בס"ד
פרשת צו – שבת הגדול תשע"ז
לא הייתי שלושה ימים בבית וכשאני חוזר, המבט הראשון שלי הולך אל הגינה. ושם, תוך אותם שלושה ימים, כוח אביב אדירים מתפרץ, ענפים, עלים ופרחים. "הדודאים נתנו ריחם ועל פתחינו קול מגדים" מתנגן לו השיר עכשיו בתזמון מושלם למה שאני כותב וחושב. אינספור קלישאות כבר נאמרו ונכתבו על התקופה הקצרה הזו של האביב ובאמת שאי אפשר שמגוון המראות, הקולות והריחות האלה לא ייגע בך, שעוצמת החיות הזאת של הטבע לא תעשה לך משהו, תנער מהאבק את התקווה, את האפשרות לגדילה ולשינוי.
אבל יש והעושר הזה, מציף. עולה על גדותיו. ולפעמים, דווקא העושר הזה, אינסוף האפשרויות שהוא מציע, דווקא מבלבל, דווקא משאיר בתחושה של ריקנות. אז לפעמים העושר הזה מתסכל. אם היה רק משהו, רק מישהו שיאסוף, שיכוון...
יש. הם קיימים. ממש כאן. מסביב.
אבל יש והעושר הזה שיש לי, מציף. העושר הזה, מגוון האפשרויות והרעיונות שאני רוצה להעניק, ללמד, לכוון, לפעמים העושר הזה נראה משגע, איך אפשר לוותר על משהו? איך אפשר לא לדבר על... איך אפשר לא ללמד את... אז לפעמים העושר הזה מתסכל. אם היה רק משהו שיכול לדחוס את כל הרעיונות והמחשבות...
יש. הוא קיים. סוד הפלא. בטח שאגלה: "מעט המחזיק את המרובה".
הסוד הוא ליצור חלון קטן אל ממנו אפשר להגיע אל הכל. אל המקור. אבל בשביל זה אני צריך להפנים שהמקור הוא לא אני. אבל אם אני יודע לפתוח את הפתח אליו, לקשר אליו, אם אני אוכל להראות גם לאחרים איך פותחים אותו, את הפתח לכל הידע, לכל היכולות, לברכות, אז הצלחתי. הנה, עכשיו אני יכול את הכל, עקפתי את מגבלת החומר, את מגבלת האדם, את מגבלת הזמן. תראו, הגישה לפתח הזה היא ברת השגה, היא ביכולת שלכם.
כי אם אני אנסה להביא את זה מעצמי, ככל שאני אנסה להיות המקור של הידע והיכולות, אולי יהיה לכם יותר קל ואולי ארגיש איזה משהו מיוחד, אבל אז אני כבול למגבלות ואכבול בהן גם אתכם. ולכן, ילדים, תלמידים, אנשים, אני מאמין בכם באמת ורוצה לסייע לכם במסע המשותף למצוא את הפתח, את המנגינה שיודעת להחזיק מילים רבות. מעט המחזיק את המרובה. אז כשאני יוצא מהכיתה, או יוצא "מהכיתה" ובכלל כשאצא מתישהו לגמרי (לקראת יום הולדת 40 מותר לי קצת מלנכוליות...) זה באמת לא רק בשביל הקפה, או כי יש לי עיסוקים אחרים, זה מאמונה בכם, זה מאמונה בדרך הזאת. [תלמידות – כנראה עוד נריב על זה הרבה, אבל אם תתעצבנו זה רק ידרבן אותי להמשיך, אז חבל.. :) ].
"בפרשת קח את אהרון... ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד. ותקהל העדה שהחזיק מועט את המרובה. העניין הוא כי זה עדות על אהרון הכהן שהוא כולל כל בני ישראל כמו שבית המקדש הוא מקום האחדות וכול כל המקומות ולכן מיעוט המחזיק את המרובה במקום.. וכמו כן בנפשות יש נפש צדיק... וכמו כן בשנה בשבתות וימים טובים..." (שפת אמת, צו, תרנ"ז).
הסוד הזה של מועט המחזיק את המרובה, של היכולת להתחבר אל משהו גדול, אפילו אל האינסוף דרך משהו מועט נמצא בכל הממדים של המציאות. דרך מקום גאוגרפי, דרך אנשים ודרך הזמנים המיוחדים. הסוד הוא לא לאגור, לא לטבוע בעודפים שהעולם, במיוחד העולם המודרני מציע לנו, עודף המידע, עודף התקשורת, עודף... אלא, להתעמק באותו מועט המחבר אותנו לאינסוף. זה בהחלט לא בא לגרום לביטול העבודה של כל אחד ואחת, בני ישראל כבר נפלו בפח הזה של לסמוך רק על בית המקדש או לסמוך רק על מנהיגים שיצילו אותם. המקומות, האנשים והזמנים המיוחדים רק מאפשרים לנו לעבוד נכון, לגלות נכון בעזרת העבודה האישית של כל אחד ואחת.
שיהיה לכם גדול השבת.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה