בס"ד
שבוע שעבר כתבתי על הצורך לצאת למלחמה. הגיעו מים עד נפש, "הסורים על הגדרות", אתה עומד מול עוול גדול, משבר ערכים, הצלת נפשות, המלחמה מגיעה אלייך הביתה, צא והלחם. מה שקוראים "מלחמת אין ברירה". בשיח היום זו נתפסת כמלחמה היחידה שיש לה לגיטימציה, ולא סתם. יש רצון פוליטי, ערכי, להציג טילים על תל אביב ואפילו על שדרות כמלחמת אין ברירה של הגנה ואת הפיגועים בשומרון, כמו זה שהיה הבוקר וב"ה נגמר בפצוע קל, לְנָרְמֵל (להפוך לנורמאלי). לשמור על אזרחי ישראל נחשב עדיין כחלק מהקוד האתי/מוסרי של החברה הישראלית ולשמור על "מתנחלים", זו כבר מחלוקת, זו לא "מלחמת אין ברירה", זה הכיבוש (הידוע כמפלצת "אקיבוש" שהיא המקור לכל צרותינו) שרצינו כדי לשלוט ולחמוס.
זה נכון בהיבט הבטחוני, אבל זה מחלחל, ושוב, בכוונה תחילה, באופן שיטתי ומוסדר, לערכי המדינה והחברה. האיזון בין הערכים של הפרט לחברה משתנה, בין הגדרה של המדינה כיהודית מול דמוקרטית משתנה (בדרך כלל באופן לא דמוקרטי). מלחמה על זכויות הפרט ועל ערכי הדמוקרטיה נתפסים כ"מלחמת מצווה" ושום ערך אחר לא יכול לעמוד מולם. בשם המלחמה הזאת אפשר, ומצווה, לרמוס ערכים, ציבור ואנשים אחרים. ואם זו, אכן, מלחמת מצווה, אז כל הדרכים כשרות. הכל מותר. כולל לחרוג מפעולות דמוקרטיות, כדי, לכאורה, להציל אותה. ערכים אחרים? במקרה הטוב נתפסים כמותרות, במקרה הפחות טוב, כאויב שיש להשמיד.
אני חושב שיש קשר בין שתי הפסקאות. התפיסה הבטחונית והערכית מגיעות ממקום אחד. התפיסה הזו עטופה בשתי עטיפות. אחת, העטיפה של אותה מלחמת אין ברירה, והשנייה היא העטיפה של החמלה והסלחנות כלפי האחר והשונה. ולאנשים קשובים, פתוחים וערכיים, קשה להתמודד עם שתיהן. כי יש שם משהו בכל זאת, יש שם גם נקודות של אמת. קל יותר להיות קיצוני לקבל הכל או להלחם בהכל. אבל האתגר, והקושי, והמורכבות, והמשימה הם לבודד את אותן נקודות אמת, לאמץ ו"לגייר" אותן ולצאת למלחמה על השאר.
לצאת למלחמה. כל יום. לא לחכות שהיא תגיע אלייך הביתה. לא לחכות. לא לסכנת חיים של ממש ולא למצב בו כבר תרגיש חנוק. או מותקף. או חסר כוחות. צאו. החוצה. גם אם מפחיד שם. חפשו מה אפשר להרוויח, חפשו את הטוב שגנוז. סביר שתותקפו בחזרה. סביר שתמצאו רע שמקיף נקודות של טוב. סביר גם שתפגעו בדרך. מאמין שתצליחו.
לכו להלחם. לכו לחיות.
ברש"י לא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר כו' והלא הי' מוטב שלא לתת כח ליצה"ר להסיחו לזה. אך כי זה עצמו שהתירו הכ' שלא יהי' האדם נדבק ונאסר להסט"א [סטרא אחרא] ע"י המעשה כמ"ש בתניא שם איסור ע"ש שמאסר האדם לכח הסט"א שיש במעשה האיסור. וז"ש הכתוב מבשרו שסופו לשנאותה זה עצמו ההיתר. וכל ההפרש במעשה היתר שיוכל האדם לדבק עצמו בחיות הקדושה שיש בהדבר. ולא בהגשמיות. ובמד' לוית חן הם לראשך לרשיותך כו' בית מעקה מלבוש גדילים כו' ע"ש. שהתורה ומצות מחברין ומדבקין האדם להש"י ע"י שעושה המעשה לשם שמים יוכל לדבק גם בחי' עשי' עצמו להש"י ע"י אור התורה שיש במעשה המצוה. ובכל דבר רשות יש ג"כ מצוה להיות לש"ש או עשה או ל"ת קדושים תהיו. ולא תתורו כו' [שפת אמת, כי תצא, תרל"א]:
המלחמה בה מדובר בפרשה זו היא מלחמת רשות. אין סכנת חיים. יוצאים למלחמה כדי להרחיב את הגבולות. כדי למצוא אוצרות ומשאבים למדינה. ובמלחמה כזאת, במיוחד במלחמה כזאת שהיא לא על החיים הבסיסיים, שם יש מקום גדול ליצר הרע. תאוות של כוח, שלטון, בצע ומין. אז יש פתרון. אשת יפת תואר. בוא זרוק איזה משהו ליצר הזה, תרגיע אותו וככה לא תתן לו להשתלט לגמרי.
ה'שפת אמת' מעלה שאלה בסיסית. אז אולי לא לצאת למלחמות כאלה? אולי בכלל לא לעורר את היצר הרע? אל תתן לו מקום מראש ולא תצטרך לפתרונות בעייתיים שכאלה. רש"י מקשר בין שלושת הפרשיות הראשונות. לקחת אשת יפת תואר, היא תהיה האשה השנואה וייצא מהשידוך הזה בן סורר ומורה. אז למה יצאת למלחמה הזאת? למה לא נשארת בבית??
ה'שפת אמת', כדרכו, הופך את ההבנה הראשונה שלנו. "סופך לשנוא אותה" זה לא עונש. זו המשימה. אם באמת תשנא את האישה עצמה, את כל העולם שהוא שונה ממך, מה שייצא ממך זה בן סורר ומורה. התפרקות הערכים של הדור הבא. אתה לא מצליח לראות מה שטוב אצל האחר, גם זה שנלחמת בו? אז הדור הבא יתרחק ממך, הוא ירגיש שאין אמת בשנאה הכללית שלך וישבור את כל הערכים שניסית לתת לו בלי אבחנה. בדיוק כמוך.
באותה אשה, באותו עולם ערכים שנלחמת בו, כותב ה'שפת אמת', יש 'חיות הקדושה'. והתורה מדריכה איך להפריד בין הערך החיצוני שהיה צריך להלחם בו, שהוא מנוול, לאותו חלק שהוא באמת יפה תואר. אם לא תחפש, אם לא תצא מהבית, אם לא תצא מעצמך למלחמות של רשות, תשאר אדם (ואומה) מצומצם. לא תכניס לביתך ערכים גבוהים וחשובים. אתה מחויב אליהם. והייתה לך לאשה. על כל המשתמע מכך.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה