בס"ד
הנה נגמר לו עוד "לילה לבן" בסניפי בני עקיבא. אם כי אם לשפוט לפי הבגדים של הילדים, הלילה הזה היה צבעוני הרבה יותר… ובכלל, יומיים אחרונים של חודש הארגון, חודש של שיא העשייה הפנימית של התנועה. לומדים, מתכוננים, צובעים (ועוד קצת צובעים) ובעיקר הרבה אינטראקציה חברתית, סוג של פעולת לישה בה מתערבבים כל החניכים, המדריכים עם הרעיונות וגם עם ההווי של הסניף, שהוא לא פחות חשוב, הוא הדבק המחבר את האנשים והרעיונות, דבק שמחזיק מעמד לאורך שנים ארוכות והשפעתו לא תסולא בפז.
"מצווה ועושה". זה הנושא שנבחר השנה בתנועת בני עקיבא. הרושם הראשוני, ההבנה הראשונית מהביטוי הזה הוא סוג של הכנעה וראש קטן. "עשיתי כי קיבלתי פקודה". משפט עם קונוטציה לדברים הכי שליליים שנעשו בהיסטוריה האנושית. ואפילו אם לא נגיע לאותן מחוזות של פריצת המוסר בשם הציות, עדיין תשאר התחושה של "ראש קטן", ביטול היוזמה, דחיית המעשה ההתנדבותי, החלק בעולם האמונה שלכאורה הכי סותר את תפיסת העולם המעודדת יוזמה, התעוררות פנימית וכדומה.
מה עוד, שהביטוי השלם המופיע ארבע פעמים בתלמוד (קידושין לא א. ב"ק לח א. פז א. ע"ז ג א) הוא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". יותר טוב שתעשה מה שאומרים לך משתעשה משהו בהתנדבות, ללא ציווי ללא הכרח. הדבר נראה כסותר הן את תפיסת העולם שלנו והן את החיים עצמם, שהרי תנועת בני עקיבא והציונות הדתית בפרט ועם ישראל בכלל עסוקים בהתנדבות ובגמילות חסדים כמו שאף אומה לא עושה. מה הגדוּלה בלעשות את המצווה עליך? איך בני עקיבא לקחו את הביטוי הזה כמוטו? ראיתי בכתבי הרב אבינר שלושה הסברים מדוע גדול המצווה. באופן טבעי קשה יותר לעשות את מה שקיבלת בפקודה (יותר קל לעשות לילה לבן מלהשאר לתפילה אחר כך…), הציווי הוא מהקב"ה ולכן הציוויים מתאימים לאופי נשמתנו ולעשות את ציווי ה' זו מדרגה גבוהה.
נראה לי, שלהיות מצווה (כפייה, חיצוני לי) ועושה (מתוך בחירה פנימית) זה הכי רחוק מעבודה על אוטומט, מעבודה שלא מפעילה את כוחות השכל והגוף שלי. יש לי ציווי, יש לי ייעוד, יש לי תפקיד, אני מצווה. ומעבר לזה שהציוויים הם לעשות טוב, היכולת לרצות ולעשות בתוך המסגרת הזאת, לקום כל בוקר, כל יום, כל תקופה עם השינויים שאני עובר ועם התפקידים שלי בכל גיל ומצב, לגלות את הכוחות שלי ולפעול איתם, היא יכולת שמשנה אדם ועולם. ואחר כך, לדעת ולהחזיק בדבר, לא להסתפק באיזו הארה שקיבלתי או איזו הברקה - לעשות כשיש משהו גדול ואז לכבות. לדעת לעשות את הציווי האלוהי, את הציווי הפנימי שלי יום יום, גם כשהאור יורד, גם כשקשה ולא ברור.
ואז, אחרי שעשיתי את הציווי, הלכתי עם הקול הגדול שמנחה אותי בחיים, אני יכול גם להגיע למצב שהציווי המדויק הזה יוצא ממני, אני כל כך מחובר שאני יכול מעצמי, כאילו לא צוויתי, להמשיך ולעשות ולהיות אדם שרואים את הציווי יוצא ממנו, להיות מחדֵש, להיות מנהיג ומוביל מעצם האישיות, בהקרנה. כזה היה רבי עקיבא, כאלה אנחנו רוצים להיות, בניו.
בפסוק שלשה עדרי צאן כו'. הם האבות שכל בני ישראל יצאו מהם […] וכמו כן בכח הג' תפלות שתקנו האבות כמ"ש אברהם תיקן תפלת שחרית כו'. והענין הוא כי בכל יום מתגלה הארה חדשה והכין אאע"ה כח לקבל אותו הארה המתחדשת בכל יום. ואח"כ צריכין לאחוז בזו ההארה כל היום. ואז יש לה עלי' אל השורש. וזה תפלת מנחה שנק' על מנוחה והשבת הנקודה אל השורש. וזה בכח היראה וסימנך כי אם ביראת ה' כל היום. ויעקב תיקן ת"ע הוא מדריגה גדולה מזה כמ"ש אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי והוא למעלה מסדר הנהגה הטבעיות. וגם נראה כי הג' עדרי צאן הם בחי' מחשבה דיבור ומעשה. ותפלת שחרית כתיב אל המקום אשר עמד. ועמידה הוא בחי' מחשבה ושתיקה כמ"ש עמדו לא ענו כו'. וביצחק כתיב לשוח בשדה בחי' דיבור. וביעקב כתיב ויפגע במעשה והוא בעל הקורה שנכנס בעובי הקורה בירור התערובות וזה תפלת ערבית [שפת אמת, ויצא, תרנ"ו]:
שלושה כוחות נטעו בנו האבות. אברהם, המחדש, המגלה את הארת ה' וייחודו בעולם, יצר בשחר את עולם המחשבה. יצחק, ממשיכו המובהק של אביו, ידע לחיות את ההמשכיות לאורך היום עד שעת המנחה, להביא את האור אל האפור דרך עולם הדיבור, דיבור שיודע לחבר בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. ויעקב, שרוב ימיו בצרות (כמו שהעיד על עצמו בפני פרעה), רוב ימיו בחושך, בערבית, עשה הרבה "לילות לבנים". לילות ללא שינה בעולם הרוח בבית מדרשם של שם ועבר ולילות ללא שינה בעולם המעשה בהיותו רועה באמונה ("ואמונתך בלילות) את צאן לבן. הוא לא היה צריך את הבוקר בשביל להוביל, הוא לא היה צריך את האור, הוא ידע להקדים אותו. ידע לקחת את כל מה שספג מאבותיו ולהוביל דרך בשבילי הלילה. הוא האב שטבע בעם שנקרא על שמו את היכולת להאיר גם כשההיסטוריה האישית והלאומית נראית חשוכה. "נכנס בעובי הקורה לברר תערובות" אומר עליו ה'שפת אמת', מתוך ההבדלה בין מה הוא יום ומה הוא לילה, לדעת להאיר את הלילה.
תשנו טוב אחרי הלילה הלבן, מדריכים וחניכים יקרים (אלו מבני עקיבא ואלו של החיים), יש לכם תפקיד להביא את האור.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה