בס"ד
אדם נלקח מהעולם. ככה פתאום. דמות מרכזית ביישוב. פתאום לבית חולים, יומיים להיאבק על החיים. וזהו. תחושת אובדן קשה עוברת על הקהילה כולה. נפער איזה בור, חור בבטן שאתה מנסה למלא בשאיפות עמוקות. חוסר מנוחה עמוק כזה.
וגם, הצרות הקטנות של החיים, אבידות קטנות, פספוסים, טעויות. ילד שהלך לאיבוד בשבילים המפותלים של החיים, אגרוף בבטן שקיבלת, מפתיע וכואב, מכיוון לא צפוי.
וגם, מדינה בקיטוב, עם שמתנהג כמו ילד, אמנם חכם, אבל עם הפרעת קשב אחת גדולה וקשה, בלי שיהיה מבוגר אחד שיידע לכוון את הכוחות הגדולים שלו, להרגיע.
המוות גם הוא, תולדות האדם והקהילה. החיכוכים עם האנשים שאכפת לנו מהם, גם הם מעידים על הקשר, על שאכפת, על שחשוב להיות יחד. המריבות הגדולות ביותר בכנסת ובעם, הם בדרך כלל בין החלקים שלא רוצים להפרד. בין אחים שחשים צער, כאב וכעס על אחיהם, שלדעתם, טועים בגדול. ההבנה שכשאני כועס ומאוכזב זה אומר שאכפת לי, שאותו אדם שהלך, התרחק ומוציא ממני את התחושות הקשות ביותר, שלא נותן לי מנוח, הוא האדם שמוטלת עליי המשימה הגדולה למצוא בחזרה את הקשר. למצוא בחזרה את החוט המחבר. את הבכי שהופך לשיר.
במדרש איכה ישבה בדד. מושיב יחידים ביתה כו' קודם שנגאלו בנ"י היו הם יחידים והשכינה יחידה וכשנגאלו נעשו הומיניא אחת וכשגלו חזרו כ"א יחידי ע"ש בפתיחתא. והענין הוא כי מגלת איכה היא ג"כ מכלל התורה. וגם זה עדות על בנ"י כי הם עתה פלג גופא. ובאמת אין לנו מציאות בגלות בחסרון א"י ובהמ"ק.
וז"ש איכה ישבה כי כך צריך להיות בכל איש ישראל שלא ימצא לו מקום כלל בגלות. ובכלל ישראל וודאי כך הוא. וז"ש מוציא אסירים בכושרות דרשו חז"ל בכות ושירות ע"ש. וכמו כן בחיבורן של בנ"י עם השכינה שהגם שאנו בגלות והחיבור נפסק. מ"מ עדות היא מצד הבכי' כמו שהי' בזמן המקדש מצד השירה. וז"ש נהפך לאבל מחולנו כמ"ש במ"א שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהי' אז בשמחה ובמחולות וזה היא מגלת איכה. כמו מגלת שיר השירים. זה בכות וזה שירות. כמו שהיא בזיווגים שלמטה בכושרות [שפת אמת, דברים, תרמ"ז]:
כשלמדתי את הפסקה הזאת ב'שפת אמת', קפצה לי השורה "כי מגילת איכה היא גם כן מכלל התורה". התנ"ך לא יהיה שלם אם יהיה חסר פסוק באיכה בדיוק כמו חוסר בפסוק בשיר השירים. וזה לא רק "גלגל החיים" שעלינו לקבל בבחינת "עת לחיות ועת למות", הבכי והכאב מחברים אותנו, או לפחות מעידים על החיבור של בני ישראל והקב"ה לא פחות מתיאורי האהבה.
אֱלֹהִ֤ים ׀ מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים ׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ ס֝וֹרְרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה [תהילים ס"ח, ז']׃
"כושרות" מילה יחידאית בתנ"ך כולו. הפסוק עוסק ביכולת של הקב"ה לזווג זיווגים (רבי יוחנן במסכת סוטה) ומצליח לנתק את הכושרות, את הבדידות הקשה, את האזיקים והמניעות שיש לאדם (מלבי"ם). ה'שפת אמת' מביא את הפירוש מהגמרא למילה זו, לא כתיאור של הקושי כפי שהביא המלבי"ם, אלא, דווקא כדרך ליציאה מהמיצרים. "אל תיקרי בכושרות אלא בכי ושירות". איך משתחררים מהאזיקים? לזה צריך גם בכי וגם שִירוֹת. לנצל את כוחות הבכי, לנצל את כוחות השיר כדי לצאת מהדברים שאוסרים אותנו, וכדי להתחבר ולאהוב. ואם לא לנצל, אז לפחות להבין שגם הבכי וגם השיר מעידים על האחדות שלנו כקהילה, כיחידים וכעם.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה