כי תשא תשעז

בס"ד

כי תשא תשע"ז

נראה לי שזה הדבר הכי קשה בחינוך. חינוך ילדים, חינוך תלמידים וגם החינוך העצמי, זה שבו אני קובע לעצמי יעדים להתקדמות. אלו לא השעות, זו לא ההכנה, זו אפילו לא האחריות הגדולה. לפחות לי, הכי קשה הוא חוסר שיתוף הפעולה, חוסר רצון להתקדם, אדישות, סתמיות... אתה מרגיש שאתה מנסה, משתדל. חשבת, תכננת, עשית, השקעת זמן בשיחות ועדיין נראה ששום דבר לא זז (עכשיו תחשבו אם מי שעושה לך את זה, זה אתה בעצמך...), עדיין נראה כי יש העדפה לסתמיות כזאת, לשטחיות, לבינוניות…

כן, נכון, אומרים שיש תהליכים, שזה לוקח זמן, "שלח לחמך על פני המים...", בחינוך לא רואים תוצאות מהירות... אבל עדיין, איך אני לא רואה את ההתקדמות שאני יכול לעשות? איך הם לא רואים שאם הם רק יקשיבו יותר, רק יפנימו, ילמדו, יהיה להם יותר טוב? אז אני משפר אסטרטגיה, משפר הכנה, מאמץ חשיבה וכשזה הולך זה נהדר ונותן לך כוחות גם אם לא ישנת טוב כמה לילות וכשזה לא הולך, זה שוחק יותר מאשר כל דבר אחר…

בשנים האחרונות, התחדד אצלי יותר המוטיב של הבחירה החופשית בכל מעשה של האדם. בחירה שמולידה אחריות (בוודאי כאן חלק מהקוראים ינידו בראשם ויאמרו לעצמם, כן, על זה הוא חופר כל היום...). ללא בחירה אין מה לדבר על אחריות למעשה. כשהרמב"ם מחלק את חלקי הנפש לחמישה חלקים, הוא עושה זאת כדי ללמדנו באילו חלקים יש לנו בחירה, כדי להדגיש וללמד באלו מחלקי הנפש יש לנו אחריות. העיקרון על רגל אחת הוא – איפה שיש מצווה שם יש בחירה. אין בתורה ציווי שאני לא יכולים לבחור אם לקיים או לא.

אז אם אני מאמין בבחירה החופשית של כל אדם ואם אני מאמין באחריות המלאה שלו על מעשיו, אז למרות הקושי, אני יכול לנתק בין 100% האחריות שלי להתקדם ולהשתפר, בין האחריות שלי ללמד, לקדם ולחנך לבין 100% האחריות של כל אחד על עצמו ועל הבחירות שלו. זה לא ניתוק שמוריד ממני אחריות, אלא, זה ניתוק שמעצים את הקשר ואת האהבה שיש לי לזולת בכך שאני רואה אותו כאישיות בפני עצמה שאינה תלויה בי ובכך שאני מאמין בו ובבחירותיו. מעשה של אדם הנובע מבחירה, משותפות, הוא מעשה גדול יותר, משמעותי יותר אפילו מכל לימוד גדול, אפילו מכל מה שאעשה בשבילו. הניתוק הזה מהאחר הוא החיבור הכי גדול.

"במדרש וישבר אותם וכו'. כיון שראה משה רבנו עליו השלום שאין לישראל עמידה, חיבר עצמו עמהם הם חטאו ואני חטאתי וכו'. ואין מובן. וגם קשה הא איתא שראה אותיות פורחות באוויר לכן שיבר אותם וכו' ... ונראה בירור ביאור העניין כי בוודאי התורה תלוי בהכנת בני ישראל שהם מקבלי התורה... רק כפי מה שנחקק ונחרת הארת התורה בלבות בני ישראל. כך נחקקו האותיות בלוחות גם כן. שעיקר הכתיבה בלב כמו שכתוב כתבם על לוח לבך... אמנם משה רבנו לא חטא באמת והיה בכוחו להחזיק את התורה.. אך כי מסר נפשו בעבור בני ישראל... שהיה יודע רצון הבורא שכנסת ישראל חביבין אליו מהכל... ולכן שיבר אותן.. אך כמו שהם אחדות אחד ודבוקים במשה רבנו שהוא המייחד אותם.. .ונמצא זה פתחון פה על החטא...." (שפת אמת, כי תשא, תרל"ז).

משה נמצא במעלה עליונה מעין כמותה. ארבעים יום של קרבת אלוהים, לא אוכל, לא שותה ולא ישן. כמלאך ממש. אהבה עזה. מחזיק את הלוחות וכבר בוודאי מצפה לחבר את אהבתו לתורה לאהבתו לבני ישראל... ואז -  "לך רד כי שחת עמך..." משפט שאפשר לשמוע ממנו כעס, אכזבה, סטירת לחי של ממש.. אומר השפת אמת כי למשה היה יכולת להחזיק את אותיות התורה במקום בכוחו ולתת את התורה בכל זאת ומשה צריך להחליט אם ללכת עם התורה או עם העם. אך, משה ידע כי האותיות רוצות לפרוח, כי התורה לא רוצה להינתן לעם במצב הזה. תורה אמתית היא תורה הנחקקת בלב, היא תורה שמקבלים, לא תורה שנותנים. לא באמת הייתה התלבטות למשה מה יותר חשוב, התורה או עם ישראל, התורה היא ישראל, ישראל הם התורה. זה לא הצליח עכשיו? נתפלל, נחנך, נעשה תהליך, עברנו ארבעים יום, נחכה עוד ארבעים יום ועוד ארבעים ויום וניתן לעם את הלוחות השניים. לוחות בהם נאמר "פסול לך שני לוחות אבנים", לא לוחות שהם "כתובים באצבע אלוהים", לוחות בהם מעשה האדם משותף עם מעשה האלוהים, לוחות גדולים יותר. אם רק היו ניתנים הלוחות הראשונים היה קשה לאדם להתחבר אליהם, היינו מתרחקים מהם, לא מבינים. הלוחות השניים המשותפים מאפשרים לנו את התורה שבעל פה, התורה שאותה אנו חיים.

הפסוק האחרון בתורה מסכם את חייו של משה בשיא של חייו -  וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה, וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי  כָּל-יִשְׂרָאֵל (דברים, ל"ד, י"ב). אומר רש"י : "לעיני כל ישראל" - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת.

זהו המעשה הכי גדול של משה רבנו. אי אפשר לחנך מכפייה, האדם צריך לבחור ולקבל את האחריות על מעשיו ואז גם הנפילות הכי גדולות הן עוד צעד אחד לכיוון המטרה.

מאמין בכם ובבחירות שלכם.

שבת שלום,

איתן