דברים - ערב ט' באב תשפ"א

 בס"ד

אדם נלקח מהעולם. ככה פתאום. דמות מרכזית ביישוב. פתאום לבית חולים, יומיים להיאבק על החיים. וזהו. תחושת אובדן קשה עוברת על הקהילה כולה. נפער איזה בור, חור בבטן שאתה מנסה למלא בשאיפות עמוקות. חוסר מנוחה עמוק כזה. 

וגם, הצרות הקטנות של החיים, אבידות קטנות, פספוסים, טעויות. ילד שהלך לאיבוד בשבילים המפותלים של החיים, אגרוף בבטן שקיבלת, מפתיע וכואב, מכיוון לא צפוי. 

וגם, מדינה בקיטוב, עם שמתנהג כמו ילד, אמנם חכם, אבל עם הפרעת קשב אחת גדולה וקשה, בלי שיהיה מבוגר אחד שיידע לכוון את הכוחות הגדולים שלו, להרגיע.

המוות גם הוא, תולדות האדם והקהילה. החיכוכים עם האנשים שאכפת לנו מהם, גם הם מעידים על הקשר, על שאכפת, על שחשוב להיות יחד. המריבות הגדולות ביותר בכנסת ובעם, הם בדרך כלל בין החלקים שלא רוצים להפרד. בין אחים שחשים צער, כאב וכעס על אחיהם, שלדעתם, טועים בגדול. ההבנה שכשאני כועס ומאוכזב זה אומר שאכפת לי, שאותו אדם שהלך, התרחק ומוציא ממני את התחושות הקשות ביותר, שלא נותן לי מנוח, הוא האדם שמוטלת עליי המשימה הגדולה למצוא בחזרה את הקשר. למצוא בחזרה את החוט המחבר. את הבכי שהופך לשיר.

במדרש איכה ישבה בדד. מושיב יחידים ביתה כו' קודם שנגאלו בנ"י היו הם יחידים והשכינה יחידה וכשנגאלו נעשו הומיניא אחת וכשגלו חזרו כ"א יחידי ע"ש בפתיחתא. והענין הוא כי מגלת איכה היא ג"כ מכלל התורה. וגם זה עדות על בנ"י כי הם עתה פלג גופא. ובאמת אין לנו מציאות בגלות בחסרון א"י ובהמ"ק.

וז"ש איכה ישבה כי כך צריך להיות בכל איש ישראל שלא ימצא לו מקום כלל בגלות. ובכלל ישראל וודאי כך הוא. וז"ש מוציא אסירים בכושרות דרשו חז"ל בכות ושירות ע"ש. וכמו כן בחיבורן של בנ"י עם השכינה שהגם שאנו בגלות והחיבור נפסק. מ"מ עדות היא מצד הבכי' כמו שהי' בזמן המקדש מצד השירה. וז"ש נהפך לאבל מחולנו כמ"ש במ"א שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהי' אז בשמחה ובמחולות וזה היא מגלת איכה. כמו מגלת שיר השירים. זה בכות וזה שירות. כמו שהיא בזיווגים שלמטה בכושרות [שפת אמת, דברים, תרמ"ז]:

כשלמדתי את הפסקה הזאת ב'שפת אמת', קפצה לי השורה "כי מגילת איכה היא גם כן מכלל התורה". התנ"ך לא יהיה שלם אם יהיה חסר פסוק באיכה בדיוק כמו חוסר בפסוק בשיר השירים. וזה לא רק "גלגל החיים" שעלינו לקבל בבחינת "עת לחיות ועת למות", הבכי והכאב מחברים אותנו, או לפחות מעידים על החיבור של בני ישראל והקב"ה לא פחות מתיאורי האהבה.

אֱלֹהִ֤ים ׀ מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים ׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ ס֝וֹרְרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה [תהילים ס"ח, ז']׃

"כושרות" מילה יחידאית בתנ"ך כולו. הפסוק עוסק ביכולת של הקב"ה לזווג זיווגים (רבי יוחנן במסכת סוטה) ומצליח לנתק את הכושרות, את הבדידות הקשה, את האזיקים והמניעות שיש לאדם (מלבי"ם). ה'שפת אמת' מביא את הפירוש מהגמרא למילה זו, לא כתיאור של הקושי כפי שהביא המלבי"ם, אלא, דווקא כדרך ליציאה מהמיצרים. "אל תיקרי בכושרות אלא בכי ושירות". איך משתחררים מהאזיקים? לזה צריך גם בכי וגם שִירוֹת. לנצל את כוחות הבכי, לנצל את כוחות השיר כדי לצאת מהדברים שאוסרים אותנו, וכדי להתחבר ולאהוב. ואם לא לנצל, אז לפחות להבין שגם הבכי וגם השיר מעידים על האחדות שלנו כקהילה, כיחידים וכעם.

שבת שלום,

איתן.

מטות - מסעי - ר"ח אב תשפ"א

 בס"ד

להיות נקי. זה משהו שאני משתדל להתפלל עליו לא מעט. ולא רק בגלל שלושת השבועות, לא מקפיד עד כדי כך… :). להיות נקי, לדעת בתוכי שעשיתי טוב, להצליח באמת להרחיק מהמעשים את הנגיעות האישיות, את היצר. להצליח להרכיב משקפיים כאלה שלא מתעלמים מכל הלכלוך בעולם. לשלוח ידיים לגעת בלכלוך, להתעסק איתו, לעבוד איתו ודווקא מתוך זה להסיר עוד ועוד שכבות של לכלוך פנימי. פרדוקס.

כאשר הלכלוך הפנימי, היצרים שנועדו לדחוף את האדם קדימה, לתת לו כוחות, יוצאים מהמקום הנכון שלהם, פוגש את הלכלוך החיצוני, של העולם, יצרים של אנשים, קהילות, מדינות, של בעיות שנוצרו בגלל זה, של סבל, של הזנחה, של בני אדם שנדחקו לשוליים, שחסרה להם קורת גג, פרנסה או אפילו תשומת לב, זה מפגש שעלול להוביל לניצול, לפגיעה, או אפילו "רק" השתלטות מנטלית של האדם החזק על החלש. אפילו רק סיוע מתוך שליטה הבאה מתוך גאווה או כל יצר אחר.

במהלך הפעולה שלי בעולם, אני לפעמים נסחף. מרשה לעצמי לחרוג למחוזות שעושים לי נעים, שמשרתים אצלי את מה שעושה לי טוב. בגדול זה בסדר. אתה צריך לקבל בשביל שתוכל לתת, אנחנו בני אדם, רק הקב"ה יכול להיות רק בעמדת הנותן. עם זאת, אני מתפלל על לדייק. לדייק את הטוב שאני מקבל, לאהוב אותו, לשמוח בו. לדייק לעצמי את המטרות, לשם מי ולשם מה אני פועל. לדייק את היצרים במקומם הנכון. להצליח לנצח את הפרדוקס של הלכלוך שמנקה.

במדרש אילו רצה מרע"ה לחיות כמה שנים הי' חי שכ' נקום כו' אחר תאסף אלא להגיד שבחו של משה רבינו ע"ה שאמר בשביל שאחיה יתעכב נקמת ישראל [?] כו'. וצריך ביאור למה לי' האי טעמא והלא מצווה ועומד הוא. נקום. אבל הענין הוא כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו. וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה. כי ארדוף אויבי ואשיגם הוא מעלה העליונה מכל המעלות. וחלילה להסתפק שהי' מרע"ה מתעכב בשביל שיחי'. רק הכוונה שאם לא הי' גובר בו נקמת בנ"י יותר מכל חיי נפשו. הי' ממילא בו קצת נגיעה. ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה [...] והשי"ת הוא בוחן לבות וכליות כדאיתא במדרשים. שאפילו המחשבות שהאדם בעצמו אינו מרגיש בהם גלוין הם לפניו ית"ש. וזהו הי' שבחו של מרע"ה שלא הי' מרגיש שום נגיעה כלל. וכ"כ המפרשים פי' הפסוק החלצו מאתכם. שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמותן למס"נ למלחמות ה' וכ' וימסרו מאלפי ישראל כו'. פרש"י כיון ששמעו במיתתו של משה כו'. שהם הי' להם נגיעה בזה. אבל משה רבינו ע"ה באמרו החלצו מאתכם. ביטל מהם כל הנגיעות ונמסרו בע"כ ונמשכו אחר דרכו של משה רבינו ע"ה [שפת אמת, מטות, תר"נ]:

למשה רבינו היה ביד את סם החיים. לעכב את המלחמה עם מדין. הקב"ה קבע שאחרי הנקמה משה ימות, כך שעיכוב הנקמה היה יכול לתת למשה עוד שנים לחיות. ויש הרבה סיבות טובות למשה לחיות עוד כמה שנים. כל רגע שהעם מונהג על ידו ולומד תורה על ידו היא זכות ששום דור אחר לא זכה לה ובטח אפשר לחשוב על עוד הרבה סיבות טובות למה לתת למשה להמשיך לחיות.

למשה, העניו באדם, אין אפילו מחשבה בכיוון. הוא נקי לגמרי. יש צורך אלוהי של נקמת ישראל במדין, אז זה מה שייעשה עכשיו, גם במחיר של זמן חיים אישיים. מסירות נפש אצלו היא כל כך בסיסית שאין על זה דיון. לעומת זאת, ללוחמים של משה יש כבר מחשבות פנימיות אחרות, יש נטיות סמויות שלפעמים אפילו הם לא מרגישים באופן מודע. יש להם מניעה לצאת להילחם כדי לא לאבד את משה.

לכן הם היו צריכים "להימסר", להמשך על ידי משה בכח למלחמה. לכפות עליהם לצאת למלחמת קידוש ה', גם במחיר של אובדן המנהיג הגדול. ה'שפת אמת' מדגיש לנו את הדרך. לנו, ממשיכי הלוחמים של משה, הלוחמים בכל דור ב"מדין" אחר, הן במישור הלאומי בעמים המייצגים את המדינים שרוצים להכשיל אותנו והן במישור האישי, הפרטי. הדרך היא להתחבר למסירות הנפש של משה, לקחת ממנו דוגמה ואז "החלצו מאתכם", צאו מעצמכם, צאו מהעיכובים שלכם, מאותם תירוצים טובים שאתם נותנים לעצמכם למה לא לפעול, למה קצת לעקם את הדרך. בואו חשבון, הסתכלו עמוק פנימה, תראו מה שטוב וצאו למלחמה.

שבת שלום,

איתן.

 

פנחס תשפ"א

 בס"ד

הרגתי איש.

לפצעי,

אשה.

לחבורתי.

הם לא מבינים,

כמה כאב בטן 

זה עושה לי.

אולי הייתי צריך 

לעמוד בשקט,

תן למשה.

להוביל,

להחליט,

לספוג.

אוף עם אש

הקנאה הזאת,

לנסות לתקן 

כל דבר...

שקט של אחרי

המגיפה.

רק רחש הקולות המלחששים מסביב

פטפוטים ועיניים.

אני רק מחכה 

לשמוע,

מה יחליט 

ה'.

ב"ה פינחס בקיצור ראשי דברים במדרש בדין שיטול שכרו. כי הי' כהן מקודם גם כן. אך כי כהן בחינת אהבה וחסד. ונודע כי ע"י יראה, השי"ת נותן אהבה כמ"ש בתניא ע"פ עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם כו'. לזאת כהונה לזרעו של אהרן לדורות. וזה מתנה. אבל פינחס זכה ג"כ בדין אל הכהונה וג"כ לדורות ע"י שכיפר על בנ"י לכלל ישראל עי"ז השכר ג"כ על לדורות. וכ' בקנאו כו' בתוכם. והפי' שלא יצא מכללותם ח"ו ע"י הקנאה והכעס. רק אדרבה העיד הכתוב עליו שלא עשה הדבר כדי לזכות למדריגה וכדומה. רק הכניס המעשה בכלל ישראל ועשה רק להראות שאף שחטאו בנ"י עכ"ז יש בהם מי שינקום. ובזה שכך חמת המלך. ומה"ט לא עשאו משה רבינו ע"ה. כי הי' צריך להיות ע"י איש פשוט תוך כלל ישראל… [שפת אמת, פנחס, תרל"א].

אולי שניות, אולי דקות, עמדו בין פנחס המקנא לאלוהיו, פנחס שהוא אליהו, פנחס כהן משוח מלחמה, פנחס של שלום לפנחס הרוצח. הוא היה יכול, על פי ההלכה, להרוג אותם רק באותו זמן ובאותה סיטואציה. כל עיכוב, כל שינוי, היו מגדירים אותו כרוצח על פי ההלכה. פנחס ידע את זה. לפנחס לא הייתה אחריות רשמית על הכאוס שהתחולל במחנה. לא פחות ממשה רבינו, גדול הנביאים, עמד לידו, עם כל הסמכות ועם כל האחריות. הכי קל היה לשתוק ולחכות להחלטת משה. אם פנחס היה עושה את זה הוא לא היה יכול לטעות. אם פנחס היה עושה את זה, מי יודע עוד כמה אנשים היו גוועים במגיפה.

צִמְתי החלטה כאלו, כך אני חושב, מגדירים אותנו. "מה אתה היית עושה?". לוקח אחריות, גם במחיר שתטעה ואפילו תעשה נזק, או יושב על הגדר ונמנע? התשובה של פנחס ברורה. ה'שפת אמת' גם מלמד אותנו כי הביטחון בקב"ה, הביטחון בעם ישראל, החיבור לכלל, משמע, אני עושה בשביל הכלל, גורם לכך שתהיה ברכה של שלום במעשיי. וגם אם טעיתי, סליחה, למענכם טעיתי.

שבת שלום,

איתן.

בלק תשפ"א

 בס"ד

יש כאלה שעושים ויש כאלה שמתלוננים. זאת החלוקה הבסיסית. אחר כך כבר אפשר לדון מה ואיך עושים. אפילו נראה לי שקיים איזה מתאם בין כמות התלונות לכמות העשייה, כך שככל שאתה עושה פחות אתה מתלונן יותר ולהיפך. מי שלא רואה את התמונה השלמה, את מגוון השיקולים ובעיקר את מה שעושים בשבילו, מתלונן. התלונה יכולה לבוא מתוך חוויה של תסכול ותחושה שלא סופרים אותי במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב התלונה באה מתוך עין רעה על הטוב שעושים בשבילי מתוך זלזול וחוסר הערכה, עין רעה המסתכלת על זה שעושה כאחד שבא לעשות רק לעצמו.

מצב זה יכול לתסכל את העושה. ובאמת, כדי להיות אנשים המנהיגים את הציבור, לפעמים צריכים להיות כל כך מלאי אמונה עד כדי איזושהי קשיחות מן הקולות העולים מהשטח. הקשיחות הזאת יכולה גם להפוך מנהיג לקשה לב עד כדי שכחת התפקיד של ההנהגה ומי אמור לשרת את מי, אבל מעטה דק של קשיחות נחוץ כדי להמשיך ולעשות באמונה שלמה למען האחר והכלל.

אני חושב שאחד האתגרים הגדולים של מנהיג היא התמודדות עם העין הרעה. עם סטירות הלחי שאתה מקבל בזמן שרק באת לעשות טוב. וגם אם טעית, לא למענך עשית. ועם הצריבה הזאת על הלחי, אתה צריך להמשיך ולעשות, לטפל בקשיחות במה שצריך, מתוך לב רך לַכֹּל ולְכֹל קול.

במדרש וירא בלק נוח לרשעים להיות סומין כו'. העניין הוא כי אמרו כסה את עין הארץ שבני ישראל אין מניחין לאומות לקבל ההארות הבאים משמים. אבל לא אמרו אמת ולא רצו האמת. כי אדרבה על זה נבראו בני ישראל שיקבלו הם ההארות ועל ידי זה ימשיכו קצת הארות גם לכל אומה כפי חלקה. וגם זה נכלל בפירוש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. בטובו אלו בני ישראל כמה שכתוב יבוא טוב [משה] ויקבל טוב [תורה] מטוב [מהקב"ה] לטובים [בני ישראל] וכל אלו נכללו בפירוש בטובו וכן כתיב וירא אלוהים את האור כי טוב...ויבדל.. שעל ידי ההבדל יכולים להשתמש באור ועל ידי ההסתר שבני ישראל מסתירין האור מאיר גם להם… [שפת אמת, בלק, תרמ"א]

בלק טוען כי בני ישראל באו להחשיך את העולם. את כל האור הם לוקחים לעצמם ומכסים את עין הארץ. לכאורה יש אמת בדבריו. בני ישראל, עוד ממצרים, מופלים משאר האומות, לא מתערבבים בהם, זוכים לקבל הארה ישירה בכל ניסי המדבר ומקבלים את התורה. מה מזה נשאר לאומות? בלק טוען כי שום דבר וכי בני ישראל בעצם גונבים את האור מהעולם.

נשמעת טענה מופרכת? הטענה הזאת חזרה לאורך כל ההיסטוריה ואם נתמצת אותה למשפט נוצרי אחד "הרגתם את אלוהים". האמת, יש בזה משהו. אנחנו באמת עומדים בין האור ובין שאר האומות, כך שלאומות מגיע קצת פחות. לא פייר? אולי (אפשר להצטרף). אבל העשייה הזאת, אור הזרקורים הזה, מחייב לא פחות מאשר מחייה. לעמוד באור הזה, להיות מחויב לדרך לא מתפשרת ולהיות אחראי לתיווך של האור הזה לעולם, התפקיד הזה של עם ישראל תובעני מאין כמותו ושילמנו בגינו לא מעט מחירים.

לאומות העולם יש אפשרות להסתכל עלינו בעין רעה כמו שעשה בלעם. אדם שיכול היה לראות את האור בעצמו ולקחת אחריות על הבאתו לאומות העולם ובחר לעצום עין. בלעם בחר שלא לעשות זאת, מתוך עינו הרעה, גם בלק בחר שלא לעשות זאת, גם אם מתוך פחד. על אף כל מה שחווינו מבלעם, בלק ודומיהם לאורך כל ההיסטוריה, עדיין חובת ההנהגה עלינו. עול ההנהגה עלינו. מתוך קצת קשיחות, מתוך כוח עמידה ולא מתוך רפיסות ומוסר נוצרי, אנחנו צריכים לעמוד איתן מול אומות העולם ולעשות את תפקידנו, בהקמת מדינה לאומית לעם היהודי שממנו תצא תורה, גם בשבילם.

שבת שלום,

איתן.

חוקת תשפ"א

 בס"ד

תעביר את זה הלאה. אם איך שהוא עוד לא קראתם את הספר או צפיתם בסרט (להלן קטע קצר - להכין טישיו בצד...), עכשיו יהיה זמן ממש טוב לעשות את זה. טרוור הוא ילד שמעלה רעיון שיכול לשנות את העולם, בכך שהוא יוצר פירמידה של עזרה הדדית שהעיקרון שלה הוא - אם קיבלת טוב, תעביר אותו הלאה לאחרים. כמה פשוט, ככה גאוני. מה שמדהים הוא שהסרט לא רק סיפר את הסיפור, אלא, גם שינה מציאות. אנשים שצפו בסרט הגבירו פעילות התנדבותית ועמותות התנדבותיות רבות הוקמו בעקבותיו.

סיימנו ב"ה עוד שנת לימודים. בשנה המורכבת הזאת, זכיתי לטוב גדול. זכיתי לפעול בשעת משבר. זכיתי לתת. קיבלתי הרבה בחזרה. הן במהלך השנה והן בכמה מכתבים מרגשים ושיחות בשבוע האחרון, זכיתי לקבל הכרה, ובכך זכיתי לקבל כוחות גדולים מתלמידות וחלק מהצוות שמאפשרים לי להמשיך הלאה, שמחזקים אצלי את עמוד השדרה ועוזרים לי לראות את הדרך לתת ולהעביר את זה הלאה. תודה.

אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃ בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃ וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃ וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃

באר חפרוה שרים כו' אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' הבאר שהוא תורה שבע"פ שצריכין למצוא מעצמו הארת התורה הגנוזה בכל דבר כו'. שרים הם המושלים ביצרם. כרוה נדיבי עם ע"י ששומרין הנדיבות והרצון שבלב רק להשי"ת עי"ז יכולין למצוא בכל מקום הארה הגנוזה. במחוקק ע"י כח החק שנתן השי"ת בכל דבר שצריך האדם לשמור עצמו שלא לצאת מחיות הפנימיות מחוקה הנ"ל לחוץ. ועכ"ז במשענותם שג"כ צריך האדם לידע כי אינו זוכה לשום דבר רק ע"י שבוטח בהשי"ת כי הוא עוזר לכל דבר כמ"ש מתנה כו' [שפת אמת, חוקת, תרל"ב]:

אחרי כמה אירועים מורכבים שעוברים העם ומנהיגיו מתחילת הפרשה, באמצע תיאור מסעות בני ישראל במדבר, מופיעה שירת הבאר. חוסר הקשר לכאורה בין השירה לסדר הפסוקים והסתרה של הסיבה לשירה, להלל שנאמר על ישועה גדולה, הביא את רש"י לצטט את המדרש על ההצלה הגדולה מהעמים שרצו להשמיד את בני ישראל וההצלה ממנה על ידי נס.

ה'שפת אמת', כדרך החסידות, מעביר את העיקרון של הנס לאזור האישי. הקב"ה נתן את התורה שבכתב, השרים חופרים את הבאר (מלשון ביאור), את התורה שבעל פה, מאפשרים לתורה להגיע לכל אחד בעזרת הפירוש של התורה שבכתב והעברת המסורת. הם גם "נדיבי עם", תכונת הנדיבות, הנתינה, מאפשרת להם לראות "בכל מקום הארה גנוזה". בכל אחד את אורו הגנוז. וגם הם עצמם, אותם שרים, אותם נדיבים, אותם מחוקקים, גם להם יש משענת. הם מבינים שאת כל הפעולות שלהם, את כל העשייה, הם מקבלים במתנה מהקב"ה - ומעבירים את זה הלאה.

מעבירים הלאה וממשיכים בתיאור המסעות. וממדבר - מתנה, כשאתה יבש כמו מדבר, כשאין לך כוחות, אולי גם קצת אבוד, תן מתנה. אם אתה רואה אדם במצב מדבר, תן מתנה. וממתנה - נחליאל, כוח הנתינה מתפשט כנחל. כנחל - אל. ומנחליאל - במות, הבמה היא מקום גבוה, הבמה גם שימשה מקום להקריב קרבן ולהודות. קיבלת, תקריב מעצמך, את עצמך ותודה על זה. ומבמות - ראש הפסגה, המשך של עלייה מתמדת המקנה לאדם בסוף את היכול של להשקיף על פני הישימון, לראות את כל הדרך שהוא עשה מהישימון למטה ועד לראש הפסגה ולהשתמש ביכולת זה לכוון גם את השאר, במעלה ההר.

שבת שלום,

איתן.

קרח תשפ"א

 בס"ד

יום אחד קמתי בבוקר ולא הייתי חייל. יום קודם עוד הייתי סמל מחלקת התאג"ד ולמחרת - פשוט לא. ידעתי כמובן שזה מגיע, עשיתי חפיפה למחליף שלי, אבל שום דבר לא הכין אותי לתחושת החוסר המוזרה הזאת. שמחה וצביטה בלב.

יום אחד הפסקתי לעבוד במד"א. אין משמרות. לישון כל יום בבית. ידעתי כמובן שזה עניין של כמה ימים עד שיגיע המכתב הרשמי של הפיטורים אחרי שבחרתי בהוראה, אבל שוב, תחושת חוסר פנימית. שמחה וצביטה בלב.

יום אחד, ממש עוד מעט, כבר לא אהיה סגן מנהלת האולפנה. עולם שלם של עשייה יישאר מאחור. זו הייתה בחירה שלי, לכן בוודאי שאני יודע שזה מגיע. כבר מרגיש את החוסר, שמח על הדרך החדשה ו...צביטה בלב.

מעברים זו תקופה לא פשוטה, יש צורך להשיל מעליך את העור הישן. העור החדש עוד לא הגיע ואתה מרגיש קצת ערום, חשוף ולא מוגן. עם זאת, דרך התקופות האלה של המעברים האדם גָדֵל. מתפתח. מי שתקוע בשלב הקודם, מסתובב בעולם קצת לא אפוי. אבל הדבר המרכזי שרציתי לדבר עליו בעקבות השינוי שאני עושה, הוא דווקא על התפקיד שאני עוזב. על התפקיד שעליו ניטש קרב מר בשנים האחרונות במדינה. הנהגה.

על היבט אחד. ניסיון לחשוב על המוטיבציה הפנימית להוביל. כמו כל דבר פנימי, היא פתלתלה וסבוכה. עד כמה ממנה היא רצון לשלוט, להגדיל את עצמי, לקבל הטבות, להגיד את המילה האחרונה ועד כמה ממנה היא ההכרה בכך שיש לי כוחות להוביל וההובלה שלי היא בעצם מה שאני יכול לתת לאחרים. הנהגה צריך לקבל. זה לא אומר להיות פסיבי, אם יש לך את הכוחות אתה צריך לחפש את ההובלה, אבל לשים לב מתוך מה אתה מבקש להוביל. מי ומה נותנים לך את ההובלה. להיות רגיש למה שמרגישים כלפייך, במה עוד אתה תורם. המסגרת שבה תוכל להוביל משתנה אמנם במהלך השנים, האידאל - קבוע.

ובמדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. כי ע"י שפשע ומרד קרח בעיקר העוז והכח שהי' לו באמת רק ממרע"ה שהשפיע עליו בכלל ישראל להיות קדוש כמו שהי'. ומרד כמ"ש ויקח קרח ואתפליג כמ"ש בזוה"ק לקח לגרמי'. כי מי שנתבטל לגמרי לכח וחיות השי"ת אין לו מה ליקח. וע"י פרישתו ניטל ממנו מה שהי' לו כי כל אדם צריך לחזק עצמו בחיותו מהשי"ת כמ"ש עוז לו בך וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה כו'. שעי"ז מברר חיות הפנימי ומדבק עצמו בהשי"ת. שהוא בשורש החיים שנמשך מהשי"ת לכל הנבראים בחי' שלום ושבת כנ"ל [שפת אמת, קרח, תרל"א]:

"ויקח קרח". עומד ה'שפת אמת' על הדיוק בפּוֹעַל ועל התרגום שלו לארמית. לקחת = להתפלג. כשאתה לוקח מעצמך, במיוחד עמדת כח, אתה יוצא מהכלל, אתה עובר לאזור האישי, למקום האגואיסטי. ככה אי אפשר להנהיג. נכון שמנהיג צריך לעשות לפעמים גם מה שעושה לציבור חוסר נחת, מוציא אותו ממקום הנוחות שלו, אבל כל זה מתוך הסתכלות פנימית כל הזמן על המוטיבציה, על מקור ההנהגה, מי פה העיקר?

הדבקות בדרך שהקב"ה התווה, היא המפתח. וכשקשה לנו להבין את הדרך הזאת, עלינו לסמוך על הבריאות של הכלל, על הציבוריות הישראלית הכללית שיודעת מה טוב. אני חושב שהעיקרון הזה בשילוב עין טובה של מנהיג על הציבור, תוכל לתת למנהיג עוגן שאיתו הוא יוכל לקבל גם החלטות קשות ושנויות במחלוקת. האם זה המצב היום בממשלת השינוי? האם לאור עקרונות אלו התקבלו ההחלטות? ימים יגידו….

שבת שלום,

איתן.

שלח תשפ"א

 בס"ד

שבנו מתור את הארץ. לא היה תקציב ל-40 יום, צמצמנו ליומיים. טיול שנתי, זה מה ששנת הקורונה נתנה לנו. וגם על זה תודה רבה. אז טיילנו, ירדנו לנחלים ועלינו גאיות. עליתי לאיטי, כדי להתפעל מהנוף ולתמוך בתלמידות, לא בגלל חוסר בכושר או משהו כזה… וגם בישלנו, אכלנו, דיברנו. על הטוב ועל הקושי.

לא כל כך קל להסביר את הקושי. למה כל כך להתאמץ? למה קשה? למה לרדת למטה ולטפס בקושי למעלה, לגרום לשרירים, ללב, לריאות לכאוב כל כך ולא פשוט להשאר במקום. גיל הנעורים, כל כך מלא אנרגיה של עשייה וליבו מלא רגש. הכל בעוצמה. ושני הדברים האלו נפגשים לעיתים ויוצרים הרים של אושר ועמקים של עצבות. הדחף לפעול, לעשות ואז לחוות נפילה וקושי ובלבול והתחושה המשוגעת הזאת של חוסר ההתאמה עם המציאות יוצרת בגיל הזה מבוכה גדולה. 

"בגיל הזה" כתבתי? גם אחרי גיל 40, אני עומד לא מעט עומד מול השאלה הזאת. כבר יש לי ביטחון גדול בעשייה, בהובלה, אפילו בהקרבה. אבל במציאות זה עומד למבחן מול עליות תלולות. מול קירות. והעלייה בעליות האלה, הטיפוס על הקירות, האנשים, הדיבורים, המבטים… ואני רק רציתי לעשות טוב. וזה כואב בראש, וזה שורף בריאות. אז מה אני עונה לי ומתוך זה עונה להם? אני משתדל לשים את העשייה שלי לתוך ערך. אני מעביר את המעשים שלי לאחריות הטוב. אני מנסה. בודק מה עושה לי טוב שאיתו אוכל להמשיך לעשות במקום אחר. רגעי המשבר קשים, אבל אני מנסה להגיד לעצמי שאני את שלי עשיתי, עם כל הפקת הלקחים והלמידה מטעויות. אולי גם לוקח פסק זמן להרגע. פסק הזמן קצר, השופט שורק, עולים למגרש, המשחק ממשיך, קדימה לעבודה.

ב"ה מפ' שלח בקצרה במדרש אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת. הפלגה בדרך הוא דרך חדש שרוצה אדם להלוך בו בעבודת הבורא עפ"י מ"ש חז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה. ג' ימים קודם לשבת פי' ג' בחי' כמ"ש בספרים שכל תוך ג' מדריגות אינו ריחוק כמ"ש כל ג' כלבוד כו'. אך העצה לזה הדרך אם הוא שליח מצוה אינו ניזוק. וכמו כן המרגלים נודע שהי' דרך מסוכן להם לכן אמר השי"ת שלח לך שעשה מזה מצוה. שאם הי' כוונתם לשם שמים כראוי היו נצולים. וז"ש לאמר שיאמר להם זה שהוא מצוה. וכמו כן כל שליחות האדם לעולם השפל הזה הוא דרך מסוכן. וההצלה ע"י הכוונה לשם שמים למסור נפשו בשליחותו כנ"ל [שפת אמת, שלח, תרל"ו]:

כל יציאה לדרך היא מסוכנת. הבית בטוח. אם לא תעשה, לא תטעה. אבל כנראה שאין ממש ברירה, הרי עצם קיומנו בעולם, אומר ה'שפת אמת' הוא "דרך מסוכן". אבל יש עצה. יש פתרון. הפוך את העשייה שלך, את הדרך שלך למצווה. מצווה היא דרך שלא אני סללתי, אלא דרך שקיבלתי הנחיה ללכת בה, אני הולך בה מתוך ציווי. כן, אני הולך בה באופן המיוחד לי, בנתיב שאני סולל בתוכה, אבל היא לא רק שלי. 

וכשהנתיב שלי מלא קשיים, יהיה לי קל לעבור אותם, או לפחות לחיות איתם, אם אני מחבר את עצמי למי שסלל את הדרך הזאת ואני מבין שמצווה עלי ללכת בה, עד כמה שאוכל, עד כמה שניתן. ציווה עלי לעשות בה טוב כלל יכולתי, גם אם כואב לי, אולי דווקא כשכואב לי. הכאב יסמן לי שאני חי, שאני ממשיך לנסות. אז אם נתקעתי באבן, כאבתי ממכשול, אמשיך לצעוד. אולי צריך לזוז קצת ימינה, אולי קצת שמאלה, למקום שארגיש בו טוב יותר, חשוב שארגיש בו טוב יותר, ועם הפנים קדימה.

שבת שלום,

איתן.