עקב תשפ"ב

 בס"ד

חוקים. הרגלים. חינוך. ציפיות. תפיסות. הרבה דברים מעצבים את התודעה שלנו ובעקבות כך את המחשבות, הרעיונות והמעשים שלנו. בעידן הטכנולוגי, עוד יותר מבעבר, כוחות ורעיונות רבים "נלחמים" על תשומת הלב של התודעה שלנו, כי בסופו של דבר, "מקום" בתודעה שלנו, שווה כוח. כוח קנייה וכוח פוליטי המתורגמים לשליטה וכסף. המידע על הרצונות, המחשבות, המאווים והתחושות שלנו הוא כיום, אחד המשאבים היקרים ביותר, שמבלי ידיעתנו הפך למטבע עובר לסוחר בין תאגידי ענק.

נדמה כאילו אין לנו כוח אל מול אלו, כאילו המאבק אבוד. הרי גם חינוך הוא סוג של עיצוב תודעה, כפייה של מחשבות, דיעות וערכים המגיעים מהחוץ ומנסים לשנות אותי מבפנים. בעידן כזה, בו נדמה היה כי החופש המחשבתי הוא נחלתם של רוב בני האדם, בוודאי במערב, עולה שוב שאלת הבחירה החופשית ביתר שאת, דווקא במערב. האם אנחנו חופשיים לחשוב מחשבות עצמאיות ולקבל החלטות באופן עצמאי?

אני מבקש לטעון שכן. כנראה שיש איזו מסגרת, איזו גדר שמקיפה את החופש הזה, את הבחירה הזאת, מעצם היותנו בני אדם. אבל, בתוכה, אפשר וצריך להלחם על החופש. זה דורש מלחמה. להתכונן. לפתח את כלי החשיבה, כלים פילוסופיים של חשיבה ביקורתית (עוד מקצוע שצריך להכנס למערכת החינוך), יכולת ניתוח, בקרה, תשומת לב לפרטים. בחינה של הערכים שאני מזדהה איתם, האם אני באמת מאמין בהם והאם מה ש"מגישים" לי במערכת החינוך, בכלי התקשורת, בחברה, אכן תואמים את הערכים האלה?

ומתוך אלו אני נדרש לחתור לפעולה. לפעמים כנגד הזרם. אם בעבר, או במשטרים טוטליטריים, הזרם גלוי וברור יותר, במערב ה"חופשי" הזרמים לפעמים נסתרים יותר, אבל, חזקים לא פחות. ב"יום הדין", כל יום, האדם צריך לעמוד מול עצמו ולשאול - האם שחיתי בכיוון שלי. האם הייתי נאמן לעצמי. האם הכוחות שפעלו עלי סחפו אותי למקום שלא רציתי להיות בו. האם בחרתי להצטרף לזרם שמוביל אותי למחוז חפצי?

בעוד כשבועיים, כך נראה עכשיו, חברי המורים ואני נצטרך לקבל החלטה האם ואיך לשבות. האם הזרם אותו מובילים ארגוני המורים נכון לנו, או מנוגד למחשבות ולערכים שלנו. האם נסכים איתו בלב שלם, או לא נסכים, אבל נסחף בו "בלית ברירה", או שמא נבחר לשחות כנגדו. את דעתי אני לא מסתיר. חובה על אנשים בכלל ואנשי חינוך בפרט לומר את דעתם בצורה ברורה. דעתי היא שכן, צריך לשפר את תנאיהם ושכרם של המורים. אבל, לא בצורה שבה ארגוני המורים מובילים, אלא, מתוך שינוי כללי של מערכת החינוך, של האקסיומות הבסיסיות שלה. את זה, ארגוני המורים, שמתוקף התפקיד שלקחו על עצמם לדאוג לכלל המורים, לא יכולים לעשות מעצם הגדרתם העצמית (על אף הצהרותיהם). על זה, בעיקר, צריכים להשפיע המורים והמנהלים עצמם, אנשי השטח. ובשביל זה, קודם כל, עלינו לחשוב ולהגדיר לעצמנו מהו השינוי המתבקש ולומר את דעתנו בצורה ברורה.

עוד לא יודע איך, באיזו מתכונת ובאילו כלים. אבל ב-1.9 (ובמובנים רבים עוד קודם) אני אתחיל ב"ה את שנת הלימודים, העשייה והחינוך תשפ"ג (תהא שנת פחות גמגומים).

בפסוק ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה. ובגמ' הכל בידי שמים חוץ מי"ש [יראת שמיים]. וכי לא ידענו כי הכל ביד"ש. אבל ביאור הענין כי כל עבודת האדם ג"כ הכל ביד"ש. אך הנקודה קטנה שיש לאדם בעבודת הבורא ית' היא י"ש. וע"ז אמרו פתחו לי כחודה של מחט. וזה השער הקטן הוא בידי האדם. וכל המצות ומעש"ט והשגות האדם הכל בא ע"י י"ש. [...] וזה החכמה שנאמר הן יראת ה' היא חכמה. שעיקר החכמה להבין כי כח כל הברואים מהבורא ית'. וממילא ע"י הביטול אליו ית' יכולין להפיק רצון מה' וחכמה זו היא שניתן לבנ"י וע"ז נאמר כח מעשיו הגיד לעמו שאין שום אומה יכולין להשיג יראה הנ"ל רק בנ"י. וז"ש שואל מעמך דייקא [שפת אמת, עקב, תרל"ח]:

"הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים". אם כך, עלינו לברר, מהו "הכל" שנמצא מחוץ להשגתנו כי הוא בידי הקב"ה באופן בלעדי ומהי "יראת שמיים" המסורה לאדם. תשובות רבות נאמרו בדבר. ה'שפת אמת' מגדיר את יראת השמיים כ"שער קטן, נקודה קטנה", אך מייד אחרי זה "כל המצוות ומעשים טובים והשגות האדם, הכל בא על ידי יראת שמיים".

בסוף דבריו הוא מפרש כי אותה נקודה "קטנה" היא ההבנה כי כוח הברואים מגיע מהקב"ה. הבנה שמשנה את כל אותם דברים גדולים שהם רוב הפעולות שלנו, אותם מצוות, מעשים טובים והשגות. המשמעות של ההבנה הזאת, בעיניי, היא שיש אמת. שלא הכל נרטיבים (פרשנות אישית למציאות), שישנם ערכים מוחלטים שנחרתו עם בריאת האדם ושניתנו על ידי הבורא במהלך השנים. ומתוך הקבלה של הנקודה ה"קטנה הזאת", מגיעה אותה עבודת חיים של מציאת האמת, של בחינתה, של ההליכה לאורה תוך בחינה מתמדת של המעשים שלי לאורה.

לנסות ולשמוע כל הזמן את ההדהוד של השאלה - "מה ה' אלוהיך דורש מעימך?".

שבת שלום,

איתן.