בס"ד
פרשת שמיני תשע"ז
אני חייב לומר כי השנה הצלחתי לחוג ולחוש את חג הפסח בצורה טובה ומרוממת כמו שלא קרה לי כבר הרבה זמן. שילוב של הכנה נפשית, חופשה מרגיעה, זמן איכות עם המשפחה... בקיצור היה מדהים! כמעט ולא היה חול המועד שלא התעסקתי במשהו שקשור לעבודה, אפילו אם זה רק שיחות טלפון, מיילים או הכנה כל שהיא. השנה, חשבתי גם לעשות את זה ופשוט ברגע האחרון הרגשתי שזה לא יוצא, שאפשר לדחות את הכל.. הייתי במצב של ניתוק ממשי מחיי המעשה הנמצאים מחוץ לתחומי החג. אבל, גם זה נגמר, חזרתי לעבודה, לשגרה, ללחץ של ארגון סוף שנה, בגרויות, ארגונים לשנה הבאה.. בקיצור, מה שנקרא – ישר לפנים..
התחושות האלה שוב מביאות אותי לידי מחשבה על קודש, על חול, מה שביניהם ובעיקר איך לא לחיות בצורה של פירוד - בשבת / חג אני ככה וביום חול אני אחרת. ברור, שאי אפשר וגם לא צריך לחיות ביום חול כמו בשבת וברור שאני לא יכול עכשיו להיות בעבודה כמו בחול המועד ובכל זאת, מה הקשר? איך הם תורמים האחד לשני? אז יש את המובן הפשוט של עצירה, של מנוחה, "הטענת מצברים", קצת יותר שקט, אבל מה עוד?
ביום חול מאוד בולט מי אתה ובמה אתה עוסק ולכן גם בולטים ההבדלים בין האנשים, הרכב, הבגדים, שעות העבודה... בשבת ההבדלים האלה נמחקים כמעט לגמרי. אחד הדברים היפים שאני אוהב לראות בשבת ובחג ברמת מגשימים והאמת שגם סביב בית כנסת בימי החול, איך ההבדלים האלה נמחקים, זה בכלל לא משנה במה אתה עובד וכמה כסף ונכסים יש לך, כולם נראים אותו דבר, רואים גוף של קהילה.
ולכן נראה לי שצריך לעבוד לשני הכיוונים. משמע, לא רק ששבת "תטעין" אותנו לימות החול, אלא, גם שימות החול שלנו ישפיעו על השבת, או יהיה בהם מעין שבת. הם לא צריכים להיות הפכים. בשבת ובחג נגלית האחווה, נגלה השוויון, קרבה, אהבה... אם נעבוד ככה גם בימות החול; כן, אני לא אנוח, אני אעשה את העבודה שלי בצורה הכי טובה, בצורה שלפעמים גם תכריח אותי לעמוד על עקרונות מול מישהו אחר, אבל אם ה"שבת" תעמוד לי מול העיניים, אם אני לא אכניס את עצמי במובן של "מה טוב לי", אלא, עבודה עניינית עם כוונה להיטיב עם האחר ובכלל לשפר, אני בטוח שגם העבודה תעשה בצורה טובה יותר וגם תתקיים התחושה של האחווה ושגם במקרה של מחלוקת, היא תהיה לשם שמים.
שבעה ימים חיכו אהרון ובניו לעבוד במשכן והכינו את עצמם יום אחרי יום. ומה קרה ביום השמיני? השראת שכינה. אש יצאה מהשמיים ואכלה את קרבן העולה ואכלה גם את נשמתם של שני בני אהרון אשר הקריבו אש זרה, אשר הקריבו את נפשם להראות איך הקדושה של השראת השכינה המתקיימת בעולם הזה, איך היא חלק מהעולם הבא אבל ממשית.
שבעה שבועות חיכו בני ישראל לקבל התורה ויום אחרי יום יצאו מעוד שער אחד של טומאה לשער אחד של טהרה. ובשבוע השמיני? קיבלו את התורה שהגיעה לעולם זה כדי להביאנו דרך העולם הזה לעולם הבא.
שישה ימים ברא הקב"ה את העולם, מדרגה אחרי מדרגה וביום השביעי הוא איך שהוא כמעט לחלוטין העביר את השליטה בו לידי האדם. "אשר ברא אלוהים – לעשות". היום השביעי הזה נמשך עד ימינו אלה. ומה יקרה ביום השמיני? ומתי הוא יבוא?
העבודה היא שלנו, להתקדם לקראת אותו יום שמיני צעד ועוד צעד ולהביאו בכך שנכניס אותו דרך העבודה שלנו בעולם הזה הן ברמה האישית והן כפי שכבר התחיל באומה הכללית.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה