בס"ד
להיות נקי. זה משהו שאני משתדל להתפלל עליו לא מעט. ולא רק בגלל שלושת השבועות, לא מקפיד עד כדי כך… :). להיות נקי, לדעת בתוכי שעשיתי טוב, להצליח באמת להרחיק מהמעשים את הנגיעות האישיות, את היצר. להצליח להרכיב משקפיים כאלה שלא מתעלמים מכל הלכלוך בעולם. לשלוח ידיים לגעת בלכלוך, להתעסק איתו, לעבוד איתו ודווקא מתוך זה להסיר עוד ועוד שכבות של לכלוך פנימי. פרדוקס.
כאשר הלכלוך הפנימי, היצרים שנועדו לדחוף את האדם קדימה, לתת לו כוחות, יוצאים מהמקום הנכון שלהם, פוגש את הלכלוך החיצוני, של העולם, יצרים של אנשים, קהילות, מדינות, של בעיות שנוצרו בגלל זה, של סבל, של הזנחה, של בני אדם שנדחקו לשוליים, שחסרה להם קורת גג, פרנסה או אפילו תשומת לב, זה מפגש שעלול להוביל לניצול, לפגיעה, או אפילו "רק" השתלטות מנטלית של האדם החזק על החלש. אפילו רק סיוע מתוך שליטה הבאה מתוך גאווה או כל יצר אחר.
במהלך הפעולה שלי בעולם, אני לפעמים נסחף. מרשה לעצמי לחרוג למחוזות שעושים לי נעים, שמשרתים אצלי את מה שעושה לי טוב. בגדול זה בסדר. אתה צריך לקבל בשביל שתוכל לתת, אנחנו בני אדם, רק הקב"ה יכול להיות רק בעמדת הנותן. עם זאת, אני מתפלל על לדייק. לדייק את הטוב שאני מקבל, לאהוב אותו, לשמוח בו. לדייק לעצמי את המטרות, לשם מי ולשם מה אני פועל. לדייק את היצרים במקומם הנכון. להצליח לנצח את הפרדוקס של הלכלוך שמנקה.
במדרש אילו רצה מרע"ה לחיות כמה שנים הי' חי שכ' נקום כו' אחר תאסף אלא להגיד שבחו של משה רבינו ע"ה שאמר בשביל שאחיה יתעכב נקמת ישראל [?] כו'. וצריך ביאור למה לי' האי טעמא והלא מצווה ועומד הוא. נקום. אבל הענין הוא כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו. וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה. כי ארדוף אויבי ואשיגם הוא מעלה העליונה מכל המעלות. וחלילה להסתפק שהי' מרע"ה מתעכב בשביל שיחי'. רק הכוונה שאם לא הי' גובר בו נקמת בנ"י יותר מכל חיי נפשו. הי' ממילא בו קצת נגיעה. ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה [...] והשי"ת הוא בוחן לבות וכליות כדאיתא במדרשים. שאפילו המחשבות שהאדם בעצמו אינו מרגיש בהם גלוין הם לפניו ית"ש. וזהו הי' שבחו של מרע"ה שלא הי' מרגיש שום נגיעה כלל. וכ"כ המפרשים פי' הפסוק החלצו מאתכם. שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמותן למס"נ למלחמות ה' וכ' וימסרו מאלפי ישראל כו'. פרש"י כיון ששמעו במיתתו של משה כו'. שהם הי' להם נגיעה בזה. אבל משה רבינו ע"ה באמרו החלצו מאתכם. ביטל מהם כל הנגיעות ונמסרו בע"כ ונמשכו אחר דרכו של משה רבינו ע"ה [שפת אמת, מטות, תר"נ]:
למשה רבינו היה ביד את סם החיים. לעכב את המלחמה עם מדין. הקב"ה קבע שאחרי הנקמה משה ימות, כך שעיכוב הנקמה היה יכול לתת למשה עוד שנים לחיות. ויש הרבה סיבות טובות למשה לחיות עוד כמה שנים. כל רגע שהעם מונהג על ידו ולומד תורה על ידו היא זכות ששום דור אחר לא זכה לה ובטח אפשר לחשוב על עוד הרבה סיבות טובות למה לתת למשה להמשיך לחיות.
למשה, העניו באדם, אין אפילו מחשבה בכיוון. הוא נקי לגמרי. יש צורך אלוהי של נקמת ישראל במדין, אז זה מה שייעשה עכשיו, גם במחיר של זמן חיים אישיים. מסירות נפש אצלו היא כל כך בסיסית שאין על זה דיון. לעומת זאת, ללוחמים של משה יש כבר מחשבות פנימיות אחרות, יש נטיות סמויות שלפעמים אפילו הם לא מרגישים באופן מודע. יש להם מניעה לצאת להילחם כדי לא לאבד את משה.
לכן הם היו צריכים "להימסר", להמשך על ידי משה בכח למלחמה. לכפות עליהם לצאת למלחמת קידוש ה', גם במחיר של אובדן המנהיג הגדול. ה'שפת אמת' מדגיש לנו את הדרך. לנו, ממשיכי הלוחמים של משה, הלוחמים בכל דור ב"מדין" אחר, הן במישור הלאומי בעמים המייצגים את המדינים שרוצים להכשיל אותנו והן במישור האישי, הפרטי. הדרך היא להתחבר למסירות הנפש של משה, לקחת ממנו דוגמה ואז "החלצו מאתכם", צאו מעצמכם, צאו מהעיכובים שלכם, מאותם תירוצים טובים שאתם נותנים לעצמכם למה לא לפעול, למה קצת לעקם את הדרך. בואו חשבון, הסתכלו עמוק פנימה, תראו מה שטוב וצאו למלחמה.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה