בס"ד
צריך לדעת להלחם. איך להלחם, על מה להלחם, עם מי להלחם, מתי להלחם ומה בכלל המטרה בלחימה. אם אין לך תשובות לשאלות האלה, שב בבית. מלחמה זה דבר מסוכן. סביר שתובס. כדי להתחיל מלחמה, צריך אומץ. או טיפשות. כדי לסיים מלחמה, צריך אומץ להכריע, להביא לשלום. או להתפרק מערכים.
השבוע הסתיים, לכאורה, אירוע מלחמתי בעל שתי חזיתות בקול גדול של שלום עולמי. התייצבו שני ארגוני המורים (לא ביחד, כמובן) מול משרד האוצר, כאשר משרד החינוך מהווה כעין או"ם (במקרה הזה, לדעתי, או"ם שְמוּם, כדברי בן גוריון, 1955). כל הצדדים הצהירו שקידום החינוך עומד לנגד עיניהם, והם אלו שיש בידם לפתור את בעיות היסוד של החינוך בישראל (עזיבת מורים, רמת הוראה נמוכה, הוראה לא מותאמת, הישגים נמוכים במבחנים בין לאומיים ועוד).
אז לאחר ספירת הגופות (משהו כמו 4 מיליארד שקל, וכמה אלפי כדורי הרגעה שלקחו ההורים), ננסה לראות, מבעד לערפל הקרב (שעוד לא התפזר ויש אינטרס להמשיך להשאיר אותנו בערפל) מי ניצח במלחמה:
פוליטיקאים - ניצחון ברור של כולם! כל אחד מהם יכול להתהדר במשהו לקראת הבחירות. שר האוצר נתפס כמי ששינה משהו בהתנהלות במערכת החינוך (רק צריך לחפש מה, מעבר לשכר המורים החדשים, נפרגן קצת), שרת החינוך רשמה על שמה רפורמה (מה נשאר ממנה חוץ מהשם?), יפה בן דוד העלתה משכורות למורים שתחת "חסותה" (היחידה שהועילה [רק] לבוחריה), רן ארז נתפס כמגן המקצועות ההומניים (או זה שיחסום שם התפתחות).
מערכת החינוך ועם ישראל - הפסד קשה. נכון, תוקן עוול של השכר הנמוך של המורים החדשים (ביסודיים ובחט"ב), אבל מעבר לזה, המצב שבו קשה ללמד בכיתות, תנאי עבודה לא מספקים בחלק מהמקומות, יכולת לשנות, לגוון, להתקדם, בירוקרטיה מסורבלת, שיטות עבודה מיושנות, יכולת "לחדש" את חדרי המורים (מילה יפה ליכולת של המנהלים לקבל, לצ'פר וגם לפטר מורים) ועוד, כל אלו, נדחקו הצידה. לא רק נדחקו הצידה, ההסכמים לא יאפשרו, או לפחות מאוד יקשו, על ביצוע של שינוי עומק בשנים הקרובות (ולוואי שאתבדה).
נחזור לתורת המלחמה. העיסוק בשאלות היסוד. נעשתה כאן מלחמה ששאלות היסוד של החינוך במדינה ישראל, אמנם, התחילו לעלות, התחילו לצוף, אבל, לדעתי, לא הלכו איתם (הציבור, התקשורת והנוגעים בדבר) צעד אחד קדימה. בואו רק נסיים את המערכה הזאת ונחזור ל"שקט" (מוכר ממלחמות אחרות שמסתיימות אחת לשנתיים ללא הכרעה?) לא הייתה קריאה מספיק גדולה לעצור. לחשוב. לענות על השאלות - מה אנחנו והמדינה שלנו, באמת רוצים וצריכים. הדרך שבה נלחמו, סילוף עובדות (מזעזע לראות מהדורות חדשות מרכזיות בנושא שאתה מבין בו ולראות כמה "אי דיוקים" מופיעים בהן), השמצות, הסתרות, איומים, אינטרסים אישיים ומפלגתיים ורעות חולות אחרות, הביאו לכך שהקרב הסתיים גם ללא הכרעה וגם ללא שלום.
מה אני לומד מזה? מה אני רוצה לומר? קודם כל לא לוותר על עיסוק בשאלות היסוד בכל קונפליקט. בין לאומי, תוך לאומי, וגם זה שביני לבין עצמי. כן, העיסוק בליבה של הדברים, יכול להגביה בהתחלה את הלהבות, אבל, יש סיכוי גדול יותר, להתקדמות, להבנת הערכים והמעשים שלי, של הצד השני ומתוך כך גם אפשרות להכרעה ולשלום.
דבר נוסף, אני מאמין, ששינוי במערכת החינוך, יגיע רק מלמטה. שלכם התלמידים, יש לכם כח גדול לדרוש שהדברים יהיו אחרת. לנו ההורים, להיות מעורבים יותר, לגלות אחריות על החינוך של הילדים שלנו. לדרוש וגם להיות נכונים לעזור. ולנו המורים, שאת רובם המוחלט של אלו שפגשתי אני מעריך ומוקיר ולא מתבייש גם לומר שיש כאלו שלדעתי אין מקומם איתנו, לנו המורים, האחריות לעסוק בשאלות האלה, לחפש תשובות ולשנות בתוך המרחב האוטונומי שכן קיים, במידה מסוימת, ולוואי שננצל אותו. עלינו החובה גם לומר את דעתנו בקול רם, לא להתחבא מאחורי קולות ייצוגיים בתקשורת, להגיד את הדברים בשיח פתוח ובדיאלוג עם התלמידים.
בפרשת המלחמה כי תצא למלחמה כו' וראי' כו' עם רב כו' לא תרא מהם כי ה' אלוהיך עמך המעלך מארץ מצרים. ואח"כ כתיב וקראת אליה לשלום ובמד' דורש על משה רבינו עליו השלום ותגזר אומר ויקם שיהי' קריאה לשלום. והענין הוא כי בנ"י שיצאו מא"מ להיות צבא מלחמה להלחם עם אויבי ה' כמ"ש יצאו כל צבאות ה'. וכתי' וחמשים עלו מזוינים זה הכח נטלו בנ"י ביצ"מ שנק' עבדי ה' ללחום מלחמות ה'. אך בקבלת התורה זכו בנ"י לבחי' בנים ובזה הכח יכולין לקרב מן האומות הראוים לזה וזה כח התורה עוז לעמו יתן יברך א"ע בשלום. כמ"ש בורא ניב שפתים כו' שלום לרחוק ולקרוב לכן מייחס זה הכח אל מרע"ה שר התורה. ובאמת עבד מוכן למלחמת המלך ואין בידו לחדש דבר. אבל בן יכול לקרב מי שרוצה. וב' הכחות האלו נמסרו לבנ"י ביצ"מ ובקבלת התורה. וב' אלו יש מהם בכל איש ישראל והם בחי' ימי המעשה בחי' עבד. וש"ק יום מנוחה ושלום בחי' בן כנ"ל [שפת אמת, שופטים, תר"ס]:
לא לפחד לצאת למלחמה. את הכוח [גם] להלחם התחיל יעקב לקחת מעשיו וכעם, קיבלנו אותו ביציאה ממצרים. עם של עבדים שעושה את המעשה הכי אנטי-עבדותי, נושא נשק. למדו להלחם. במצרים. בעמלק ובאומות שמשני עברי הירדן. מן הצד השני, בקבלת התורה, אומר ה'שפת אמת', קיבלנו את הכוח של העמדה השכלית והמוסרית ואת היכולת לבחון ולשפוט את העולם לאור אותו מוסר. מתוך התורה ובשם המוסר הזה, אנחנו נקראים להלחם מלחמות גדולות, שאליהן מגיעים דווקא מתוך קריאה לשלום.
הקריאה לשלום, היא הרצון להביא את הטוב והמוסר האלו לכל העולם. הפצת הערכים, חינוך. עם ישראל מצוּוה לצאת החוצה, לדאוג לכולם, לנסות לקרב, להשפיע, לחנך. אם האומות היו מקבלות את הקריאה של יהושע לשלום, הנחלות של עם ישראל בארץ היו, כנראה, מצומצמות יותר, אבל, מטרת הישיבה בארץ, מטרת הניצחון במלחמה עליה, היא שלום אמיתי ועולמי. זו מטרת הקמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' בארץ. לא הפסקת-אש עם הרע ללא הכרעה, כמו שהעולם הפוסט מודרניסטי אוהב.
לכן, באותן השאלות שהובאו למעלה ובתשובות להן, חשוב לעסוק כעם. כשכבר לא נוכל לענות עליהן בצורה טובה, תשמט הקרקע מתחת לזכות הקיום שלנו במדינה. מתחת למחלוקות הגלויות שלנו [כשכרגע נראה שאחת מהן מסתירה את השאר - מפלגת רל"ב מול ר"ב - רק לא ביבי, רק ביבי, בהתאמה…] נמצאות השאלות האלה. צריך לחזור אליהן כל הזמן. כדי לראות שיש, דווקא, אחדות גדולה סביב כמה שאלות יסוד. כדי להבין שהרבה מן המחלוקות בנושאים לאומיים, בנושאי דת ומדינה, בנושאים כלכליים ועוד, נעוצות בתשובות השונות שיש לכל אחד לשאלות האלה. אם נעסוק יותר בהן, אני מאמין שנוכל לחדד את נקודות המחלוקת, להגיע לפשרות, וגם, להכיר במאחד מתוך הנקודות החלוקות ולהצליח לחיות יחד בשלום.
במשפט הסיום שלו, כדרכו, שאני מתחבר אליה מאוד, משליך, ה'שפת אמת', מהכלל אל הפרט. מלמד על כוח השלום וכח המלחמה שנמצא "בכל איש ישראל". אל הבירור הפנימי, ההסתכלות העמוקה פנימה. לשאול שאלות מול המראה. לתת תשובות. להלחם במה שצריך והיכולת, אולי הכי קשה, לעשות שלום, עם עצמי.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה