שלח תשפ"א

 בס"ד

שבנו מתור את הארץ. לא היה תקציב ל-40 יום, צמצמנו ליומיים. טיול שנתי, זה מה ששנת הקורונה נתנה לנו. וגם על זה תודה רבה. אז טיילנו, ירדנו לנחלים ועלינו גאיות. עליתי לאיטי, כדי להתפעל מהנוף ולתמוך בתלמידות, לא בגלל חוסר בכושר או משהו כזה… וגם בישלנו, אכלנו, דיברנו. על הטוב ועל הקושי.

לא כל כך קל להסביר את הקושי. למה כל כך להתאמץ? למה קשה? למה לרדת למטה ולטפס בקושי למעלה, לגרום לשרירים, ללב, לריאות לכאוב כל כך ולא פשוט להשאר במקום. גיל הנעורים, כל כך מלא אנרגיה של עשייה וליבו מלא רגש. הכל בעוצמה. ושני הדברים האלו נפגשים לעיתים ויוצרים הרים של אושר ועמקים של עצבות. הדחף לפעול, לעשות ואז לחוות נפילה וקושי ובלבול והתחושה המשוגעת הזאת של חוסר ההתאמה עם המציאות יוצרת בגיל הזה מבוכה גדולה. 

"בגיל הזה" כתבתי? גם אחרי גיל 40, אני עומד לא מעט עומד מול השאלה הזאת. כבר יש לי ביטחון גדול בעשייה, בהובלה, אפילו בהקרבה. אבל במציאות זה עומד למבחן מול עליות תלולות. מול קירות. והעלייה בעליות האלה, הטיפוס על הקירות, האנשים, הדיבורים, המבטים… ואני רק רציתי לעשות טוב. וזה כואב בראש, וזה שורף בריאות. אז מה אני עונה לי ומתוך זה עונה להם? אני משתדל לשים את העשייה שלי לתוך ערך. אני מעביר את המעשים שלי לאחריות הטוב. אני מנסה. בודק מה עושה לי טוב שאיתו אוכל להמשיך לעשות במקום אחר. רגעי המשבר קשים, אבל אני מנסה להגיד לעצמי שאני את שלי עשיתי, עם כל הפקת הלקחים והלמידה מטעויות. אולי גם לוקח פסק זמן להרגע. פסק הזמן קצר, השופט שורק, עולים למגרש, המשחק ממשיך, קדימה לעבודה.

ב"ה מפ' שלח בקצרה במדרש אין מפליגין בספינה ג' ימים קודם השבת. הפלגה בדרך הוא דרך חדש שרוצה אדם להלוך בו בעבודת הבורא עפ"י מ"ש חז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה. ג' ימים קודם לשבת פי' ג' בחי' כמ"ש בספרים שכל תוך ג' מדריגות אינו ריחוק כמ"ש כל ג' כלבוד כו'. אך העצה לזה הדרך אם הוא שליח מצוה אינו ניזוק. וכמו כן המרגלים נודע שהי' דרך מסוכן להם לכן אמר השי"ת שלח לך שעשה מזה מצוה. שאם הי' כוונתם לשם שמים כראוי היו נצולים. וז"ש לאמר שיאמר להם זה שהוא מצוה. וכמו כן כל שליחות האדם לעולם השפל הזה הוא דרך מסוכן. וההצלה ע"י הכוונה לשם שמים למסור נפשו בשליחותו כנ"ל [שפת אמת, שלח, תרל"ו]:

כל יציאה לדרך היא מסוכנת. הבית בטוח. אם לא תעשה, לא תטעה. אבל כנראה שאין ממש ברירה, הרי עצם קיומנו בעולם, אומר ה'שפת אמת' הוא "דרך מסוכן". אבל יש עצה. יש פתרון. הפוך את העשייה שלך, את הדרך שלך למצווה. מצווה היא דרך שלא אני סללתי, אלא דרך שקיבלתי הנחיה ללכת בה, אני הולך בה מתוך ציווי. כן, אני הולך בה באופן המיוחד לי, בנתיב שאני סולל בתוכה, אבל היא לא רק שלי. 

וכשהנתיב שלי מלא קשיים, יהיה לי קל לעבור אותם, או לפחות לחיות איתם, אם אני מחבר את עצמי למי שסלל את הדרך הזאת ואני מבין שמצווה עלי ללכת בה, עד כמה שאוכל, עד כמה שניתן. ציווה עלי לעשות בה טוב כלל יכולתי, גם אם כואב לי, אולי דווקא כשכואב לי. הכאב יסמן לי שאני חי, שאני ממשיך לנסות. אז אם נתקעתי באבן, כאבתי ממכשול, אמשיך לצעוד. אולי צריך לזוז קצת ימינה, אולי קצת שמאלה, למקום שארגיש בו טוב יותר, חשוב שארגיש בו טוב יותר, ועם הפנים קדימה.

שבת שלום,

איתן.