כי תבוא תשפ"ב

 בס"ד

לפעמים זה פוגע בול בנקודה. ואם יש גם שילוב של גורם ההפתעה, זה חודר עמוק. זה כואב. לא מריבות, לא צעקות, לא תכננת בכלל להכנס לעימות. משפט אחד מספיק. או הודעה בוואצאפ. ואתה נשאר חסר מילים. וגם קצת חסר נשימה. ובגלל שלא היית מוכן, התגובה לא באה, לא מצאת מילים. התרכזת בלמצוא אוויר. תגובה אוטומטית, להאשים את עצמך, לגמגם התנצלות.

זזת הצידה. עברו כמה דקות. המוח קצת הצטלל. בקרת נזקים. וואוו הצליחו לפגוע בך. אין פה צדק. אין פרופורציה למה שעשית. נשימה עמוקה. לקחת אוויר. להוציא. לשחרר. נרגעתי. עזבתי. לוותר. החיים ממשיכים. עוברים הלאה. נרפה מזה. באמת, מה כבר קרה. לא בכאילו. כן, באמת. עזבתי, לא מרגיש כבר כעס.

אמר ר' חנינא כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו שנאמר (דברים לב, ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (תלמוד בבלי, בבא קמא, דף נ' עמ' א').

תמיד חשבתי על הגמרא הזאת, כבאה להעצים את מידת היראה כלפי הקב"ה. הוא לא מוותר. כדאי להזהר. יש משפט. 

ופעם אחת, כשאחרי כעס, החלטתי לוותר בעצמי, חשבתי על זה שהקב"ה לא מוותר. הוא סולח. וזו דרך המשפט האמיתית. להעמיד את האדם אל מול הכשלים והנפילות. אדוני, פגעת. ולא לוותר לו. גם לא לְשנייה. ואוי, כמה קללות אפשר לחטוף. אבל, בסוף, תמיד, מגיעה הסליחה.

ולמרות שאני יודע שאני אולי האחרון שיכול לתת דוגמה אישית בעניין הזה, אני ממליץ, לי, לכם. אל תוותרו (אם לקלל, תחליטו לבד). אולי אם באמת לא נוותר. בסוף, באמת, נוכל לסלוח.

בברכות וקללות של הר גריזים והר עיבל דכ' ראה אנכי נותן לפניכם כו' ברכה וקללה. כי לא הי' בכח היסורין והעונשים לחול על בנ"י רק כי המה קיבלו אותם מעצמם ומרצונם. וזה המשך הפסוק שיאמרו הלוים ארור כו' וענו כו' אמן אח"כ כתיב והי' א"ש כו'. פי' שכל זה קיבלו עליהם בנ"י ברצונם. ק"ו ממה שמצינו בגדולי ישראל שקראו ליסורים לבא עליהם לכפר על בנ"י. מכ"ש כללות בנ"י בוודאי קיבלו עליהם העונשין אם יעברו ח"ו רצונו… [שפת אמת, כי תבא, תר"מ]:

ושוב, הופך ה'שפת אמת' את התפיסה שלי, את ההבנה שלי בפסוקים. ממעמד מחייב, מאיים ומחריד שעד היום אנחנו קוראים עליו בתורה בשקט ובמהירות, הופך מעמד הקללה לאיזו 'השבעה' של טירונים מול הכותל המערבי. כמו הטירונים שנשבעים אמונים לצבא ולעם, שיודעים (אבל עוד יחכו להם הפתעות) שהם הולכים עוד לחטוף הרבה טרטורים מסמל המחלקה ושנשבעים למסור את החיים בשביל האומה בקול צעקה גדולה, מתלהבת ומרגשת, כך יהיה מעמד הברכות והקללות בכניסה לארץ. אחרי 40 שנה יש לבני ישראל קול בוגר ואחראי. אל תוותר לנו! הם צועקים. אל תוותר עלינו. אנחנו מקבלים עלינו את הקללות. אם לא נעמוד בציפיות מאיתנו, אל תתן לנו לחזור לישון במחנה בשקט. תוציא אותנו לריצת לילה מקפיאה (וכמה שהגלות הייתה מקפיאה..).

אם חטאנו, תן לנו ייסורים. כדי שנרגיש אותך. כדי שנדע שלא ויתרת, שלא עזבת. תן אותם ברחמים. אבל אל תוותר. ובבקשה. תסלח.

שבת שלום,

איתן.