חיי שרה תשע"ט

בס"ד

חיי שרה תשע"ט

מערכת בחירות כזאת לא ידע הגולן כבר 25 שנה. ואולי אפילו 50… היא עוד לא נגמרה, רק בעוד שבועיים נדע מי יישב על הכיסא. אז אולי דווקא עכשיו לפני שהראש מקבל פנים מסוימות כדאי לדבר על העיקרון. שמחתי שמערכת הבחירות הייתה נקייה יחסית (בטח אם משווים למקומות אחרים בארץ) ובעיקר שמחתי שלא חששתי שמתמודד כל שהוא יזכה, בעיניי הגולן יכול להרוויח מכל אחד מהם.

בפוליטיקה כולם מדברים על שליחות. כולם מדברים על לעשות טוב לאזרח. אבל אנחנו כבר ציניים. מתקשים להאמין ומחפשים איפה האינטרסים האישיים. מי הבטיח מה למי ואיזה שם משפחה יככב בתפקידים הבכירים. כבר ראינו הרבה פעמים איך השליחות היא בעצם שחיתות… אז אולי התקשורת מדגישה את המושחתים יותר מאשר אלו שעושים טוב ומקדמים את הערים שלהם (שחיתות נותנת יותר רייטינג), ושצריך לצרוך אותה בצורה נבונה, אבל גם אם אדם לא מושחת עולה השאלה - "האם הכל אידאלים?" האם באמת כל מה שמעניין את המועמד ואת העוזרים שלו היא טובת הכלל? באמת לא יוצא להם מזה שום דבר?

עקרונית אני משתדל שאת השאלות שאני מפנה כלפי אחרים להפנות קודם כל כלפי עצמי. אני חושב שהרבה מאוד מרכיבים בעבודה שלי הם נתינה. גם אופי העבודה וגם העשייה מעבר למינימום ההכרחי. אני גם מתנדב פה ושם. אז האם בעבודה שלי ובטח האם בהתנדבות שלי אני יכול לומר בלב שלם שאין לי אינטרס? שאין לי נגיעה בדבר? האם ההחלטות שאני מקבל יום יום מול תלמידות / הורים / מורים / משפחה מבוססות על שיקולים טהורים של עשיית טוב, או שיש בתוכם גם שיקולים של טובתי האישית? האם, למשל, כשתלמידה נמצאת בעימות מול מורה אני יכול לשפוט באמת באופן אובייקטיבי? או שאני שופט לפי הנוחות שלי?

אני מבקש להפריד בין שני דברים. הנותן, גם הנותן הגדול ביותר - צריך לקבל. הנותן האולטימטיבי הוא הקב"ה ואי אפשר כמובן להגיע לזה. צריך וחשוב לקבל. לקבל תמיכה, לקבל שמחה, לקבל סיפוק וגם לקבל הכרה על הטוב שאתה עושה. אפילו שכר. אבל המילוי העצמי הזה צריך לשרת את השליחות, אני מקבל כדי לתת. אני מקבל כדי לאפשר גם לאחרים לתת וכך להניע את המעגל של הנתינה והטוב.

הדבר השני הוא הביקורת העצמית המדודה. "כל מעשיך בספר נכתבים" (אבות, ב', א'). אתה (גם) צריך לכתוב את הספר הזה. לא ביקורת עצמית שהיא חיסול עצמי המביא לידי דיכאון וחוסר מעש, אלא, ביקורת שתזקק את הכוונה שמאחורי המעשים שתשאיר אותך על מסלול האמת. עד כמה שניתן, עד כמה שאפשר להיות אובייקטיבי כלפי עצמך. אחרי שעשינו את זה ודייקנו ככל יכולתנו וקיבלנו ונתנו, את השאר נשאיר בידי שמיים.

בהצלחה למתמודדים שנבחרו וייבחרו.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרב הקדוש מקאצק… ונראה שהחזירה תורה כל הפרשה [החזרה הכפולה על סיפור אליעזר] שעל זה אמרז"ל יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בני וכו'' שגם הוא ירא שמא יש לו איזה נגיעה ואולי יקלקל השליחות על ידו. כי ידע נאמנה כי רצון אברהם אבינו עליו השלום ימלא השי"ת. רק ירא שלא יגרום קלקול בשליחותו. וזה שכתוב מצליח דרכי כו' והחזיר לעצמו כל הענין והרגיש בנגיעתו. וכשנסתלק נגיעתו זכה להשלים השליחות כראוי.... וכן כל אדם צריך לידע כי הוא שליח השי"ת בעולם הזה. וכפי שיודע זאת וכל מעשיו על כונה זו..." (שפת אמת, חיי שרה, תרל"ב).

אליעזר יוצא לשליחות. אין ספק מבחינתו שהיא תצליח. אליעזר גדל בבית אברהם ויודע מהי גדולתו וברור לו שהקב"ה יסייע בידו. אבל הוא התפלל שהשליחות תצליח בידו. על ידו. העיכוב להצלחת השליחות על ידי אליעזר היא העובדה שלאליעזר יש אינטרס, יש נגיעה בדבר. חז"ל דורשים את הפסוק "אולי לא תאבה האישה ללכת אחרי..". המילה "אולי" כתובה בכתיב חסר "אֻלַי" במשמעות של אֵלָי. לאליעזר, כך במדרש, הייתה בת. אם רבקה לא הייתה רוצה להגיע לבית אברהם ולהנשא ליצחק, אליעזר היה נקי מהשבועה והיה יכול להשיאה לביתו.

אליעזר התפלל, אליעזר בדק את עצמו, אליעזר ניקה את האינטרסים האישיים שלו - ואז ניגש לשליחות. אליעזר מלמד אותנו להיות שליחים נאמנים. של עצמנו. של הציבור ושל הקב"ה בעולם. יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים.

שבת שלום,

איתן

וירא תשע"ט

בס"ד

וירא תשע"ט

מדי פעם ב-25 שנים האחרונות מישהו לוקח אותי הצידה ומספר לי שאני ציני. לא יודע למה אבל מאז שאני עובד באולפנה אומרים לי את זה יותר… :) אני חושב שאני יכול להעיד על עצמי שתמיד ידעתי להצחיק. ובאמת מאז עמדתי על דעת הנעורים שבי חידדתי את יכולות הציניות. כלים חזקים מאוד. וכלי חזק מאוד + גיל התבגרות זה לפעמים מתכון, איך נגיד בעדינות, לשימוש לא הולם בכוח… ועם היכולת הזו ידעתי לצור אווירה טובה, ידעתי לתת מצב רוח טוב לחברים, אבל גם ידעתי לדקור, ידעתי גם לייבש/לבייש ולהעליב…

הצחוק (וגם ציניות במידה) מוריד מתחים. אל תהיה כזה רציני, אל תחשוב שזה סוף העולם, אל תחשוב שאתה באמת מבין את הדברים לעומקם (שמעתי שקבלה לומדים עם צחוק). אפשר להסתכל על הבעיות והמשברים מעמדה נינוחה יותר, רגועה יותר. צחוק יכול להיות דבק המחבר בני אדם, מוריד את המחסומים ביניהם.

אבל הצחוק והציניות יודעים גם להוריד את הערך של הדברים. זה לא באמת, מה שנאמר עכשיו מעומק הלב, זה לא באמת, זה בצחוק. צחוק אחד יכול להפיל מאמצים רבים לשינוי. המחסומים שיורדים "רק בצחוק" יכולים להביא לירידת מחסומים ומעצורים גם כשזה לא בצחוק. אם אפשר לרדת על מישהו "בצחוק", אז מתרגלים לפגוע. אם מפתחים התנהגויות סיכוניות של עישון, סמים, מיניות, נהיגה פרועה, רק בצחוק, רק בחבר'ה, אז הגבול כבר פרוץ. וכשהגבול פרוץ אז הוא נחצה בקלות רבה יותר.

נו, אז אני שואל את עצמי, אז למה אתה ציני?? אז אני מקווה שהצלחתי לעשות תשובה מציניות מושחזת ופוצעת לציניות שמביאה לפתיחות. ציניות המאפשרת להציץ מעבר למחסום של "מבוגר - נער" או אפילו "מורה - נערה" כדי להגיע אל הלב. הרושם הראשוני הוא הפוך. צחוק הוא שטחי, איך אפשר לדבר ברצינות? אבל אני מאמין בתהליך שתחילתו צחוק מזמן קשר, אחריו תגיע גם הרצינות ובסופו אפשר יהיה לצחוק יחד. מתוך ביטחון אמיתי.

בענין שמו של יצחק על שם הצחוק שמעתי מפי מו"ז ז"ל שכמו שנאמר על הרשע [ישמעאל] מצחק בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. והיינו שעונות חמורים כשחוק בעיניו... כן להיפוך בהצדיק יצחק אבינו ע"ה היה כל תחבולי היצר הרע כשחוק מה שלאדם אחר הר גבוה כי היה איש קדוש מרחם עכ"ד. ויתכן לומר כי אם שיצחק היה לו מדת היראה והפחד יוכל להיות שלא היה ניכר על פניו רק שמחה וחדוה כי באמת אין מי שישמח בעולם רק מי שהוא ירא ה' לאמיתו ואין לו שום פחד אחר… (שפת אמת, וירא, תרמ"ג).

ישמעאל נמצא בבית אברהם וכמובן שהוא לא רוצח, מגלה עריות ועובד עבודה זרה ברצינות. הכל בצחוק. כך מתאר המדרש את ישמעאל יורה חיצים ביצחק, רק בשביל המשחק כמובן. משחק מסוכן. וכשעוונות חמורים ומשחקים מסוכנים הם בעינייך צחוק, השלב הבא כבר לא יהיה מצחיק.

אבל גם יצחק צוחק. מה צוחק? זה השם שלו! שם שנתן לו הקב"ה ואם כך זוהי המהות שלו! יצחק כל כך רציני בתוכו, יצחק כל כך עליון. אברהם חזר מהעקדה "וישוב אברהם אל נעריו", יצחק נשאר בעליונים. הביטחון שלו, יראת האלוהים שלו, מאפשרים לו לצחוק על הקשיים, לראות מעבר אליהם ולהוות דמות שנותנת תקווה לעולם.

שבת שלום,

איתן

לך לך תשע"ט

בס"ד

לך לך תשע"ט

איך הולכים. לאן הולכים. לשם מה הולכים. אני חושב שבעומקם של דברים אלו השאלות שיושבות לנו איפה שהוא בתת מודע ומציקות לנו כל החיים. וכשאין תשובה אין מרגוע. לפעמים אפשר לכסות אותן באבק ולהיות "בסדר", אבל זה בדרך כלל לא מחזיק מעמד לאורך זמן. לטובת הרגעת הנפש תרבות הפנאי המערבית מנסה בכל כוחה להסתיר את השאלות האלה ולהסיט את תשומת הלב שלנו למקומות אחרים. יכולה להיות לנו גם איזו השלמה עם השאלות האלה. איזו הישארות בנתיב אחד שכבר מסומן שסך הכל טוב לנו בו ויש "זרימה". לא שואלים את השאלות מחדש. ממשיכים…

ולעומת אלו יש מצב בו השאלות מופיעות בכל עוצמתן והאדם מעיז לעמוד כנגדן. מעיז להתעמת עם המוכר והידוע, עם הלך הרוח ה"קובע" ולחשוב על הליכה. על תנועה. אבל אז מגיע הצעד הראשון. שנראה לא אפשרי, שנראה חסר כיוון. שנראה כי הסיכוי להגיע ליעד (שנמצא? איפה?) רחוק רחוק.

וכדי להעיז לעשות את הצעד הזה צריך לשמוע קול, צריך להסתכל סביב, לבחון את הסביבה ולא להיות לגמרי מרוצה, להרגיש תמיד שמשהו קצת חסר, שצריך לשנות, לדייק, לבדוק. להיות על מצב "פתוח". זו תנועת נפש שיכולה להיות מאתגרת, שהשקט ממנה והלאה, אבל ההולך בה מתמלא, שלמות שהיא השתלמות מתמדת. זה להיות נינוח בפנים כשאתה עסוק בטירוף בחוץ.

אחרי שביום רביעי תחקרתי תלמידים מבתי ספר שונים בטבריה על סגנון הלמידה שלהם, נכחתי אתמול באחד השיעורים בסגנון הפדגוגיה המתחדשת שאנחנו מקדמים באולפנה. העין הביקורתית שלי ראתה בעיות ועניינים שצריך לשפר, יש לי גם כמה מחשבות איך לקדם. אבל מה שאני שמח בו היא תנועת הנפש שלנו. לראות את האתגרים ולהענות להם. לשמוע את הקול שקורא. קול שמשודר אלינו מעולם הבגרות, העבודה והאקדמיה, אבל גם יוצא מתוך הנוער עצמו גם כשהוא לא חש בזה. ואנחנו חושבים כבר על הצעד הבא. מה יהיה בסוף [אם יש סוף]? זה כמובן חשוב מאוד, אבל תנועת הנפש בחינוך היא בעצמה, בעיניי, האלטמנט הכי חשוב. להראות תנועת נפש כזאת היא עצמה חינוך.

במדרש ראה בירה דולקת כו' שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל דולקת כמו דלקת אחרי שראה שכל העולם נמשך אחר נקודה אחת כו' וכן איתא בזוה"ק והוא כנ"ל שכל דבר. קיומו. הביטול והדיבוק למה שלמעלה עד שהכל בא אל הנקודה האמיתית מהשי"ת שמחי' כל. ונקודה זו רצה אברהם אע"ה לראותה איך נותנת חיים לכל הנבראים שלא להיות נפרדים אף שהם בעוה"ז. וע"י הביטול לך לך כו' זכה לראותה... (שפת אמת, לך לך, תרל"ב).

אברהם "העברי" שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר. ואברהם פתוח לראות מה שכל העולם לא רואה. אברהם מטיל ספק, חוקר. ואברהם קשוב. שומע את הקול שיוצא מסוף העולם ועד סופו. לא יכול להשאר במקום אחד, קם בבוקר פתאום ומתחיל ללכת.

אברהם רואה את החיבור, את השיתופיות מתוך הייחודיות ורוצה לאחד כך את כל העולם. אברהם חשב לעשות את זה דרך הנפש בחרן, הקב"ה מדייק לו את הדרך - תרגיש שאתה עם אחד, בארץ אחת ודרך העם הזה תביא את האחדות.

שבת שלום,

איתן

נח תשע"ט

בס"ד

נח תשע"ט

שאלת הגבולות היא אחת השאלות המורכבות ביותר בחינוך. בוודאי בדור הזה. הפתוח יותר. החצוף יותר (?). באמצע המאה הקודמת, כתגובת נגד לחינוך הבריטי הנוקשה, ההיררכי מאוד, התפתחה תרבות חינוך אמריקאית בה התבטלה ההיררכיה והמושג "שוויון" השתלט על השיח. בשם ההתנגדות לנזקים הגדולים וחוסר ההתאמה של החינוך הבריטי לעולם המתפתח, הגבולות נפרצו כמעט בבת אחת. ההורים הפכו (או לפחות ניסו) לחברים של הילדים שלהם. לילד, שכבר היו עשרה חברים, נוספו עוד שני חברים נחמדים, אבל את הוריו הוא איבד.

בשנים האחרונות נושא שמירת הגבולות עולה מחדש, שוב, כתגובת נגד או תגובה ממתנת של החינוך הליברלי, הפתוח. סופר נני בגרסותיה השונות מסתובבת בכל הארץ ומנסה להחזיר לילדים את הוריהם. אז איך מחנכים עם גבולות בעולם בו הגבולות הפיזיים מתמוטטים וכבר אין חשיבות כמעט מאיזו ארץ אתה? שפה בינלאומית של טכנולוגיה ומחשוב, מטבעות וירטואליים אחידים ואת האוניברסיטה ומשרד העבודה שלך אתה יכול להכניס לכיס.

על הפרטים אפשר לדבר שעות. אני מבקש לנסות ולחשוב על נקודה אחת, שינוי אחד, שיעשו את ההבדל. הפרטים אמנם חשובים, הניסיון למצוא כללים וכלים להתמודדות שיאפשרו להצמיח ילדים ותלמידים צריכים להביא לידי מחשבה ובחינה כל הזמן. אבל אני דווקא מחפש את את הלך הרוח שלי, את המקום הנפשי בו אני צריך להיות כדי להצליח לשלב נכון את הגבולות הנצרכים לכל אחד מאיתנו כדי להתפתח באופן יציב ואת החופש כדי לפתח את האישיות הפרטית, את היצירתיות, את כוחות הנפש הייחודים של כל אחד ואחת. איך עושים את זה במסגרת משפחתית? איך עושים את זה במסגרת חינוכית גדולה? ובכלל כדי להשפיע על הסביבה שלנו?

הפכתי בשאלות האלה הרבה. ועודני הופך. אבל, מה שראיתי נכון בעיניי ומה שמצאתי כפעולה החינוכית בעלת המשקל הרב ביותר היא למצוא חן. להמציא חן. להביא לכך שהבית ימצא חן בעיני הילד, בית הספר בעיני התלמיד. לא להתבלבל. כדי שאני אמצא חן בעיני מישהו אין זה אומר להתחנף. אין זה אומר לקנות את הילד שלי בממתק ולא את התלמידים בצ'ופר אחר או להסכים עמם בכל דבר. כמו שאני רואה את זה מציאת חן היא שדר. שדר שיש כאן משהו אמיתי, שדר של נתינה, של קבלה, של אפשרות למפגש, של אפשרות לתיקון. כשאנחנו פוגשים אנשים שמוצאים חן בעינינו, כשאנחנו נמצאים במקום שמוצא חן בעינינו אנחנו מתחילים לחשוב שגם אנחנו כאלה. גם אנחנו יכולים להיות טובים יותר, נותנים יותר. שגם הרוח שלנו יכולה להיות כזאת, גם אנחנו יכולים להיות אנשים טובים יותר.

אחרי שנמצא חן גם גבולות שיהיו מאוד ברורים ייראו אחרת לגמרי.

ויקרא שמו נח כו' זה ינחמנו. ואיתא שנולד מהול. כי על ידי חטא האדם נמשך הערלה ומכסה על בשר הפנימי ומזה בא כל הקללה מעשינו ועצבון ידינו כמו שכתוב בעצב תלדי בעצבון תאכלנה והכל ענין אחד ע"י שנתערב פסולת במזון גם הזרע יש בה פסולת. ונח שנולד מהול הכירו בו הצורה הפנימית אשר שם צוה ה' הברכה... וזה הנחמה שיצא ללמד על הכלל כולו. ונודע אשר תחת הערלה נמצא אור גנוז. ולכן נח מצא חן בעיני ה' שעל הצורה הפנימית חל החן... (שפת אמת, נח, תרס"ב).

אדם הראשון חטא. האדם ממשיך לחטוא. והחטא מפריד. החטא מכסה. ההשפעה של המעשים מחלחלת פנימה. לטוב ולמוטב. העולם, טרם ימיו של נוח הלך וכוסה במסך שהפריד בין אדם לאדם ובין אדם לאלוהים. ונוח מצא חן. נוח הקרין לסביבה שלו את החן. והחן מביא לנחמה. אפשר יהיה להשתחרר מהקללה, אפשר יהיה להסיר את העורלה, להסיר את המפריד, כי אם נוח כזה, גם אנחנו יכולים. נוח הביא נחמה שנתנה לעולם סיכוי להתחיל מחדש. כדי להמשיך ולרומם אותו צריך להיות אברהם, וזה כבר בפעם אחרת...

וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם (משלי ג', ד')

שבת שלום,

איתן

בראשית תשע"ט

בס"ד

פרשת בראשית תשע"ט

בילדותי היה לי סוג של פחד גבהים. לא פחדתי להיות בגובה. טוב, אולי קצת. בכל אופן לא פחד משתק. כשהייתי עומד בקצה של צוק חשתי מין דחף לקפוץ. התכווצות שרירי הבטן, עצירה של הנשימה וכבר דמיינתי את הנפילה החופשית. 

הסתכלות למטה אל המעמקים. הכי אפלים. הכי סמויים מן העין, היא לפעמים כבר הקפיצה ממש. כאשר המבט מכוון מטה ואני מבחין בכל הטעויות, בכל הנפילות, בכל המחשבות האיומות האלה שעולות לי בראש, אני כבר באוויר. אז כן, טעיתי. כן, פגעתי. כן, אני… וצריך להסתכל על הטעויות וגם על חטאי המזיד בעיניים פקוחות. אבל כדי ללמוד. כדי לתקן. כדי להתמודד. 

להרים את המבט מהתהום. לאט. לראות במכלול הבעיות שלי (גם אלו ה"בלתי נסלחות") - התמודדויות. לצאת מהם אל מסע (קשה) של תיקון עצמי, אל שליחות לעשות טוב כנגדן. רק מי שחווה נפילה יוכל לאתר אדם אחר שנמצא בקושי, לדעת גם איך יוכל להושיט יד ולעזור לקום.

וישלחהו ה' מגן עדן. הוא לשון שליחות... דרשו חז"ל ויגרש את האדם שנתן לו גירושין כאשה. א"כ ויקח את האדם כמו כי יקח איש אשה. ואחר החטא נשתלח לעבוד את האדמה בבחינת עבד. ואח"כ זכו בנ"י לחזור ולכנוס בבחינת בנים כשקבלו התורה... ונכנסו מתוך העבדות לבחי' בנים… ובודאי מה שהניח הקדוש ברוך הוא את האדם בגן ואחר כך גירשו. משום שהיו כלולין בו זרע ישראל שהם בני עולם הבא וגן עדן. (שפת אמת, בראשית, תרס"א).

רק נברא האדם וכבר חטא. "איכה"??? איפה מעמד בכיר המציאות?? ועכשיו - החוצה. מגורש! לשון קשה גירוש. סילוק. קללה. מחדש ה'שפת אמת' ומלמד אותנו כי השילוח היא השליחות. אדם הראשון יוצא אל השליחות כשהוא לא שלם. שהוא כחוטא. הוא מסתכל אל חטאו בעיניים ויוצא לשליחות. תיקון העולם החסר. הרי מי יודע יותר טוב מאדם הראשון מה זה להיות חסר אחרי שגורש מגן עדן. אחרי שחי במקום הגבוה ביותר ונזרק לאדמה, לעבדה ולשומרה וקוצים ודרדרים. ולכן האדם הוא זה שיוכל לרפא את הפגמים במציאות.

ושלב אחרי שלב לבנות. מוסר אנושי. תורה. ארץ ישראל. ומול עינינו הקללה הוסרה. 

וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא (יחזקאל ל"ו, ח).

קרבו ובואו.

שבת שלום,

איתן

חומ"ה סוכות - וזאת הברכה תשע"ט

בס"ד

שבת חוה"מ סוכות - וזאת הברכה

מכירים את זה שלא ראית מישהו תקופה מסוימת ופתאום הפנים שלו אחרות? אתה מזהה מיד, זה דומה, אבל יש שם משהו אחר… אז מה קרה בחודשיים האלה? מאיפה השינוי הזה הגיע? מה קרה בשנתיים? בדקותיים? ירד הנשל וכאילו יש כאן מישהו אחר... חולפים להם חודשיים של החופש הגדול ויש בהם משהו אחר. חולפת שנה, חולפות שנתיים ויש להם פנים אחרות. פתאום הילד שלך אומר איזה משפט ועובר בך איזה רטט פנימי, אתה מבחין פתאום שהוא קפץ מדרגה. עוברת עלי תקופה של כך וכך.. ויש משהו אחר בָּפָּנים שבמראה, משהו בִּפְנים מרגיש אחרת. השינוי נראה פתאומי, ללא מדרג, כאילו רק יום קודם הם/אני היינו משהו אחד ובוקר אחד קמנו לשינוי.

הנטייה היא להסתכל אחורה במין ביקורת, זלזול ואולי גם בושה. סוף סוף גדלו הילדים... הגיע הזמן שיתבגרו… וגם - איך יכולתי להיות כזה… ויש גם נטייה לשכוח עם מה התמודדנו בשלב הקודם, מה עברנו כדי להגיע לשלב הבוגר יותר. התהליך לא היה פתאומי כמו שאולי נראה, אלא, תהליך הדרגתי של התמודדות, של משא כבד על הגב. וכשמשליכים את המשא הזה, כשמצליחים לעבור את הקיר, מרגישים את ההקלה בבת אחת, כבר לא זוכרים כמה קשה היה להגיע. כמה היה קשה להתמודד. 

הכוחות שהפעלת, הבחירות שבחרת כשהקיר היה מולך והיה נראה לפעמים בלתי עביר. הדרך שבה בחרת לשאת המשא, סוג המשא שבכלל בחרת להעמיס על גבך הם אלו שהביאו אותך למקום בו אתה נמצא. לטוב ולרע. נכון, חלק מהתמודדות, חלק מהמשא יורדים גם באופן טבעי, כי גדלים, כי מסיימים שלב מסוים, אבל זה לא מספיק. לא מספיק רק לצאת מהתנור, כדאי לצאת אפויים ממנו…

בפסוק ברזל ונחושת מנעליך וכימיך דבאך. פרש"י כימים שהם טובים לך כך ימי זקנתך. ואמר אמוז"ל כי זה שכתוב מקודם ברזל ונחושת מנעליך. לומר כפי מה ששומרים בימי הנעורים הכוחות והמדות במנעל ברזל ונחושת שלא להתפשט לחוץ כך נשאר הכח לימי הזקנה.. ועל זה כתיב [קהלת] וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו כו'. ומדקדק בזוהר הקדוש דימי הזקנה לאו רעים הם לצדיקים אכן הפירוש שעל ידי זכירת הבורא בימי הבחרות לא יבואו ימי הרעה בזקנותו. וכ"כ שתולים בבית ה' כו' עוד ינובון בשיבה….

רש"י מפרש את הברכה "וכימיך דבאך" בכך שימי הזקנה הקשים, בהם הגוף הולך נחלש, הזיכרון ובכלל היכולת לפעול ולהשפיע בעולם כמו שמתאר אותם שלמה בסוף ספר קהלת, יהיו כמו ימי הנעורים. מלאי כוח, מלאי מרץ מלאי עשייה. ה'שפת אמת' בשם אביו מקשר את ימי הנעורים לימי הזקנה באופן קצת שונה. האדם הזקן הוא תוצר של עצמו הצעיר. ככל ששמרת על הכוחות והמידות שלך באופן חיובי כשהיית צעיר, כך תהיה גם בהגיעך לזקנה. 

הזקן אמנם חלש בגופו, אך משוחרר ממועקות רבות של האדם הצעיר. דרישות הגוף על תאוותיהם השונות, הצורך להוכיח מי אתה, המירוץ, המרדף אחרי… גידול הילדים ועוד הם עול שהזקן פטור מהם. המחיצות והמניעות מוסרות. ואז מתגלה בזקן האני הפנימי שלו. אותו אני שהוא פיתח וטיפח במשך כל ימי צעירותו. "עוד ינובון בשיבה" - הצדיקים מניבים בזמן השיבה שלהם.

ה'זיקנה' היא לאו דווקא היציאה לפנסיה. בכל שלב בחיינו יש איזו מניעה שיורדת באופן טבעי, יש אפשרות לגלות יותר את מי שאנחנו באמת. את מי שאנחנו רצינו להיות בזמן שניסינו להלחם באותו קיר שחסם אותנו. המלחמה הזאת, גם אם היא נראית קשה או אבודה היא זאת שבסופו של דבר עושה אותנו. בונה אותנו. 

דון קישוט נלחם בטחנות רוח. הוא לכאורה נכשל. אבל אין ספק שהמלחמה לשם הטוב היא זאת שהפכה אותו למי שהוא. 

שבת שלום ומועדים לשמחה,

איתן

האזינו תשע"ט

בס"ד

האזינו תשע"ט

ארבעים הימים האחרונים מעבירים אותנו מסע של הסתכלות פנימה. ובמסע הזה עולים אצלנו בעיקר רגשות החרדה והאשמה. כל סדר סליחות ובתפילות הימים הנוראים אנחנו מאשימים "...אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". בסגנונות רבים, בתיאורים, בחרוזים ובמילים נרדפות שונות לאותה חוויה. אשמנו, בגדנו, חטאנו. אפילו ראש השנה שעניינו המלכת הקב"ה על כל העולם, על שלל סעודותיו הרבות הוא יום הדין. "כי הוא נורא ואיום.. הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו לפנייך בדין…". חרדה גדולה. איך נזכה...

הימים האלה באים להוציא אותנו מהאני הפרטי שלנו, מחיי היום יום למפגש עם האל הגדול, הגיבור והנורא… אבל המפגש הזה מדגיש את הפער בין המצוי לרצוי ויוצר אשמה גדולה.

הרגשות האלה מוכרים לנו היטב. החרדות מציפות אותנו מכל עבר והאשמה עצמית נפוצה בכל גיל. אדם המישיר מבט פנימה, נבהל מרגשותיו ומרצונותיו הכמוסים, מוצא בעצמו פגמים, שריטות ומדביק על עצמו תוויות של רוע, במיוחד כשהוא משווה את עצמו לרצוי. 

התרבות המודרנית מנסה לטפל ולהדחיק את הרגשות האלה במגוון דרכים. הרי רגש האשמה מנוגד להוויה ולחוויה של האדם הביולוגי המשוחרר מעולה של דת או כוח עליון. לאדם, לכל אדם מגיע חירות, ביטחון, אושר. אז כדי לכסות את הרגשות האלה עומדים אנשי טיפול רבים ובעיקר התפתחה תרבות הכיף והבילוי. העונג, החדשנות, לחיצה הולכת וגדלה על החושים כדי להגדיל את הכיף, את העונג, את הריגוש…

איך אפשר לאזן את רגשות החרדה והאשמה כדי שלא יכלו אותנו מבפנים ועם זאת לא להתמכר לריגושים חיצוניים?

חיבור. חיבור למקור. להבין שאני שייך. שיש לי חיבור אל הטוב ויש לי בחירה. אני חלק ממשפחה, אני חלק מעם, אני חלק ממשהו שאפשר להתחבר אליו ולעשות טוב. תמיד אפשר לעשות טוב. הפער הזה בין מה שאני עכשיו לבין הטוב הזה הוא זה שמלכתחילה גרם לי לחרדה ואשמה, אבל ההבנה שאני חלק ממנו, שאני יכול לבחור להתחבר, להושיט יד, לקבל עזרה וגם לתת היא זאת שהופכת את האשמה והחרדה לשמחה גדולה.

"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.

הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם".

פרשת האזינו כתובה כשירה. אבל איזו שירה… בני ישראל כבר ידעו לעשות תהפוכות ובעיות, אך משה מתנבא שזה לא הסוף. עוד יהיו חטאים עוד יהיו נפילות ותגובתו של הקב"ה תהיה בהתאם.. רגע לפני מותו, ממש לפני דבריו האחרונים מגיעה השירה הנוראה הזאת. שהתקיימה אחד לאחד. אז איזה מין עם אנחנו? מה הסיכוי שלנו להמלט מהרעה? אשמים אנחנו!?

ובכל זאת שרדנו. שרדנו את ההאשמות שמפילים עלינו הגויים אלפי שנים ושרדנו גם את תחושות האשמה שאנחנו מפילים על עצמנו. עד ימינו אלה. רודפים אותנו הגוים בהאשמות חסרות שחר ואליהם מצטרפים מהרסים מבפנים. מזמן היינו צריכים להרים ידיים ו"להתאבד" כעם. כל פסיכולוג יסביר שעם כמות כזאת של אשמה אי אפשר להתמודד.

אלא, שהם היהודי ידע כל השנים להתחבר למה שגדול ממנו. אל עץ החיים שלו. אל הטוב והמוסר המוחלטים. להתמודד בכל דור עם מה שהעולם מזמן לנו, עם הדרך השונה לאמונה ולהשאר מקושרים אל הטוב, אל המגמה להיטיב. להשאר מוסרי בתוך עולם ללא חוקים.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ

אלול, ראש השנה, יום הכיפורים מכינים אותנו אל חג הסוכות. החיבור אל הטוב הגדול דרך העשייה שלנו. דרך היציאה מהבית הסגור אל מקום שנותן מחסה, אך גם פתוח כלפי מעלה.

שבת שלום,

איתן