בס"ד
טיפסתי על הרים.
הכי גבוהים.
יצאתי מגדרי -
נתתי.
את הנשמה נתתי.
ובניתי.
איזה בניין בניתי.
גבוה, ויפה, וחזק.
אני בניתי!
ואיך אוכל לומר -
קטונתי?
ב"ה בפסוק קטנתי מכל החסדים ומכל האמת. ויש להבין בשלמא ע"י חסדיו ית' נתמעטו זכיותיו. והאמת מה הוא. אכן פי' אמת מה שאדם זוכה להוציא מכח אל הפועל מה שהקב"ה מסר לנשמתו הוא בחי' אמת והוא דברי תורה ממש כמאמרם ז"ל אין אמת אלא תורה כדכתי' אמת קנה כו'. כי הכל בתורה ברא. ונמצא בכל איש דברי תורה מיוחדים אשר יכול להוציאם מכח אל הפועל וזה הוא מתנת הבורא ית' לכל אחד לפי חלקו [...] אבל חסד הוא מה שמסייע השי"ת לאדם להוציא מכח אל הפועל ויש עוד חסדים גדולים שהקב"ה מוסיף לאדם הארות חדשות בכל עת […] וכעין זה ממש נמצא זה לעומת זה באומרו הצילני נא מיד אחי מיד עשו מול חסד ואמת. פי' שיש לסטרא אחרא כח שניתן לה להיות נלחם עם עובד ה'. ויש שמוסיפין ברשעתם שלא כשורת הדין. וזה מיד אחי. שבודאי כך נבראו יעקב ועשו להיות זה לעומת זה. אבל מיד עשו כמ"ש ז"ל שאינו נוהג עמך כאח אלא כעשו הרשע הוא התוספות שמוסיפין להרע [שפת אמת, וישלח, תרנ"א]:
לא רק חסדים עושה איתנו הקב"ה, גם אמת. האמת היא הכוחות שקיבלנו לפעול ולעשות. להוציא את החלק הנשמתי המיוחד שלנו שבא לידי ביטוי במי שאנחנו, ברצונות ובמאווים שלנו. בדרך שלנו לעשות את הדברים. באותו חלק פנימי עמוק שאנחנו מזהים עם ה"אני" המיוחד שלנו. ובגלל שאנחנו מזהים את החלק הזה עם עצמנו באופן מוחלט, קשה לנו לראות את המקור שלו. קשה לומר עליו - "תודה", בין אם כבר הגענו לשלב שבו אנחנו ממש מכירים את החלק הזה, השלמו איתו ולמדנו לאהוב אותו ובין אם עוד לא… קשה להכיר בכך שללא החייאה מלמעלה, גם את הדברים שנראים לנו הכי "שלנו", לא היינו מסוגלים לעשות. פשוט קטונו…
אבל לא להתבלבל עם ה"קטונתי". הקב"ה נתן לנו את ה"בכח", כדי שנוציא אותו לפועל, הוא ברא את העולם וברא ("הוציא" בארמית) את עצמו מהעולם, נתן לנו מקום אמיתי לפעול בכח בחירתנו החופשית, כך שתחושת ה"קטונתי" היא כלפי הקב"ה בלבד, בעוד שכלפי העולם אני צריך להכיר בערך של עצמי ובמקום יש לעשות - לעשות. בדורון, בתפילה ובמלחמה.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה