בס"ד
האזינו תשע"ט
ארבעים הימים האחרונים מעבירים אותנו מסע של הסתכלות פנימה. ובמסע הזה עולים אצלנו בעיקר רגשות החרדה והאשמה. כל סדר סליחות ובתפילות הימים הנוראים אנחנו מאשימים "...אבל אנחנו ואבותינו חטאנו". בסגנונות רבים, בתיאורים, בחרוזים ובמילים נרדפות שונות לאותה חוויה. אשמנו, בגדנו, חטאנו. אפילו ראש השנה שעניינו המלכת הקב"ה על כל העולם, על שלל סעודותיו הרבות הוא יום הדין. "כי הוא נורא ואיום.. הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו לפנייך בדין…". חרדה גדולה. איך נזכה...
הימים האלה באים להוציא אותנו מהאני הפרטי שלנו, מחיי היום יום למפגש עם האל הגדול, הגיבור והנורא… אבל המפגש הזה מדגיש את הפער בין המצוי לרצוי ויוצר אשמה גדולה.
הרגשות האלה מוכרים לנו היטב. החרדות מציפות אותנו מכל עבר והאשמה עצמית נפוצה בכל גיל. אדם המישיר מבט פנימה, נבהל מרגשותיו ומרצונותיו הכמוסים, מוצא בעצמו פגמים, שריטות ומדביק על עצמו תוויות של רוע, במיוחד כשהוא משווה את עצמו לרצוי.
התרבות המודרנית מנסה לטפל ולהדחיק את הרגשות האלה במגוון דרכים. הרי רגש האשמה מנוגד להוויה ולחוויה של האדם הביולוגי המשוחרר מעולה של דת או כוח עליון. לאדם, לכל אדם מגיע חירות, ביטחון, אושר. אז כדי לכסות את הרגשות האלה עומדים אנשי טיפול רבים ובעיקר התפתחה תרבות הכיף והבילוי. העונג, החדשנות, לחיצה הולכת וגדלה על החושים כדי להגדיל את הכיף, את העונג, את הריגוש…
איך אפשר לאזן את רגשות החרדה והאשמה כדי שלא יכלו אותנו מבפנים ועם זאת לא להתמכר לריגושים חיצוניים?
חיבור. חיבור למקור. להבין שאני שייך. שיש לי חיבור אל הטוב ויש לי בחירה. אני חלק ממשפחה, אני חלק מעם, אני חלק ממשהו שאפשר להתחבר אליו ולעשות טוב. תמיד אפשר לעשות טוב. הפער הזה בין מה שאני עכשיו לבין הטוב הזה הוא זה שמלכתחילה גרם לי לחרדה ואשמה, אבל ההבנה שאני חלק ממנו, שאני יכול לבחור להתחבר, להושיט יד, לקבל עזרה וגם לתת היא זאת שהופכת את האשמה והחרדה לשמחה גדולה.
"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם.
הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם".
פרשת האזינו כתובה כשירה. אבל איזו שירה… בני ישראל כבר ידעו לעשות תהפוכות ובעיות, אך משה מתנבא שזה לא הסוף. עוד יהיו חטאים עוד יהיו נפילות ותגובתו של הקב"ה תהיה בהתאם.. רגע לפני מותו, ממש לפני דבריו האחרונים מגיעה השירה הנוראה הזאת. שהתקיימה אחד לאחד. אז איזה מין עם אנחנו? מה הסיכוי שלנו להמלט מהרעה? אשמים אנחנו!?
ובכל זאת שרדנו. שרדנו את ההאשמות שמפילים עלינו הגויים אלפי שנים ושרדנו גם את תחושות האשמה שאנחנו מפילים על עצמנו. עד ימינו אלה. רודפים אותנו הגוים בהאשמות חסרות שחר ואליהם מצטרפים מהרסים מבפנים. מזמן היינו צריכים להרים ידיים ו"להתאבד" כעם. כל פסיכולוג יסביר שעם כמות כזאת של אשמה אי אפשר להתמודד.
אלא, שהם היהודי ידע כל השנים להתחבר למה שגדול ממנו. אל עץ החיים שלו. אל הטוב והמוסר המוחלטים. להתמודד בכל דור עם מה שהעולם מזמן לנו, עם הדרך השונה לאמונה ולהשאר מקושרים אל הטוב, אל המגמה להיטיב. להשאר מוסרי בתוך עולם ללא חוקים.
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ
אלול, ראש השנה, יום הכיפורים מכינים אותנו אל חג הסוכות. החיבור אל הטוב הגדול דרך העשייה שלנו. דרך היציאה מהבית הסגור אל מקום שנותן מחסה, אך גם פתוח כלפי מעלה.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה