תזריע מצורע תשעז

בס"ד

פרשת תזריע – מצורע

בגדול אני רואה את זה בתחילת השמינית. יש תחושה באוויר, יש גם תחושה פנימית, כך נראה לי, שמשהו השתנה. אנחנו שמינית, אבל אנחנו עוד תלמידות, אנחנו תלמידות אבל אנחנו כבר שמינית! יש משהו כזה שנראה, שאי אפשר שיהיה השנה אותו דבר, שיתייחסו אלינו אותו דבר – יש לנו דיבור! ותאמינו לי, יש להן דיבור... . J אני מדמה את זה למה שקורה בדרך כלל אצל בנים שפתאום גדלים מהר ולא מבינים למה המכנסיים והחולצה פתאום לוחצים עליהם.. והתחושות האלה, והדיבור הזה מביאים לפעמים להתנגשויות. עם ההורים, עם המורים. אך הדיבור הזה גם יכול לקחת את הקשר הזה של הורה / מורה – ילד / תלמיד למקומות גבוהים יותר. אם כי ישנם כאלה שהשינוי הזה גם יכול להוביל אותם לדממה. להתכנסות לתוך איזה עולם פנימי. אז גדלים, מתקרבים, מתקרבים ועדיין יש מחסום.

ואני, אני יש לי "בעיה" הפוכה. החמשושים נראים לי שביעיסטים, השישיסטיות, נראות לי שמיניסטיות והשביעיסטיות – שמיניסטיות כבר בכלל בוגרות... לא תמיד אני מחצין את הבעיה הזאת ושומר על הגבולות כי אני מכיר בחשיבות של הגבולות בזמן, במקום ובעצמה המתאימים, אבל הדיבור שלי רוצה לפרוץ את המחסום. אני רוצה לדבר הכל, ללמוד הכל, לכתוב, להספיק לדסקס אינספור רעיונות ומחשבות ובעיקר להצליח להסתכל באמת מגובה העיניים אל העיניים. כי האדם לא רק ממלכת החי, האדם הוא המדבר.

וסוף השנה כבר מגיע, רק שבבים אחרונים עוד נותרו מהמחסום, עוד כמה שבועות ולא יישאר ממנו כלום. כבר בגרות בעוד פחות משבוע, הן כבר רגל אחת בשרות. ותלמידה אחת התארסה אתמול!!! זה היה באוויר מצד אחד ומצד שני זה היסטרי ו...לאל'ה היקרה, יש על מה לדבר...

אז אם גם המחסום שלכם קצת פתוח ואתן תלמידות ואתן בוגרות ואתם בוגרים וחברים וחברות ו... אז קדימה לדבר…

"בפסוק שתי צפורים חיות וכו'. ברש"י לפי שהנגעים באים על לשון הרע וציפורים פטפוטי קול. דאיתא בזוהר הקדוש פרשת תזריע דהנגעים באים על מלה בישא ועל מילין טבין שאתי לידיה ולא מלל [שהנגעים באים על מילים רעות ועל מילים טובות שבאו לידו ולא אמר אותן]... והציפורים באים לתקן שני החטאים. השחוטה לבער... והמשולחת להכין הפה ולשון להוציא בהם דברי תורה. [שפת אמת, מצורע, תרס"א].

ישנם שלושה סוגי דיבור; דיבור שהוא מצווה – כמו קריאת שמע ותפילה, דיבור שהוא רע כמו לשון הרע ורכילות, ודיבור שהוא מותר כמו ענייני עבודה, ניהול החיים וכד'. נגע הצרעת מגיע על ענייני הדיבור הרעים. ישנם טיפולים מוכרים לדיבור רע אשר נראה כמשהו שהוא פועל יוצא מחיים חברתיים. במחוזות המזרח מתנתקים מהחיים, כאשר אחת השיטות היא ויפסנה, שתיקה למשך ימים ואף שנים. גם במחוזותינו ידועות תעניות הדיבור שגם בהם יש אלמנט של ניתוק מהעולם החברתי.

הגישה של הזוהר, אותה מביא השפת אמת שונה ומהפכנית. אין באמצע. יש או עלייה או ירידה. אין וואקום, אם לא תדבר טוב, תדבר בסוף רע. הדיבור הוא כמובן הוצאה לפועל של הפנימיות של האדם ("הדיבור הוא חיתוך המחשבה" כלשונו של הרב קוק) ולכן אם דיברת רע – תיענש ואם יכולת לדבר טוב ולא דיברת – תיענש גם כן! אם הייתה לך הזדמנות להגיד מילה טובה, לעודד, להודות, לשבח ולא עשית את זה, הרי שזה כמו שדיברת רע. לשון הרע לא מנצחים על ידי שתיקה. לשון הרע, המפריד בין בני אדם, ינוצח על ידי דיבור חיובי המחבר בין בני אדם.

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. (בראשית ב' ז').

האדם נוצר מחומר. בחומר זה הוכנסה נשמת החיים ואז נהפך האדם לנפש חיה. מפרש רש"י נפש חיה – "לרוח מללא". ליצור מדבר. הדיבור מנהיג את האדם בעולם המעשה והוא המחבר את העפר עם נשמת החיים.

טהרתו של המצורע, אם כן, היא על ידי שני ציפורים. האחת נשחטת כנגד הצורך בשחיטת הדיבור הרע. וזה אינו מספיק. צריך עוד ציפור צפצפנית, דברנית. היא תשולח על פני השדה, היא תדבר ותדבר, תסתובב בעולם, תדבר טוב ותתקן.

מצטער על כל הפעמים שלא אמרתי לכם כמה אתם נפלאים ואהובים.

שבת שלום,

איתן

שמיני תשעז

בס"ד

פרשת שמיני תשע"ז

אני חייב לומר כי השנה הצלחתי לחוג ולחוש את חג הפסח בצורה טובה ומרוממת כמו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. שילוב של הכנה נפשית, חופשה מרגיעה, זמן איכות עם המשפחה... בקיצור היה מדהים! כמעט ולא היה חול המועד שלא התעסקתי במשהו שקשור לעבודה, אפילו אם זה רק שיחות טלפון, מיילים או הכנה כל שהיא. השנה, חשבתי גם לעשות את זה ופשוט ברגע האחרון הרגשתי שזה לא יוצא, שאפשר לדחות את הכל.. הייתי במצב של ניתוק ממשי מחיי המעשה הנמצאים מחוץ לתחומי החג. אבל, גם זה נגמר, חזרתי לעבודה, לשגרה, ללחץ של ארגון סוף שנה, בגרויות, ארגונים לשנה הבאה.. בקיצור, מה שנקרא – ישר לפנים..

התחושות האלה שוב מביאות אותי לידי מחשבה על קודש, על חול, מה שביניהם ובעיקר איך לא לחיות בצורה של פירוד - בשבת / חג אני ככה וביום חול אני אחרת. ברור, שאי אפשר וגם לא צריך לחיות ביום חול כמו בשבת וברור שאני לא יכול עכשיו להיות בעבודה כמו בחול המועד ובכל זאת, מה הקשר? איך הם תורמים האחד לשני? אז יש את המובן הפשוט של עצירה, של מנוחה, "הטענת מצברים", קצת יותר שקט, אבל מה עוד?

ביום חול מאוד בולט מי אתה ובמה אתה עוסק ולכן גם בולטים ההבדלים בין האנשים, הרכב, הבגדים, שעות העבודה... בשבת ההבדלים האלה נמחקים כמעט לגמרי. אחד הדברים היפים שאני אוהב לראות בשבת ובחג ברמת מגשימים והאמת שגם סביב בית כנסת בימי החול, איך ההבדלים האלה נמחקים, זה בכלל לא משנה במה אתה עובד וכמה כסף ונכסים יש לך, כולם נראים אותו דבר, רואים גוף של קהילה.

ולכן נראה לי שצריך לעבוד לשני הכיוונים. משמע, לא רק ששבת "תטעין" אותנו לימות החול, אלא, גם שימות החול שלנו ישפיעו על השבת, או יהיה בהם מעין שבת. הם לא צריכים להיות הפכים. בשבת ובחג נגלית האחווה, נגלה השוויון, קרבה, אהבה... אם נעבוד ככה גם בימות החול; כן, אני לא אנוח, אני אעשה את העבודה שלי בצורה הכי טובה, בצורה שלפעמים גם תכריח אותי לעמוד על עקרונות מול מישהו אחר, אבל אם ה"שבת" תעמוד לי מול העיניים, אם אני לא אכניס את עצמי במובן של "מה טוב לי", אלא, עבודה עניינית עם כוונה להיטיב עם האחר ובכלל לשפר, אני בטוח שגם העבודה תעשה בצורה טובה יותר וגם תתקיים התחושה של האחווה ושגם במקרה של מחלוקת, היא תהיה לשם שמים.

שבעה ימים חיכו אהרון ובניו לעבוד במשכן והכינו את עצמם יום אחרי יום. ומה קרה ביום השמיני? השראת שכינה. אש יצאה מהשמיים ואכלה את קרבן העולה ואכלה גם את נשמתם של שני בני אהרון אשר הקריבו אש זרה, אשר הקריבו את נפשם להראות איך הקדושה של השראת השכינה המתקיימת בעולם הזה, איך היא חלק מהעולם הבא אבל ממשית.

שבעה שבועות חיכו בני ישראל לקבל התורה ויום אחרי יום יצאו מעוד שער אחד של טומאה לשער אחד של טהרה. ובשבוע השמיני? קיבלו את התורה שהגיעה לעולם זה כדי להביאנו דרך העולם הזה לעולם הבא.

שישה ימים ברא הקב"ה את העולם, מדרגה אחרי מדרגה וביום השביעי הוא איך שהוא כמעט לחלוטין העביר את השליטה בו לידי האדם. "אשר ברא אלוהים – לעשות". היום השביעי הזה נמשך עד ימינו אלה. ומה יקרה ביום השמיני? ומתי הוא יבוא?

העבודה היא שלנו, להתקדם לקראת אותו יום שמיני צעד ועוד צעד ולהביאו בכך שנכניס אותו דרך העבודה שלנו בעולם הזה הן ברמה האישית והן כפי שכבר התחיל באומה הכללית.

שבת שלום,

איתן

שבת חול המועד פסח תשע"ז

בס"ד

שבת חול המועד פסח תשע"ז

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי.

יום הולדת נתפס כיום של חגיגה, הופ הוט טרללה גדלנו בשנה, וכמובן שאין חגיגה בלי עוגה וכו'... אבל יום הולדת הוא גם יום של סיכום, ויום של סיכום הוא גם יום של חשבון נפש (כמו שעושים בסופו של יום / חודש / שנה) ובמיוחד כשמדובר ביום הולדת כזה עגול ויפה (20 למי שתוהה לעצמו...) ארשה לעצמי לכתוב כמה מילים של חשבון נפש.

הברכה שכתובה בהתחלה, אותה אומרים בכל בוקר, משקפת היטב את תחושתי בשנים האחרונות. אני כותב בשנים האחרונות כי בשנים אלו אני מצליח לחוש את הדבר בהווה ממש, מצליח לראות איך הכל נכון בשבילי, איך יש לי הכל; אישה, ילדים, משפחה, חברים עבודה ועיסוקים שבחרתי ואני אוהב. במבט לאחור על החיים אני חושב שהברכה הזו גם הייתה נכונה גם אז, אך לפעמים היה קשה לי לראות את זה באותו הרגע. היו הרבה דברים שלא הלכו כפי שרציתי, היו הרבה נפילות, אכזבות ודברים שאני לא מתגאה בהם. הבירור לא היה תמיד פשוט, אמונה מול יצרים, משפחה מול עיסוקים, עבודה ולימודי רפואה... ואני מאמין כי בירורים אלו ואחרים בוודאי ילוו אותי עד לסוף חיי.

אבל תמיד לאורך כל השנים חשתי, ידעתי, משהו אחד. ידעתי שהתחום שלי הוא אנשים, שיש לי יכולת להבין, להכיל, להסביר ולגעת. ובשביל להצליח בדבר כזה באמת, צריך להעז, וצריך להיות מוכן גם לשלם מחיר על ערבוב הנפש שלך עם האחר והמחיר של השקעת הזמן הוא רק הקטן שבהם, אם אתה מתעסק עם הבפנים של האנשים, עם הקרביים של הגוף והנפש אתה גם עלול להתלכלך בדם, דם הנפש, דם ממש. אבל זה גם מה שמחייה אותי, מה שמחבר אותי לעולם, זה נפלא לגלות מהו הפלא שלך, מה אתה יכול לעשות כדי למלא את עצמך ולמלא את מי שסביבך.

כשאני חושב על המחסומים שנתקלתי בהם לאורך השנים מלהצליח בזה, מלהצליח לשנות, מלהצליח לגעת, אני מזהה כי הקשר בין כל הסיבות הוא כשהייתי מרוכז יותר בעצמי, קורא את המציאות דרך המשקפיים הפרטיות שלי. כאשר פעלתי מתוך תחושה של אני במרכז, כאשר נתתי לרגשות שלי להוביל, הכעס והאכזבה שלי צריכים לבוא לידי ביטוי, אז היה לי נתק מהזולת, נתק בסיסי. ונתק זה הוא מה שמנע ממני לכעוס בצורה נכונה, לתת ביקורת בצורה נכונה, לפעול כדי לתקן ולא בשביל מילוי התחושות האישיות שלי. לא יכולתי לאהוב. לאהוב לא אומר לא לכעוס או אפילו לא להעניש. דווקא אהבה יכולה להביא לפעולות קיצוניות, אבל הכוונה היא שחשובה. במקומות שפעלתי ככה, הם הדברים שאני מתחרט עליהם יותר מכל.

"שיר השירים אשר לשלמה..." רצו חכמים לגנוז את ספר האהבה האולטימטיבי הזה שלכאורה משדר שדר זול, עד שבא רבי עקיבא ולימד כי "כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים". יש בעולם חול, יש בעולם קודש וכאשר נגלה עד כמה הם אחד זה קודש קודשים. רק מי שיודע לאהוב אדם, רק מי שיודע לאהוב את בן / בת הזוג יוכל לאהוב את הקב"ה, יוכל לאהוב את כלל הבריאה. רק אחרי ששלמה המלך אהב את בת פרעה, אהב שלמה באמת את ה' (מלכים א' ג'), רק אחרי שאהב רבי עקיבא את רחל (בן 40...), התאווה וקיים לאהוב את ה' "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך" ויצאה נפשו ב"אחד". כי הכל אחד. רק שקשה לפעמים לראות בעולם מופרד זה, אך היו ימים (דוד ושלמה) ועוד יהיו ימים שנראה ממש כי אהבה היא אהבה בין ב"משל" הדוד – רעיה בין ב"נמשל" של ישראל ואביהם שבשמיים.

שבת חול המועד מאחדת גם היא את השבת – עבודת ה' בעולם שנקרא שמו שלום ואת המועד – עבודת בני ישראל בעולם שנקרא שמם שולמית. "כי באמת קודשא בריך הוא ובני ישראל הכל חד. וזהו שבת ומועדות" (שפת אמת, פסח).

זה מה שאני מנסה לעשות בדרכים שונות. זה מה שאני מנסה להיות.

שבת שלום ומועדים לשמחה,

איתן

צו - שבת הגדול תשע"ז

בס"ד

פרשת צו – שבת הגדול תשע"ז

לא הייתי שלושה ימים בבית וכשאני חוזר, המבט הראשון שלי הולך אל הגינה. ושם, תוך אותם שלושה ימים, כוח אביב אדירים מתפרץ, ענפים, עלים ופרחים. "הדודאים נתנו ריחם ועל פתחינו קול מגדים" מתנגן לו השיר עכשיו בתזמון מושלם למה שאני כותב וחושב. אינספור קלישאות כבר נאמרו ונכתבו על התקופה הקצרה הזו של האביב ובאמת שאי אפשר שמגוון המראות, הקולות והריחות האלה לא ייגע בך, שעוצמת החיות הזאת של הטבע לא תעשה לך משהו, תנער מהאבק את התקווה, את האפשרות לגדילה ולשינוי.

אבל יש והעושר הזה, מציף. עולה על גדותיו. ולפעמים, דווקא העושר הזה, אינסוף האפשרויות שהוא מציע, דווקא מבלבל, דווקא משאיר בתחושה של ריקנות. אז לפעמים העושר הזה מתסכל. אם היה רק משהו, רק מישהו שיאסוף, שיכוון...

יש. הם קיימים. ממש כאן. מסביב.

אבל יש והעושר הזה שיש לי, מציף. העושר הזה, מגוון האפשרויות והרעיונות שאני רוצה להעניק, ללמד, לכוון, לפעמים העושר הזה נראה משגע, איך אפשר לוותר על משהו? איך אפשר לא לדבר על... איך אפשר לא ללמד את... אז לפעמים העושר הזה מתסכל. אם היה רק משהו שיכול לדחוס את כל הרעיונות והמחשבות...

יש. הוא קיים. סוד הפלא. בטח שאגלה:  "מעט המחזיק את המרובה".

הסוד הוא ליצור חלון קטן אל ממנו אפשר להגיע אל הכל. אל המקור. אבל בשביל זה אני צריך להפנים שהמקור הוא לא אני. אבל אם אני יודע לפתוח את הפתח אליו, לקשר אליו, אם אני אוכל להראות גם לאחרים איך פותחים אותו, את הפתח לכל הידע, לכל היכולות, לברכות, אז הצלחתי. הנה, עכשיו אני יכול את הכל, עקפתי את מגבלת החומר, את מגבלת האדם, את מגבלת הזמן. תראו, הגישה לפתח הזה היא ברת השגה, היא ביכולת שלכם.

כי אם אני אנסה להביא את זה מעצמי, ככל שאני אנסה להיות המקור של הידע והיכולות, אולי יהיה לכם יותר קל ואולי ארגיש איזה משהו מיוחד, אבל אז אני כבול למגבלות ואכבול בהן גם אתכם. ולכן, ילדים, תלמידים, אנשים, אני מאמין בכם באמת ורוצה לסייע לכם במסע המשותף למצוא את הפתח, את המנגינה שיודעת להחזיק מילים רבות. מעט המחזיק את המרובה. אז כשאני יוצא מהכיתה, או יוצא "מהכיתה" ובכלל כשאצא מתישהו לגמרי (לקראת יום הולדת 40 מותר לי קצת מלנכוליות...) זה באמת לא רק בשביל הקפה, או כי יש לי עיסוקים אחרים, זה מאמונה בכם, זה מאמונה בדרך הזאת. [תלמידות – כנראה עוד נריב על זה הרבה, אבל אם תתעצבנו זה רק ידרבן אותי להמשיך, אז חבל.. :) ].

"בפרשת קח את אהרון... ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד. ותקהל העדה שהחזיק מועט את המרובה. העניין הוא כי זה עדות על אהרון הכהן שהוא כולל כל בני ישראל כמו שבית המקדש הוא מקום האחדות וכול כל המקומות ולכן מיעוט המחזיק את המרובה במקום.. וכמו כן בנפשות יש נפש צדיק... וכמו כן בשנה בשבתות וימים טובים..." (שפת אמת, צו, תרנ"ז).

הסוד הזה של מועט המחזיק את המרובה, של היכולת להתחבר אל משהו גדול, אפילו אל האינסוף דרך משהו מועט נמצא בכל הממדים של המציאות. דרך מקום גאוגרפי, דרך אנשים ודרך הזמנים המיוחדים. הסוד הוא לא לאגור, לא לטבוע בעודפים שהעולם, במיוחד העולם המודרני מציע לנו, עודף המידע, עודף התקשורת, עודף... אלא, להתעמק באותו מועט המחבר אותנו לאינסוף. זה בהחלט לא בא לגרום לביטול העבודה של כל אחד ואחת, בני ישראל כבר נפלו בפח הזה של לסמוך רק על בית המקדש או לסמוך רק על מנהיגים שיצילו אותם. המקומות, האנשים והזמנים המיוחדים רק מאפשרים לנו לעבוד נכון, לגלות נכון בעזרת העבודה האישית של כל אחד ואחת.

שיהיה לכם גדול השבת.

שבת שלום,

איתן

ויקרא תשעז

בס"ד

ויקרא תשע"ז

"לא המבט השובב בעת מעשה הקונדס ואפילו לא המבט המרושע אחרי השפלה שהצליחה לו. המבט הריק, החלול, הלא אכפתי, שהוא עוטה על פניו בעת שסערה בנפשו, הוא אשר מותיר אותי חסר אונים ומרוקן, לא יודע אם אצליח לחדור אל הנפש פנימה..." (לואי שארפ, מסעות חינוך).

בעיניי זה באמת הקושי הגדול במעשה החינוכי. הילדים, התלמידים הם גלים הבאים לקראתך, ואתה עולה איתם למרומים עם הצלחות ועם שמחות ואתה יורד איתם עם כישלונות ועם הניסיון להיות איתם, ממש איתם, בקשיים. לפעמים, הגלים האלה מגיעים אל החוף בשלווה, עושים את המסע שלהם בנחת, אוספים צדפים, משליכים חול ולפעמים מאיימים ואף מתנפצים עליך בשצף קצף ובעצמה. זאת העבודה, זה המעשה החינוכי, לדעת להשתמש בכוחו של הגל, לכוון, לווסת, להציע לו כיוון, אך גם לאפשר לו באופן אמתי לנוע לכיוון אותו הוא בחר.

השקט הוא זה שמטריד. ים של שקט. זה לא ים רגוע. יש זרמים פנימיים, יש סערות מתחת לפני הים. והים שקט. הוא שקט לא כי הוא בטוח, הוא לא שקט כי הוא מצליח איכשהו להרגיע את הסערות. הוא שקט כי הוא בוחר לא להתמודד, לא לעשות, כבר לא אכפת לו לאן זה ייקח אותו, כבר לא אכפת לו מה זה יעשה למי שלידו. זה קשה לי. אני רוצה לנער, לצעוק ולעורר, לטלטל ולהזיז שם משהו בפנים. בוא תגיד לי את הדברים הכי קשים, בוא תצעק עלי, תזרוק משהו! אל תתכנס בתוכך, אל תשתיק את הסערה, תן לה להתנפץ אל החוף תן לי לעזור לך לבנות את שובר הגלים. אני יודע איך זה נראה לפעמים, איך זה נדמה שאין אדם שיבין, אין מי שיקשיב. כתב על סטיבן קינג בצורה מדויקת:

"את הדברים החשובים ביותר קשה לבטא. אלה הדברים שמהם אתה מתבייש משום שהמילים רק ממעיטות מערכם – מילים מכווצות רעיונות שנדמו חסרי גבולות כשהיו בראשך אך נראים בגודלם הטבעי כשהם נפלטים החוצה... אתה עשוי גם לשלם מחיר יקר... לגלות לבסוף שאנשים מסתכלים עליך בצורה משונה, אינם מבינים כלל מה אמרת, או מדוע חשבת שזה חשוב כל כך עד שכמעט בכית כשאמרת זאת. זה הגרוע מכל, אני חושב. כשהסוד נותר נעול בתוכך לא משום שאין לך למי לגלות אותו, אלא משום שאין לך אוזן קשבת." (סטיבן קינג. עונות).

אני יודע. גם אני הייתי שם. אני מבין. תעז. תפתח. זה יכאב. זה יתרפא.

"בפסוק ונפש כי תחטא...דהנה בני ישראל הוצרכו כפרה על השוגג, מה שלא היה כן בבני נח. והטעם כי בני ישראל נבראו להעיד על הבורא יתברך, ואינם יכולים לברר העדות כשיש איזה פגם בהם... ונקרא עוון לשון מזיד אף שבא על ידי השוגג" (שפת אמת, ויקרא, תרמ"ו).

קרבן כפרה מגיע על חטא בשוגג. על עבירה במזיד יש עונשים, על עבירה בשוגג צריך להקריב קרבן. שואל השפת אמת, אבל למה? מה עשה האדם? זה היה בטעות, זה היה בשגגה, זה היה בחוסר תשומת לב, "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.." (ויקרא, ה', ב'). נעלם ממני! לא ידעתי! למה אשם???

אם מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה הייתה מערכת יחסים של אדון ועבד בלבד או מנהל ופועל, הרי שטעויות קורות, מתנצלים, ממשיכים הלאה. אבל היחסים שלנו עם הקב"ה הם אינטימיים הרבה יותר. הקב"ה בחר בנו להיות שותפים שלו במעשה בראשית, מלכות ה' בעולם תלויה בנו, תלויה בדרך שנגלה אותה. תפקיד כזה, מעמד כזה, דורש תשומת לב מתמדת. מדובר כאן על אמון, אהבה, נכונות. ואם כך – לא שמת לב?? איך לא שמת לב?? איך שכחת?? מה זאת האדישות הזאת?? זה הכי בעייתי. אם לא הבנת, אם כעסת ולכן עשית עבירה במזיד, צריך לשלם את המחיר, אבל יש כאן קשר, יש כאן יחס, בסוף מתפייסים. אבל כשאתה לא מתייחס, מתעלם, לא זוכר, זה אומר על איזה חוסר אכפתיות. בני זוג, למשל, יכולים לריב ולומר אפילו דברים קשים אחד לשני. והריב מראה שאכפת לי מה את / אתה עושה ואני לא משלים עם זה, זה מפריע לי. נדמה לי שמה שגורם ליותר פירוד בין זוגות, אם באופן רשמי בגירושין או באופן לא רשמי, של חיים באותו בית אבל לא ביחד, הוא הרגע שבו כבר לא מדברים על דברים מהותיים, שכבר לא אכפת מתי הוא חוזר הביתה, כבר לא זוכר את תאריך יום ההולדת שלה או יום הנישואין (זהירות...).

אם כבר הגעת למצב כזה, זה אומר שאתה רחוק ואתה צריך להתקרב. צריך להביא קרבן. הקרבן היה צריך להיות האדם עצמו – "אדם כי יקריב מכם.." ההקרבה הייתה צריכה להיות של האדם עצמו, אך התורה נגד קרבנות אדם ובעצם כל קרבן משחזר את מעשה העקדה. חיה במקום אדם. הקרבת החלק הבהמי של האדם מוקרב דרך בעל החיים. אבל הנכונות הפנימית, הכוונה, צריכה להיות כזאת של הקרבת הנפש.

נחפש את השוגג, את החלק האטום שבנו. לא נפחד לפתוח. וגם -  נסתכל לצדדים, למשפחה, לחברים, נחפש את השקטים ונושיט להם יד.

שבת שלום,

איתן

ויקהל – פקודי תשע"ז

בס"ד

ויקהל – פקודי תשע"ז

ושנגמר לו עוד שבוע של מלאכה והנפש והגוף מרגישים את העייפות (ותודה לשעון קיץ שהוריד לנו שעת שינה...) ורק עוד קצת, עוד מעט, והכנות ו...שבת. ובדקות האלה שבין מלאכת השבוע, לבין מלאכת השישי אני מנסה לתאר, מנסה לשחזר לעצמי את השבוע שחלף. הייתה בו עשייה. נתתי, הקדשתי זמן ומחשבה ועבודה ולדבר ולקדם ולעשות וראיתי הצלחות והיו גם אכזבות. התלהבות של יצירה ותחושות של עצירה. וכשראיתי את הברכה שמחתי וגדלתי וכשחשתי שנתקע אפילו קצת כעסתי.

ואז, באחת, אני שם מולי את המראה ושואל את ההוא שם שנשקף, כן, אתה, הממושקף, אלייך אני מדבר. נכון, באמת עשית, היית ממש אחלה. אבל למי עשית? מי היה במרכז התודעה שלך בהצלחה? ובטח מי היה המרכז כשלא ממש הלך, כשכעסת? ומאחר ואני שואל את עצמי, אני לא יכול להתחמק. אני לא יכול לייפות, לא יכול לשקר. האם כשיש הצלחה, חשובה לך ההתקדמות או חשוב שאתה עשית, האם חשוב לך שכולם יידעו מי עשה? התפקיד שלי בעבודה מתחלק לעבודה גלויה מאוד, יש לי "קהל", אבל חלקים גדולים ממנו גם מכיל עבודה של "מאחורי הקלעים". כמה חשוב לי ההכרה בכך???

טוב, עניתי מה שעניתי. ולפרסום אני אומר, שכאידאל נראה לי שהאדם צריך לשים את עבודתו בעולם (העבודה ממש, חינוך המשפחה, תרומה לקהילה, לעם... לגאולה) במרכז העשייה, במרכז התודעה ואת עצמו בשוליים, סך הכל אני עושה את תפקידי הכי טוב שאני יכול וצריך לראות בזה חובה שהיא זכות.

"אלוהים עשה אותי כלי לשליחותך" אומר השיר. המילים האלה קפצו לי לראש, אז נכנסתי לגוגל וראיתי דבר מעניין, המקור למילים אלו (עיינו שם לדיוק) הוא.... נזיר נוצרי מהמאה ה-12! אמנם לימד אותנו הרמב"ם (שמונה פרקים, הקדמה) "ושמע האמת ממי שאמרה". אבל האם זאת האמת המוחלטת? האם אדם באמת יכול להיות כל כך מנותק מרגשותיו האנושיים? האם נכון הוא לנתק את העשייה מאותן הרגשות? אין ספק שהדבר קשה ביותר, אבל לא רק הקושי הוא העניין פה. אם התחושה הזאת מביאה אותך להכרה הנפשית ש"הכל עושה הקב"ה", אני רק איזה צינור שהמים עוברים דרכו ולכן אעבוד במה שאעבוד, מה שייצא – ייצא, זה בכלל לא אני, זה ה' "כולו מן אללא = הכל זה מלמעלה" – אלו אמירות נוצריות ומוסלמיות המוציאות את האחריות מהאדם ולכן, מבחינת דתות אלו, גם אין תקווה לעולם הזה והוא איזו תחנת מעבר לא משמעותית לעולם הבא, למוות.

היהדות, לעומת זאת, מקדשת את מעשה האדם כשותף בבריאה ובפיתוח של העולם – שזה יכול להביא לגאווה גדולה מצד אחד, אבל גם לאחריות גדולה. ויש לנוע בין תחושת הבחירה החופשית שבזכותה אני משנה את העולם ובין תחושת האפסיות אל מול חסדיו הגדולים של הקב"ה. עבודה נפשית לא פשוטה יש לנו. אל השקט הזה, אל שלוות העשייה הזאת שנותנת מקום לעבודה שלי, אבל גם מנטרלת את הדברים הקטנים, את הכעסים, את הפגיעות, אל זה אני מצליח להגיע עם כניסת השבת, עם שיר השירים, שיר האהבה.

"בפסוק מרבים העם להביא... ויצו משה ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בעניין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמיים... כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי" (שפת אמת, ויקהל, תרל"ה)

יש עודף נדבה למשכן והעם "נכלא" מלהביא, כאילו שמו אותם בכלא כדי שלא יביאו. אבל מה רע, שיהיה עוד זהב וכסף למשכן לשם שמיים? התורה באה ללמד אותנו שגם בעשייה ואפילו בנדבה, יש מצב שהוא יותר מדי. יש גבול שבו הנתינה והנדיבות הופכים לשתלטנות, גבול שבו אני עובר מלתת לקב"ה / לאחר לבין לתת בשביל עצמי. לא הנתינה עיקר, אלא, אני, שיידעו, שיראו שאני נתתי. לצערנו אפשר לראות תופעות כאלו במכלול תחומי החיים וגם בבתי הכנסת.

לפני תיאור מלאכת המשכן, התורה מזהירה לא לחלל את השבת ונותנת כ"דוגמה" מלאכה אחת – הבערת האש. למה נבחרה מלאכה זו? מה מסמלת האש? בתרבות האנושית האש מסמלת את פיתוח העולם על ידי האדם ובעצם ל"המצאה" הראשונה שלו. את האינטואיציה הזאת אפשר לראות גם במיתולוגיה היוונית, פרומתאוס גנב את האש מהאלים והעביר אותה לאדם, מה שאפשר לאדם להתקדם בכוחות עצמו בעולם. היוונים רואים באש את סמל המלחמה של האדם באלים. לעומת זאת המדרש (בראשית רבה, י"א, ב') מתאר את השקיעה של מוצאי שבת, האדם מתיירא מהחושך והקב"ה נותן לו שני אבנים כדי שיקיש עליהן וייצא אש והאדם בירך: "בורא מאורי האש". אז מי הוא בורא האש? הקב"ה או האדם?

הקב"ה הוא הנותן לנו לעשות חיל, הוא הנותן לנו לעשות. "אשר ברא אלוהים. לעשות!" ונתן לנו כלי עבודה. עלינו להקיש את האבנים זו בזו ולברוא את העולם מאותו הכוח!

שבת שלום,

איתן

כי תשא תשעז

בס"ד

כי תשא תשע"ז

נראה לי שזה הדבר הכי קשה בחינוך. חינוך ילדים, חינוך תלמידים וגם החינוך העצמי, זה שבו אני קובע לעצמי יעדים להתקדמות. אלו לא השעות, זו לא ההכנה, זו אפילו לא האחריות הגדולה. לפחות לי, הכי קשה הוא חוסר שיתוף הפעולה, חוסר רצון להתקדם, אדישות, סתמיות... אתה מרגיש שאתה מנסה, משתדל. חשבת, תכננת, עשית, השקעת זמן בשיחות ועדיין נראה ששום דבר לא זז (עכשיו תחשבו אם מי שעושה לך את זה, זה אתה בעצמך...), עדיין נראה כי יש העדפה לסתמיות כזאת, לשטחיות, לבינוניות…

כן, נכון, אומרים שיש תהליכים, שזה לוקח זמן, "שלח לחמך על פני המים...", בחינוך לא רואים תוצאות מהירות... אבל עדיין, איך אני לא רואה את ההתקדמות שאני יכול לעשות? איך הם לא רואים שאם הם רק יקשיבו יותר, רק יפנימו, ילמדו, יהיה להם יותר טוב? אז אני משפר אסטרטגיה, משפר הכנה, מאמץ חשיבה וכשזה הולך זה נהדר ונותן לך כוחות גם אם לא ישנת טוב כמה לילות וכשזה לא הולך, זה שוחק יותר מאשר כל דבר אחר…

בשנים האחרונות, התחדד אצלי יותר המוטיב של הבחירה החופשית בכל מעשה של האדם. בחירה שמולידה אחריות (בוודאי כאן חלק מהקוראים ינידו בראשם ויאמרו לעצמם, כן, על זה הוא חופר כל היום...). ללא בחירה אין מה לדבר על אחריות למעשה. כשהרמב"ם מחלק את חלקי הנפש לחמישה חלקים, הוא עושה זאת כדי ללמדנו באילו חלקים יש לנו בחירה, כדי להדגיש וללמד באלו מחלקי הנפש יש לנו אחריות. העיקרון על רגל אחת הוא – איפה שיש מצווה שם יש בחירה. אין בתורה ציווי שאני לא יכולים לבחור אם לקיים או לא.

אז אם אני מאמין בבחירה החופשית של כל אדם ואם אני מאמין באחריות המלאה שלו על מעשיו, אז למרות הקושי, אני יכול לנתק בין 100% האחריות שלי להתקדם ולהשתפר, בין האחריות שלי ללמד, לקדם ולחנך לבין 100% האחריות של כל אחד על עצמו ועל הבחירות שלו. זה לא ניתוק שמוריד ממני אחריות, אלא, זה ניתוק שמעצים את הקשר ואת האהבה שיש לי לזולת בכך שאני רואה אותו כאישיות בפני עצמה שאינה תלויה בי ובכך שאני מאמין בו ובבחירותיו. מעשה של אדם הנובע מבחירה, משותפות, הוא מעשה גדול יותר, משמעותי יותר אפילו מכל לימוד גדול, אפילו מכל מה שאעשה בשבילו. הניתוק הזה מהאחר הוא החיבור הכי גדול.

"במדרש וישבר אותם וכו'. כיון שראה משה רבנו עליו השלום שאין לישראל עמידה, חיבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי וכו'. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באוויר לכן שיבר אותם וכו' ... ונראה בירור ביאור העניין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה... רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות גם כן. שעיקר הכתיבה בלב כמו שכתוב כתבם על לוח לבך... אמנם משה רבנו לא חטא באמת והיה בכוחו להחזיק את התורה.. אך כי מסר נפשו בעבור בני ישראל... שהיה יודע רצון הבורא שכנסת ישראל חביבין אליו מהכל... ולכן שיבר אותן.. אך כמו שהם אחדות אחד ודבוקים במשה רבנו שהוא המייחד אותם.. .ונמצא זה פתחון פה על החטא...." (שפת אמת, כי תשא, תרל"ז).

משה נמצא במעלה עליונה מעין כמותה. ארבעים יום של קרבת אלוהים, לא אוכל, לא שותה ולא ישן. כמלאך ממש. אהבה עזה. מחזיק את הלוחות וכבר בוודאי מצפה לחבר את אהבתו לתורה לאהבתו לבני ישראל... ואז -  "לך רד כי שחת עמך..." משפט שאפשר לשמוע ממנו כעס, אכזבה, סטירת לחי של ממש.. אומר השפת אמת כי למשה היה יכולת להחזיק את אותיות התורה במקום בכוחו ולתת את התורה בכל זאת ומשה צריך להחליט אם ללכת עם התורה או עם העם. אך, משה ידע כי האותיות רוצות לפרוח, כי התורה לא רוצה להינתן לעם במצב הזה. תורה אמתית היא תורה הנחקקת בלב, היא תורה שמקבלים, לא תורה שנותנים. לא באמת הייתה התלבטות למשה מה יותר חשוב, התורה או עם ישראל, התורה היא ישראל, ישראל הם התורה. זה לא הצליח עכשיו? נתפלל, נחנך, נעשה תהליך, עברנו ארבעים יום, נחכה עוד ארבעים יום ועוד ארבעים ויום וניתן לעם את הלוחות השניים. לוחות בהם נאמר "פסול לך שני לוחות אבנים", לא לוחות שהם "כתובים באצבע אלוהים", לוחות בהם מעשה האדם משותף עם מעשה האלוהים, לוחות גדולים יותר. אם רק היו ניתנים הלוחות הראשונים היה קשה לאדם להתחבר אליהם, היינו מתרחקים מהם, לא מבינים. הלוחות השניים המשותפים מאפשרים לנו את התורה שבעל פה, התורה שאותה אנו חיים.

הפסוק האחרון בתורה מסכם את חייו של משה בשיא של חייו -  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי  כָּל-יִשְׂרָאֵל (דברים, ל"ד, י"ב). אומר רש"י : "לעיני כל ישראל" - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת.

זהו המעשה הכי גדול של משה רבנו. אי אפשר לחנך מכפייה, האדם צריך לבחור ולקבל את האחריות על מעשיו ואז גם הנפילות הכי גדולות הן עוד צעד אחד לכיוון המטרה.

מאמין בכם ובבחירות שלכם.

שבת שלום,

איתן