בס"ד
פרשת בראשית תשע"ט
בילדותי היה לי סוג של פחד גבהים. לא פחדתי להיות בגובה. טוב, אולי קצת. בכל אופן לא פחד משתק. כשהייתי עומד בקצה של צוק חשתי מין דחף לקפוץ. התכווצות שרירי הבטן, עצירה של הנשימה וכבר דמיינתי את הנפילה החופשית.
הסתכלות למטה אל המעמקים. הכי אפלים. הכי סמויים מן העין, היא לפעמים כבר הקפיצה ממש. כאשר המבט מכוון מטה ואני מבחין בכל הטעויות, בכל הנפילות, בכל המחשבות האיומות האלה שעולות לי בראש, אני כבר באוויר. אז כן, טעיתי. כן, פגעתי. כן, אני… וצריך להסתכל על הטעויות וגם על חטאי המזיד בעיניים פקוחות. אבל כדי ללמוד. כדי לתקן. כדי להתמודד.
להרים את המבט מהתהום. לאט. לראות במכלול הבעיות שלי (גם אלו ה"בלתי נסלחות") - התמודדויות. לצאת מהם אל מסע (קשה) של תיקון עצמי, אל שליחות לעשות טוב כנגדן. רק מי שחווה נפילה יוכל לאתר אדם אחר שנמצא בקושי, לדעת גם איך יוכל להושיט יד ולעזור לקום.
וישלחהו ה' מגן עדן. הוא לשון שליחות... דרשו חז"ל ויגרש את האדם שנתן לו גירושין כאשה. א"כ ויקח את האדם כמו כי יקח איש אשה. ואחר החטא נשתלח לעבוד את האדמה בבחינת עבד. ואח"כ זכו בנ"י לחזור ולכנוס בבחינת בנים כשקבלו התורה... ונכנסו מתוך העבדות לבחי' בנים… ובודאי מה שהניח הקדוש ברוך הוא את האדם בגן ואחר כך גירשו. משום שהיו כלולין בו זרע ישראל שהם בני עולם הבא וגן עדן. (שפת אמת, בראשית, תרס"א).
רק נברא האדם וכבר חטא. "איכה"??? איפה מעמד בכיר המציאות?? ועכשיו - החוצה. מגורש! לשון קשה גירוש. סילוק. קללה. מחדש ה'שפת אמת' ומלמד אותנו כי השילוח היא השליחות. אדם הראשון יוצא אל השליחות כשהוא לא שלם. שהוא כחוטא. הוא מסתכל אל חטאו בעיניים ויוצא לשליחות. תיקון העולם החסר. הרי מי יודע יותר טוב מאדם הראשון מה זה להיות חסר אחרי שגורש מגן עדן. אחרי שחי במקום הגבוה ביותר ונזרק לאדמה, לעבדה ולשומרה וקוצים ודרדרים. ולכן האדם הוא זה שיוכל לרפא את הפגמים במציאות.
ושלב אחרי שלב לבנות. מוסר אנושי. תורה. ארץ ישראל. ומול עינינו הקללה הוסרה.
וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא (יחזקאל ל"ו, ח).
קרבו ובואו.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה