ויחי תש"ף

בס"ד

שבוע קשה של טלטולים עבר על קהילת הגולן. שני אנשי משפחה במיטב חייהם וילד מתוק אחד מצאו את מותם, שניים מהם נקטפו ממש. בחטף. הפה נשאר פעור ואין עין יבשה. ובקהילה הקטנה של הגולן, כמעט ואין מי שלא מכיר, מי שלא חבר, מי שלא קרוב. אני בעצמי מעורבב במקרים האלה בכמה מעגלים. זכיתי להיות קשור. 

מקרי המוות האלה משאירים את ההיגיון ואת ההבנה במצב סתום. אטום. לא מובן. ואיך בכלל אפשר לדבר על להבין את זה. אבל הם גם פותחים. גם מפרשים. מאירים את הדמויות המיוחדות האלה. סודות על אנשים גדולים שהיו ידועים רק לחלק קטן, נחשפים לקהל הרחב. אדם שנפטר צעיר, אבל הספיק לגעת בחייו הקצרים בכל כך הרבה אנשים ובעוצמות ובמרחקים שאנשים אחרים מספיקים בחיים שלמים. ואשה אחת שהרקידה נשים אחרות. הרקידה להם את הגוף והרקידה להן את הנפש. והחי שומע וצריך לתן אל ליבו.

אבל לא ככה אני רוצה לסיים את החלק הזה. יש קושי גדול וחשוב לשהות בו. אבל אנחנו מאמינים שלא המוות מנצח, אלא, החיים. והקהילות חזקות. הקהילות בריאות. ישנם מעגלים רבים שתומכים ואנחנו, כולנו, אחראים להמשיך את החיים. לקחת את הנקודות שהחיים והמתים התחילו בחייהם ולהמשיך. להמשיך. בשגרה, בשמחות ובעצב.

ב"ה פרשה זו סתומה. אף כי פרשה היא פירוש אור התורה המתפשט להיות מובן בחכמת אדם. אך יש פירוש נסתר ויש פי' נגלה [...] וכל זמן שיעקב קיים. גבר הפנימיות על ההסתר וכשנסתלק נסתר לגמרי. ובודאי ירידת יעקב למצרים היה הכנה לגלות. וזה שכתוב ויחי יעקב בארץ מצרים. שהניח שם הארת הקדושה והטמין נקודה חיות בארץ מצרים רק שהיה בהסתר [...] וכתוב האספו ואגידה לכם שעל ידי הביטול להאחדות יכולין לעורר חיות יעקב אבינו גם בחשיכה [...] [שפת אמת, ויחי, תרל"ט].

פרשת ויחי מתחילה כפרשה סתומה, משמע, אין רווח בספר התורה בין סוף פרשת ויגש לתחילת פרשת ויחי. ה'שפת אמת' עומד על הפרדוקס שבביטוי "פרשה סתומה". פרשה היא פירוש. פרשיות השבוע מביאות לנו את אור התורה, אור המוסר ואור הדרך שעלינו לצעוד בה. תורה נצחית, המתפרשת עוד ועוד משנה לשנה. וסתום הוא ההיפך מפירוש. הוא נסתר. הוא סוד. הוא תחום לא נגיש. אלא, שיש "פירוש נסתר" אומר ה'שפת אמת'. גם ההסתר מלמד אותנו משהו, גם בו חבוי פירוש. גם דרך ההתמודדות שלנו עם ימים של הסתר צופנת בחובה פירוש. דרך אחת לגלות את הצופן החבוי בנסתר היא האחדות. יעקב אוסף את בניו יחד ואז דווקא מדבר בלשון פרטית. מדבר אל כל אחד בנפרד, אבל בנוכחות כולם. כי בקהילת יעקב, קהילת עם ישראל, כל אחד, על יתרונותיו וחסרונותיו הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהכלל.

יעקב מקבל ציווי לרדת למצרים ולהכין את הגלות. יעקב, שידע יותר מכל האבות קשיים ומשברים, הוא האיש הנכון למשימה. "ויחי יעקב" - השם של הגלות, של להיות עקב לגויים מתעורר לחיים. ועם זאת "ויקרבו ימי ישראל למות" - הדרך הישראלית, של השלטון והשררה נכנסת למצב של תרדמה.

אשרינו שאנחנו חיים בתקופה של "ויחי ישראל בארץ ישראל ויקרבו ימי יעקב למות…"

שבת שלום,

איתן

ויגש תש"ף

בס"ד

ולא יכלו דברו לשלום.

ולא לראות פניו.

ושניהם אוחזין בכתונת הפסים.

והנה קרעים,

ונפתחו תפרים.

והחיה הרעה אוכלת בכל פה,

ומלקקת דם.

אולי אחרי שכבר עברו שנים,

אפשר ותדברו עם אחיכם,

בנימין?

אחרי שתקום ב"ה ממשלה יציבה יהיה כנראה למצוא כתבים פוליטיים שייצאו לחופש אחרי תקופת גיוס לעבודה אינטנסיבית כל כך. אני לא נוהג לשקוע במה שמכונה "חדשות", אבל מוצא את הדרך להיות מעודכן, קצת מנעמה, מעט רדיו לפעמים בדרכים. ולי, מה שהכי בולט מהשיח שעולה מכל זה, הוא הקושי להאמין. לפוליטקאים, לשופטים, לפקידי ממשלה. ומה יהיה הלאה? נאבד את האמון גם במשטרה (שכבר מאוד מעורער)? בצבא? עולים שני אנשים לשידור, האחד אחרי השני, מדברים על אותו אירוע וזה נשמע כאילו שניהם מכוכב לכת אחר. למי להאמין? למי שהוא מהמפלגה שלך? כי זה יותר נוח? אפילו שני אנשים מאותו מחנה, אך ממפלגה שונה רבים ביניהם דרך מנחי תכניות וכתבי חדשות, ולך תדע איפה האמת.

והתחושה היא קשה כי זה נראה בלתי אפשרי שהם יהיו מסוגלים לדבר האחד עם השני ולהגיע לאיזה שהן הבנות שיאפשרו שלטון והזרמת כספים למנגנונים היבשים בשטח שכל כך זקוקים להם כדי לעבוד. לפחות זה, אני כבר לא מדבר על קידום של פיוס ושלום בין המחנות, אלא, על הבסיס של תפקידי השלטון והאמון בו. ומה שעוד יוצר תחושה קשה, זה שלא משנה איזה בנימין בסופו של דבר יזכה, המחצית השנייה של הציבור תהיה "אנטי ביבי/בני". עם זאת ולמרות הכל, למרות הקרב המלוכלך בתקשורת בין הפוליטיקאים, למרות הפוסטים המזעזעים שאני לפעמים חוטא וקורא, אני אופטימי כי אני סומך על העם. גם שיחליט בקלפי (ופה אני מגלה שאני בעד חסינות חוקית ובחירות פתוחות, להבדיל מהחסינות הלא דמוקרטית שקיבל אריאל שרון בהתנתקות…), אבל בעיקר אני סומך על העם, שיידע לחיות את החיים עם אלו שהוא לא מסכים איתם.

בפסוק ולא יכלו אחיו כו' כי נבהלו כו' אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי כו'. וקשה כי בזה הוסיף עוד לבייש אותם בהזכיר את מכירתם אותו. אך בודאי השבטים הרגישו אז קדושת יוסף הצדיק. וז"ש נבהלו מפניו דייקא. והשיב להם יוסף כי בא למדריגה זו על ידי מכירתם אותו למצרים ושהם גורמים בצדקתו. ובזה סר מהם הצער אשר חשבו כי אם היה אצל אביו היה גדול בצדקו יותר אבל לא כן הי' כנ"ל. ונאמר ואח"כ דברו אחיו אתו כלפי מה שנאמר ולא יכלו דברו לשלום. עתה דברו עמו וסרה מהם קנאת יוסף. והאמת כי קנאה לא שייך על אדם השלם בתיקון מדריגתו ומקומו כי כ"א נברא במדריגה המיוחדת לו ומה קנאה שייך בזה. רק עד שלא נתקן הצדיק בכל שלימותו שייך עליו קנאה. לכן נאמר לעתיד שיהיו מתוקנים כל המעשים וכל אחד על מקומו יבוא בשלום וסרה קנאת אפרים כו' [שפת אמת, ויגש, תרל"ו]:

הקנאה והשנאה של האחים אל יוסף הייתה כה חזקה עד שלא היו יכולים לדבר איתו. וכשאין שיח, כל המחשבות יכולות לעלות לראש, כולל המחשבה שיוסף רוצה להוציא אותם מההמשכיות של האבות, אל מחוץ למשפחה המבורכת בברכת אברהם. אם מדייקים בפסוקים בהם מתוודע יוסף אל אחיו נראה שהשיח של יוסף עובר שלושה שלבים. בראשון הוא מאשים או לפחות מזכיר את עובדת המכירה (אני יוסף אשר מכרתם). בחלק השני הוא ממשיך להזכיר זאת, אך מציין שיצא מזה טוב (כי למחיה שלחני…) ובחלק השלישי הוא מנקה אותם לחלוטין מכל אשמה ו"לא אתם מכרתם אותי - כי האלוהים".

יוסף מזהה את התפתחות התשובה אצל האחים. בשלב הראשון הוא מאשים, בשני הוא מבין שהם חזרו בתשובה, אבל אולי תשובה מיראה ובסוף הוא מבין שהם חזרו בתשובה שלימה ומנקה אותם מאחריות שעוברת אל הקב"ה. אני לא ארחיב בהבדל בין התשובות, אלא, ביכולת של יוסף לאבחן את האחים. אחרי תקופה שיוסף ראה אותם, "בילה" איתם ושמע אותם ממש הוא פיתח את היכולת לראות את התגובות שלהם ולהבין את אשר על ליבם.

גם האחים, אומר ה'שפת אמת', אחרי הבהלה הראשונית, ראו את פניו, הבינו אותו, האמינו לסליחתו, הכירו בצידקוּתו ובצדקָתו ואז הם פשוט... דיברו…

שבת שלום,

איתן

פרשת מקץ - חנוכה תש"ף

בס"ד

אנו נושאים לפידים

מילים: אהרון זאב

אָנוּ נוֹשְׂאִים לַפִּידִים

בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

זוֹרְחִים הַשְּׁבִילִים מִתַּחַת רַגְלֵינוּ

וּמִי אֲשֶׁר לֵב לוֹ

הַצָּמֵא לָאוֹר -

יִשָּׂא אֶת עֵינָיו וְלִבּוֹ אֵלֵינוּ

לָאוֹר וְיָבוֹא!

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָ עָלִינוּ,

מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת

הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ.

נֵס לֹא קָרָה לָנוּ -

פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ.

בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם -

וַיְּהִי אוֹר! 

מילות השיר נכתבו בשנות ה-30 של המאה הקודמת על ידי אהרן זאב, משורר ומחנך באחד מבתי החינוך של זרם העובדים, ולימים קצין חינוך ראשי בצה"ל, למצעד חנוכה שהונהג שם. ברבות הימים זכה הזמר להצלחה והפך לשיר חנוכה כללי ומקובל. השיר מושר מדי שנה בעת הדלקת המשואות ביום העצמאות בהר הרצל. לעיתים המנגינה מנוגנת במצעדים צבאיים בישראל בנוסף למארש צה"ל (מתוך ויקיפדיה).

השיר נכתב באפילת הגלות, רגע לפני החושך הגדול ביותר שלה וקיבל משמעות עוצמתית יותר אחרי הקמת המדינה. לא צריך להיות מנתח ספרות גדול כדי לשמוע את ההתרסה כלפי החשיבה כי הישועה באה או תבוא לנו מהשמיים. האדם, ורק האדם הוא זה שיקבע את גורלו על ידי עבודה קשה של דם יזע ודמעות. לא רק שהישועה לא תבוא מלמעלה, אלא, גם מקור האור הראשוני בעצמו הוא פרי עבודת האדם.

ואכן, הגלות הארוכה הביאה אותנו להדגיש את נס פך השמן. נס גלוי הקשור למקדש ולקודש. ימים שבהם עבודת האדם היהודי נראית כל כך שולית בעולם. ימים בהם גבורה יהודית קיבלה משמעות של התגברות על חטאים ומי בכלל חלם על השילוב של חייל - יהודי - מנצח… היהדות הצטמצמה, כאקט הגנתי ומכורח הנסיבות, לפך שמן קטן וטהור, ללהבה הקטנה בלב היהודי שמצליחה לתת אור קטן בתוך החושך הגדול של הגלות. סיפורים אינספור על אותה להבה, הן המטאפורית והן הממשית של הדלקת נרות חנוכה בהסתרה מפני הגויים.

עד שהקב"ה, בעידן זה של הקץ, שלח את החילונות הברוכה כדי למחוק את התפיסה הזאת ולקרב אותנו אל הגאולה. בדיחה מפורסמת של הרב שרקי מספרת כי היהודי החרדי אומר (מבטא יידיש): "זה לא הקב"ה שהקים את המדינה - זה הפלמ"ח!" ולעומתו איש תנועת העבודה אומר (מבטא צברי מתריס): "זה לא הקב"ה שהקים את המדינה - זה הפלמ"ח!"... אז העולם החרדי (כהכללה) מדליק נרות חנוכה לזכר הכד הקטן שמצאו בנס המכבים והעולם הכללי (כהכללה) מדליק נרות חנוכה כזכר לנצחון הצבאי הגדול של המקבים (וזו לא טעות דפוס)1.

אז למה, באמת, אנחנו חוגגים את חנוכה? כל חג הוא זכר למאורע היסטורי ולכן גם הלכתית אנחנו חוגגים את נצחון המקבים. את ההתקוממות האנושית (ובתוכה הרבה התקוממות נשית) כנגד האויבים. את לקיחת האחריות של האדם על גורלו ואת הנוכונות למסור את חייו אל מול ערכי האומה. ונס פך השמן, הקטן, שנמצא בפינה, רק מאיר לנו, מלמד אותנו ומזכיר לנו, מיהו המקור ליכולת הזו, מהו מקור הכוח ולכן גם למי צריך, אפילו הפלמ"ח, להוקיר תודה2.

ב"ה חנוכה ור"ח טבת במדרש קץ שם לחושך כו' כל זמן שיצה"ר בעולם כו' דאיתא וירא האור כי טוב ויבדל שראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו כו'. […] והקב"ה וב"ש הראה לבנ"י בנס זה דחנוכה שכל הסתרת הנסים שהי' שכבה נר מערבי הי' הכל בעבור היונים. לכן אף שנשאר זה הקלקול. ולא היה דולק אח"כ בנס. מ"מ בשעת איבוד מלכות יון הרשעה נעשה נסים במנורה. ואז הבינו בני ישראל כי הכל לטובה. ותיקנו הלל והודאה על ב' בחי' הנ"ל. הלל על הארת הנסים שחזרו והודאה על שנסתר שער של הנסים בעת שליטת הרשעים [...] והלל והודאה הם ב' הדברים גולל חושך מפני אור. ואור מפני חושך הוא בחי' הודאה כנ"ל [שפת אמת, מקץ - חנוכה, תרמ"ד]:

הנס של הנר המערבי שדלק יותר משאר הנרות למרות שהדליקו אותו ראשון הפסיק לאחר מות שמעון הצדיק הרבה לפני המקבים. החזרה של הנס הקשור למנורה, בימי המקבים, על פי ה'שפת אמת', נועד לאותת לבני ישראל שגם לאור וגם לחושך יש תפקיד. להפסקת הניסים בזמן החושך בכלל ובזמן ה'מקץ' בפרט, יש תפקיד לגדל את האדם ולהעלות אותו לקומה בה הוא לוקח על עצמו את האחריות על העולם. גם הפסקת הניסים היא חלק מההשגחה. ומי שרגיש יכול גם לראות את הניסים הקטנים והגדולים בתקופה הזאת של האור, בתקופה שאנו רחוקים שנות אור, תפיסתית, מהיכן שהיינו לפני יותר משבעים שנה…

אז אולי ניתן לומר "נס קרה לנו - כי פך השמן לא מצאנו. ודווקא בגלל שחצבנו, בעצמנו, בסלע עד דם - הבנו, מאיפה, האור".

שבת שלום,

איתן

1 וראוי לציין את הדבר המדהים שהאתאיסטים הגדולים ביותר של תקופת החילונות ידעו וינקו מתורת הקודש, נלחמו (כנגד הדתיים) להחיות את שפת הקודש ולא ויתרו (גם כשהדתיים כן) על ארץ הקודש. ללמדכם...

2 עיינו גם רמב"ן על שמות י"ג, ט"ז.

וישב תש"ף

בס"ד

לֹא.

לֹא טוֹרָף. 

זֶה גְּדִי. 

אַל תִּגָּע בִּי, הַאָרִי! כִּי 

רוֹאֶה אָנִי אֶת פְּנֵי אַבִי.

לֹא טוֹרָף.

עוֹד חַי - 

בְּנִי.

וימאן ויאמר כו' הן אדוני כו' ולא חשך כו' כי אם אותך כו' את אשתו כו'. יש ללמוד מזה איך להשמר מיצה"ר ע"י ישוב הדעת שהקב"ה מסר הכל. לרשות האדם. אף כי הי' ברשותו שלא להיות כח לאדם לעשות נגד רצונו. רק בטובו מסר הכל להאדם רק שיקבל האדם על עצמו עול מלכותו ית'. ומזה עצמו צריך ליפול בושה על האדם שלא יוכל לעשות נגד רצון הקב"ה רק לעשות הכל לש"ש לברר שמלכותך מלכות כל עולמים כנ"ל. והבן. וישוב הדעת הנ"ל בא ע"י שוימאן מקודם בלי טעם וימאן ויאמר כנ"ל [שפת אמת, וישב, תרל"ג].

הצליל של המיאון הוא צליל חזק. סירוב אמיתי, עקשן ובלתי מתפשר. ראש בקיר נגד המציאות. יעקב ממאן להאמין שבנו מת על אף ה'ראיות הפורנזיות' שמגישים לו בניו. יוסף ממאן להפר את האמון שנתן בו אדונו ולהפר את הקשר האחרון שעוד נותר לו עם הערכים של משפחתו. שניהם, האב ובנו, שהיו קרובים כל כך, שמרגישים נבגדים על ידי האנשים האהובים עליהם ביותר, מסרבים להרים ידיים. מסרבים בעקשות להרים ידיים ולהשלים עם מה שנראה כמציאות מוחלטת.

במימד הלאומי, עם ישראל ידוע כעם סרבן. מסרב להשלים עם מה שנראה כמציאות שלו - להמחק ולהבלע בין אומות העולם ולהפסיק עם הסבל. 2,000 שנה. יום אחרי יום. תפילה אחרי תפילה. חוזרים על אותן המילים - "עוד נשוב לשם".

במימד האישי הכל אפשרי. הבחירה החופשית נתונה לעשות הכל, כולל מעשים שנוגדים את רצון הבורא. מלמד אותנו ה'שפת אמת' איך לצעוד את הצעד הראשון בהתגברות על כל הדברים שמושכים אותנו כלפי מטה. למאן. בלי הסברים, בלי דיונים. זה לא אני. אז לא. המיאון נלחם ביצר החזק שמושך את האדם 'לחטוא כאן ועכשיו'. אז אחרי שמוססתי קצת את היצר על ידי המיאון, קצת נרגעתי, עכשיו מגיעה שעת 'ישוב הדעת', עכשיו אברר עם עצמי וגם אענה לעצמי - מי אני ולמה ראוי שאתגבר.

שבת שלום,

איתן

פרשת וישלח תש"ף

בס"ד

טיפסתי על הרים.

הכי גבוהים.

יצאתי מגדרי - 

נתתי.

את הנשמה נתתי.

ובניתי.

איזה בניין בניתי.

גבוה, ויפה, וחזק.

אני בניתי!

ואיך אוכל לומר -

קטונתי?

ב"ה בפסוק קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. ויש להבין בשלמא ע"י חסדיו ית' נתמעטו זכיותיו. והאמת מה הוא. אכן פי' אמת מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחי' אמת והוא דברי תורה ממש כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה כדכתי' אמת קנה כו'. כי הכל בתורה ברא. ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו [...] אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת […] וכעין זה ממש נמצא זה לעומת זה באומרו הצילני נא מיד אחי מיד עשו מול חסד ואמת. פי' שיש לסטרא אחרא כח שניתן לה להיות נלחם עם עובד ה'. ויש שמוסיפין ברשעתם שלא כשורת הדין. וזה מיד אחי. שבודאי כך נבראו יעקב ועשו להיות זה לעומת זה. אבל מיד עשו כמ"ש ז"ל שאינו נוהג עמך כאח אלא כעשו הרשע הוא התוספות שמוסיפין להרע [שפת אמת, וישלח, תרנ"א]:

לא רק חסדים עושה איתנו הקב"ה, גם אמת. האמת היא הכוחות שקיבלנו לפעול ולעשות. להוציא את החלק הנשמתי המיוחד שלנו שבא לידי ביטוי במי שאנחנו, ברצונות ובמאווים שלנו. בדרך שלנו לעשות את הדברים. באותו חלק פנימי עמוק שאנחנו מזהים עם ה"אני" המיוחד שלנו. ובגלל שאנחנו מזהים את החלק הזה עם עצמנו באופן מוחלט, קשה לנו לראות את המקור שלו. קשה לומר עליו - "תודה", בין אם כבר הגענו לשלב שבו אנחנו ממש מכירים את החלק הזה, השלמו איתו ולמדנו לאהוב אותו ובין אם עוד לא… קשה להכיר בכך שללא החייאה מלמעלה, גם את הדברים שנראים לנו הכי "שלנו", לא היינו מסוגלים לעשות. פשוט קטונו…

אבל לא להתבלבל עם ה"קטונתי". הקב"ה נתן לנו את ה"בכח", כדי שנוציא אותו לפועל, הוא ברא את העולם וברא ("הוציא" בארמית) את עצמו מהעולם, נתן לנו מקום אמיתי לפעול בכח בחירתנו החופשית, כך שתחושת ה"קטונתי" היא כלפי הקב"ה בלבד, בעוד שכלפי העולם אני צריך להכיר בערך של עצמי ובמקום יש לעשות - לעשות. בדורון, בתפילה ובמלחמה.

שבת שלום,

איתן

ויצא תש"ף

בס"ד

הנה נגמר לו עוד "לילה לבן" בסניפי בני עקיבא. אם כי אם לשפוט לפי הבגדים של הילדים, הלילה הזה היה צבעוני הרבה יותר… ובכלל, יומיים אחרונים של חודש הארגון, חודש של שיא העשייה הפנימית של התנועה. לומדים, מתכוננים, צובעים (ועוד קצת צובעים) ובעיקר הרבה אינטראקציה חברתית, סוג של פעולת לישה בה מתערבבים כל החניכים, המדריכים עם הרעיונות וגם עם ההווי של הסניף, שהוא לא פחות חשוב, הוא הדבק המחבר את האנשים והרעיונות, דבק שמחזיק מעמד לאורך שנים ארוכות והשפעתו לא תסולא בפז.

"מצווה ועושה". זה הנושא שנבחר השנה בתנועת בני עקיבא. הרושם הראשוני, ההבנה הראשונית מהביטוי הזה הוא סוג של הכנעה וראש קטן. "עשיתי כי קיבלתי פקודה". משפט עם קונוטציה לדברים הכי שליליים שנעשו בהיסטוריה האנושית. ואפילו אם לא נגיע לאותן מחוזות של פריצת המוסר בשם הציות, עדיין תשאר התחושה של "ראש קטן", ביטול היוזמה, דחיית המעשה ההתנדבותי, החלק בעולם האמונה שלכאורה הכי סותר את תפיסת העולם המעודדת יוזמה, התעוררות פנימית וכדומה.

מה עוד, שהביטוי השלם המופיע ארבע פעמים בתלמוד (קידושין לא א. ב"ק לח א. פז א. ע"ז ג א) הוא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". יותר טוב שתעשה מה שאומרים לך משתעשה משהו בהתנדבות, ללא ציווי ללא הכרח. הדבר נראה כסותר הן את תפיסת העולם שלנו והן את החיים עצמם, שהרי תנועת בני עקיבא והציונות הדתית בפרט ועם ישראל בכלל עסוקים בהתנדבות ובגמילות חסדים כמו שאף אומה לא עושה. מה הגדוּלה בלעשות את המצווה עליך? איך בני עקיבא לקחו את הביטוי הזה כמוטו? ראיתי בכתבי הרב אבינר שלושה הסברים מדוע גדול המצווה. באופן טבעי קשה יותר לעשות את מה שקיבלת בפקודה (יותר קל לעשות לילה לבן מלהשאר לתפילה אחר כך…), הציווי הוא מהקב"ה ולכן הציוויים מתאימים לאופי נשמתנו ולעשות את ציווי ה' זו מדרגה גבוהה.

נראה לי, שלהיות מצווה (כפייה, חיצוני לי) ועושה (מתוך בחירה פנימית) זה הכי רחוק מעבודה על אוטומט, מעבודה שלא מפעילה את כוחות השכל והגוף שלי. יש לי ציווי, יש לי ייעוד, יש לי תפקיד, אני מצווה. ומעבר לזה שהציוויים הם לעשות טוב, היכולת לרצות ולעשות בתוך המסגרת הזאת, לקום כל בוקר, כל יום, כל תקופה עם השינויים שאני עובר ועם התפקידים שלי בכל גיל ומצב, לגלות את הכוחות שלי ולפעול איתם, היא יכולת שמשנה אדם ועולם. ואחר כך, לדעת ולהחזיק בדבר, לא להסתפק באיזו הארה שקיבלתי או איזו הברקה - לעשות כשיש משהו גדול ואז לכבות. לדעת לעשות את הציווי האלוהי, את הציווי הפנימי שלי יום יום, גם כשהאור יורד, גם כשקשה ולא ברור.

ואז, אחרי שעשיתי את הציווי, הלכתי עם הקול הגדול שמנחה אותי בחיים, אני יכול גם להגיע למצב שהציווי המדויק הזה יוצא ממני, אני כל כך מחובר שאני יכול מעצמי, כאילו לא צוויתי, להמשיך ולעשות ולהיות אדם שרואים את הציווי יוצא ממנו, להיות מחדֵש, להיות מנהיג ומוביל מעצם האישיות, בהקרנה. כזה היה רבי עקיבא, כאלה אנחנו רוצים להיות, בניו.

בפסוק שלשה עדרי צאן כו'. הם האבות שכל בני ישראל יצאו מהם […] וכמו כן בכח הג' תפלות שתקנו האבות כמ"ש אברהם תיקן תפלת שחרית כו'. והענין הוא כי בכל יום מתגלה הארה חדשה והכין אאע"ה כח לקבל אותו הארה המתחדשת בכל יום. ואח"כ צריכין לאחוז בזו ההארה כל היום. ואז יש לה עלי' אל השורש. וזה תפלת מנחה שנק' על מנוחה והשבת הנקודה אל השורש. וזה בכח היראה וסימנך כי אם ביראת ה' כל היום. ויעקב תיקן ת"ע הוא מדריגה גדולה מזה כמ"ש אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי והוא למעלה מסדר הנהגה הטבעיות. וגם נראה כי הג' עדרי צאן הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה. ותפלת שחרית כתיב אל המקום אשר עמד. ועמידה הוא בחי' מחשבה ושתיקה כמ"ש עמדו לא ענו כו'. וביצחק כתיב לשוח בשדה בחי' דיבור. וביעקב כתיב ויפגע במעשה והוא בעל הקורה שנכנס בעובי הקורה בירור התערובות וזה תפלת ערבית [שפת אמת, ויצא, תרנ"ו]:

שלושה כוחות נטעו בנו האבות. אברהם, המחדש, המגלה את הארת ה' וייחודו בעולם, יצר בשחר את עולם המחשבה. יצחק, ממשיכו המובהק של אביו, ידע לחיות את ההמשכיות לאורך היום עד שעת המנחה, להביא את האור אל האפור דרך עולם הדיבור, דיבור שיודע לחבר בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. ויעקב, שרוב ימיו בצרות (כמו שהעיד על עצמו בפני פרעה), רוב ימיו בחושך, בערבית, עשה הרבה "לילות לבנים". לילות ללא שינה בעולם הרוח בבית מדרשם של שם ועבר ולילות ללא שינה בעולם המעשה בהיותו רועה באמונה ("ואמונתך בלילות) את צאן לבן. הוא לא היה צריך את הבוקר בשביל להוביל, הוא לא היה צריך את האור, הוא ידע להקדים אותו. ידע לקחת את כל מה שספג מאבותיו ולהוביל דרך בשבילי הלילה. הוא האב שטבע בעם שנקרא על שמו את היכולת להאיר גם כשההיסטוריה האישית והלאומית נראית חשוכה. "נכנס בעובי הקורה לברר תערובות" אומר עליו ה'שפת אמת', מתוך ההבדלה בין מה הוא יום ומה הוא לילה, לדעת להאיר את הלילה.

תשנו טוב אחרי הלילה הלבן, מדריכים וחניכים יקרים (אלו מבני עקיבא ואלו של החיים), יש לכם תפקיד להביא את האור.

שבת שלום,

איתן.

תולדות תש"ף

בס"ד

תחום מרתק הוא איך (המקצוע של) ההורה משפיע על ילדיו. בן של פרמדיק, למשל, יתקשה לקבל יחס רציני לחתך שטחי ביד :) … ה"איך" זו שאלה מעניינת ללא ספק, אך העובדה כי להורה ישנה השפעה גדולה על ילדיו היא ברורה (עובדה שיש בה כדי להעצים ולהפחיד כאחת). לגנטיקה יש מקום חשוב ולכאורה המקום הברור ביותר. הגנים של הילד, הקובעים את התפתחותו הגופנית, ההתפתחות המוחית וההתפתחות הרגשית, הם שילוב המידע הגנטי שהגיע מהוריו. תינוק נולד וכולם מתפעלים מאיך שהוא יפה (בדרך כלל דווקא קצת מעוך) וחמוד (זה בטוח) ואיך האף דומה לאבא והשפתיים לאמא (ולא נשכח את מקומם של האוזניים שדומים לאוזניו של הסבא…).

הדמיון החיצוני, הדמיון ההתנהגותי והחיים בבית משותף גורמים למשברי זהות אצל הילדים ולא אחת גם אצל ההורים. האם אני באמת אני, או איזה עותק של ההורים שלי, מה המקום שלי בקביעת דרך החיים שלי ובכלל, האם יש לי בחירה במי שאני ובמה שקורה לי. הקונפליקטים האלה מתעצמים עם גיל הנעורים, בו ננערים מהרצון להיות תלויים בהורים מצד אחד, ומצד שני, הכבלים הפיזיים, הרגשיים ואותו הדמיון קושרים את הנער והנערה אל הוריהם וכאילו מקבעים אותם לקרקע בעוד הם רוצים לעוף.

גם להורים הגיל הזה מהווה צומת לא פשוט. כמו שהילד מתרגל להיות תלוי בהוריו, כך ההורים מתרגלים להוות את הבסיס לסיפוק צרכיהם הפיזיים והרגשיים של ילדיהם ולהחליט בשבילם מתוך מקום של לראות את טובתם. שנים רבות הם שמו, לא אחת, את הצרכים שלהם והעמידו בראש את צרכיהם של הילדים. והנה, הגיע גיל הנעורים והרצון של ההורים, בדיוק כמו של ילדיהם, לאפשר להם לגדל כנפיים משלהם ולעוף לגובה, יחד עם החשש ממעוף לא מווסת והסכנות הכרוכות בו (הרי אנחנו, ההורים, באמת יודעים על נבכי העולם וסכנותיו טוב יותר).

הצורך בהשתייכות ודמיון. הצורך בנפרדות. אני חושב שכדי לצלוח את גידול הילדים וההורים, במיוחד בגיל ההתבגרות, צריכים קודם להכיר, ההורים וילדיהם, בכך ששני צרכים אלו קיימים. להכיר בכך שצריך לתת לשני הצרכים האלו מקום. ההכרה הזאת היא תנאי בסיס לפתיחה. האמנות הגדולה תהיה לשלב ולאזן בין שתיהן.

...ואיתא בספרים כי יראה הבא מכח אהבה היא יראה של אמת. וז"ש יצחק בן אברהם וכ' רש"י עדות יש שאברהם הוליד כו'. פי' זה היראה שבא מכח אהבה היא מבוררת בלי תערובות שקר. ופי' יראה הנ"ל הוא שיהי' יראה לאדם פן ינתק מדביקות אהבתו להש"י והוא אהבת אמת [שפת אמת, תולדות, תרל"ד]

אין כמו פרשת תולדות לספר לנו על הורות, גידול ילדים והתמודדות עם גיל הנערות. הפרשה פותחת בכפילות עניין הקשר בין אברהם ליצחק. יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק. מביא רש"י את דברי חז"ל על הדמיון הרב שהיה בין אברהם ליצחק. ומעשה אבות סימן לבנים וגם ליצחק אשה עקרה, וגם לו שני בנים וגם מהם ייבחר אחד וגם הוא, יצחק, יגיע בעקבות הרעב לגרר, והסתבכות עם אבימלך ובארות… מדרש אחר (בראשית רבה, ס"ה, ט') מתאר את בקשתו של אברהם להיראות זקן, על מנת להיראות שונה מבנו. לא ניתן להבחין בין אב לבן, טוען אברהם על פי המדרש, והקב"ה נותן לו מראה של זקן. המראה הוא המפגש הראשוני שלנו עם האדם בדרך כלל (בעולם הוירטואלי של היום אולי פחות) ויש לו מרכיב חזק ביחס בין בני אדם. אברהם מבין את הצורך ב"שיבוט הגנטי" שעשה הקב"ה כדי שליצני הדור לא יוכלו לטעון כי יצחק אינו בנו, אך הוא מבקש שניתן יהיה להבדיל ביניהם, לתת לכל אחד להיות אחר. כן, בסופו של דבר נראה שיצחק בוחר ללכת בדרכו של אביו במובנים רבים, אבל עם האישיות שלו, עם מידת הדין שלו. מבלי לנתק את מידת הדין שלו ממידת האהבה של אביו ולהוסיף קומה נוספת, שהגיע מהאישיות שלו בעולם. [ואולי יש כאן פתח לדיון על שיבוט גנטי בימינו].

ילדיו של יצחק, גם הם, כך נראה, לוקחים את בסיס המידות של אביהם וסבם ומוסיפים את הנדבך האישי שלהם שמתפרץ ומתברר עם נערותם. השאלה שמטרידה בקריאת הפרשה היא אהבתו של יצחק לעשיו. כולם רואים לאן עשיו גדל. יצחק לא? האם באמת הצליח עשיו לשטות בו עם ההתפלספות של "כיצד מעשרין את התבן והמלח"? ייתכן. אך, אפשר לומר גם שיצחק הכיר בדיוק מי הוא עשיו ודווקא בגלל זה השקיע בו יותר אהבה. דווקא עשיו, שדומה לו מאוד מבחינת כוח הדין, אך מתרחק משמירת המסורת, דווקא לו מראה יצחק אהבה. לא קשה היה לאהוב את יעקב הילד הטוב מהתלמוד תורה. יצחק מבין שרק עם כוח האהבה הוא יוכל להשאיר את עשיו קשור למשפחה. אפשר להסתכל על דרכו של עשיו ולחשוב שיצחק נכשל בחינוך. אך דווקא בעת כעסו הגדול ביותר של עשיו, ברצונו להרוג את יעקב, דווקא אז הוא מראה את הקשר למשפחה. הוא מונע מעצמו לרצוח בגלל הקשר ליצחק ולמסורת ("יקרבו ימי אבל אבי") ולקשר עם יעקב ("...יעקב אחי"). שתילת הקשר הזה של יצחק בתוך עשיו תשפיע באופן מהותי על קשרי עשיו - יעקב בהמשך חייהם, ובקשר נצרות - יהדות שעשיו ויעקב הם דמויות המפתח של הזהות שלהם. לא תמיד זה היה קל, בלשון המעטה, אבל את הבסיס להיפוך הקשר לקשר של אחווה שיתקן את העולם, אנחנו רואים כבר בימינו אלה.

שבת שלום,

איתן