בס"ד
הרגתי איש.
לפצעי,
אשה.
לחבורתי.
הם לא מבינים,
כמה כאב בטן
זה עושה לי.
אולי הייתי צריך
לעמוד בשקט,
תן למשה.
להוביל,
להחליט,
לספוג.
אוף עם אש
הקנאה הזאת,
לנסות לתקן
כל דבר...
שקט של אחרי
המגיפה.
רק רחש הקולות המלחששים מסביב
פטפוטים ועיניים.
אני רק מחכה
לשמוע,
מה יחליט
ה'.
ב"ה פינחס בקיצור ראשי דברים במדרש בדין שיטול שכרו. כי הי' כהן מקודם גם כן. אך כי כהן בחינת אהבה וחסד. ונודע כי ע"י יראה, השי"ת נותן אהבה כמ"ש בתניא ע"פ עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם כו'. לזאת כהונה לזרעו של אהרן לדורות. וזה מתנה. אבל פינחס זכה ג"כ בדין אל הכהונה וג"כ לדורות ע"י שכיפר על בנ"י לכלל ישראל עי"ז השכר ג"כ על לדורות. וכ' בקנאו כו' בתוכם. והפי' שלא יצא מכללותם ח"ו ע"י הקנאה והכעס. רק אדרבה העיד הכתוב עליו שלא עשה הדבר כדי לזכות למדריגה וכדומה. רק הכניס המעשה בכלל ישראל ועשה רק להראות שאף שחטאו בנ"י עכ"ז יש בהם מי שינקום. ובזה שכך חמת המלך. ומה"ט לא עשאו משה רבינו ע"ה. כי הי' צריך להיות ע"י איש פשוט תוך כלל ישראל… [שפת אמת, פנחס, תרל"א].
אולי שניות, אולי דקות, עמדו בין פנחס המקנא לאלוהיו, פנחס שהוא אליהו, פנחס כהן משוח מלחמה, פנחס של שלום לפנחס הרוצח. הוא היה יכול, על פי ההלכה, להרוג אותם רק באותו זמן ובאותה סיטואציה. כל עיכוב, כל שינוי, היו מגדירים אותו כרוצח על פי ההלכה. פנחס ידע את זה. לפנחס לא הייתה אחריות רשמית על הכאוס שהתחולל במחנה. לא פחות ממשה רבינו, גדול הנביאים, עמד לידו, עם כל הסמכות ועם כל האחריות. הכי קל היה לשתוק ולחכות להחלטת משה. אם פנחס היה עושה את זה הוא לא היה יכול לטעות. אם פנחס היה עושה את זה, מי יודע עוד כמה אנשים היו גוועים במגיפה.
צִמְתי החלטה כאלו, כך אני חושב, מגדירים אותנו. "מה אתה היית עושה?". לוקח אחריות, גם במחיר שתטעה ואפילו תעשה נזק, או יושב על הגדר ונמנע? התשובה של פנחס ברורה. ה'שפת אמת' גם מלמד אותנו כי הביטחון בקב"ה, הביטחון בעם ישראל, החיבור לכלל, משמע, אני עושה בשביל הכלל, גורם לכך שתהיה ברכה של שלום במעשיי. וגם אם טעיתי, סליחה, למענכם טעיתי.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה