בס"ד
יום אחד קמתי בבוקר ולא הייתי חייל. יום קודם עוד הייתי סמל מחלקת התאג"ד ולמחרת - פשוט לא. ידעתי כמובן שזה מגיע, עשיתי חפיפה למחליף שלי, אבל שום דבר לא הכין אותי לתחושת החוסר המוזרה הזאת. שמחה וצביטה בלב.
יום אחד הפסקתי לעבוד במד"א. אין משמרות. לישון כל יום בבית. ידעתי כמובן שזה עניין של כמה ימים עד שיגיע המכתב הרשמי של הפיטורים אחרי שבחרתי בהוראה, אבל שוב, תחושת חוסר פנימית. שמחה וצביטה בלב.
יום אחד, ממש עוד מעט, כבר לא אהיה סגן מנהלת האולפנה. עולם שלם של עשייה יישאר מאחור. זו הייתה בחירה שלי, לכן בוודאי שאני יודע שזה מגיע. כבר מרגיש את החוסר, שמח על הדרך החדשה ו...צביטה בלב.
מעברים זו תקופה לא פשוטה, יש צורך להשיל מעליך את העור הישן. העור החדש עוד לא הגיע ואתה מרגיש קצת ערום, חשוף ולא מוגן. עם זאת, דרך התקופות האלה של המעברים האדם גָדֵל. מתפתח. מי שתקוע בשלב הקודם, מסתובב בעולם קצת לא אפוי. אבל הדבר המרכזי שרציתי לדבר עליו בעקבות השינוי שאני עושה, הוא דווקא על התפקיד שאני עוזב. על התפקיד שעליו ניטש קרב מר בשנים האחרונות במדינה. הנהגה.
על היבט אחד. ניסיון לחשוב על המוטיבציה הפנימית להוביל. כמו כל דבר פנימי, היא פתלתלה וסבוכה. עד כמה ממנה היא רצון לשלוט, להגדיל את עצמי, לקבל הטבות, להגיד את המילה האחרונה ועד כמה ממנה היא ההכרה בכך שיש לי כוחות להוביל וההובלה שלי היא בעצם מה שאני יכול לתת לאחרים. הנהגה צריך לקבל. זה לא אומר להיות פסיבי, אם יש לך את הכוחות אתה צריך לחפש את ההובלה, אבל לשים לב מתוך מה אתה מבקש להוביל. מי ומה נותנים לך את ההובלה. להיות רגיש למה שמרגישים כלפייך, במה עוד אתה תורם. המסגרת שבה תוכל להוביל משתנה אמנם במהלך השנים, האידאל - קבוע.
ובמדרש אח נפשע מקרית עוז כו'. כי ע"י שפשע ומרד קרח בעיקר העוז והכח שהי' לו באמת רק ממרע"ה שהשפיע עליו בכלל ישראל להיות קדוש כמו שהי'. ומרד כמ"ש ויקח קרח ואתפליג כמ"ש בזוה"ק לקח לגרמי'. כי מי שנתבטל לגמרי לכח וחיות השי"ת אין לו מה ליקח. וע"י פרישתו ניטל ממנו מה שהי' לו כי כל אדם צריך לחזק עצמו בחיותו מהשי"ת כמ"ש עוז לו בך וכתיב יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה כו'. שעי"ז מברר חיות הפנימי ומדבק עצמו בהשי"ת. שהוא בשורש החיים שנמשך מהשי"ת לכל הנבראים בחי' שלום ושבת כנ"ל [שפת אמת, קרח, תרל"א]:
"ויקח קרח". עומד ה'שפת אמת' על הדיוק בפּוֹעַל ועל התרגום שלו לארמית. לקחת = להתפלג. כשאתה לוקח מעצמך, במיוחד עמדת כח, אתה יוצא מהכלל, אתה עובר לאזור האישי, למקום האגואיסטי. ככה אי אפשר להנהיג. נכון שמנהיג צריך לעשות לפעמים גם מה שעושה לציבור חוסר נחת, מוציא אותו ממקום הנוחות שלו, אבל כל זה מתוך הסתכלות פנימית כל הזמן על המוטיבציה, על מקור ההנהגה, מי פה העיקר?
הדבקות בדרך שהקב"ה התווה, היא המפתח. וכשקשה לנו להבין את הדרך הזאת, עלינו לסמוך על הבריאות של הכלל, על הציבוריות הישראלית הכללית שיודעת מה טוב. אני חושב שהעיקרון הזה בשילוב עין טובה של מנהיג על הציבור, תוכל לתת למנהיג עוגן שאיתו הוא יוכל לקבל גם החלטות קשות ושנויות במחלוקת. האם זה המצב היום בממשלת השינוי? האם לאור עקרונות אלו התקבלו ההחלטות? ימים יגידו….
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה