בס"ד
ויקרא תשע"ז
"לא המבט השובב בעת מעשה הקונדס ואפילו לא המבט המרושע אחרי השפלה שהצליחה לו. המבט הריק, החלול, הלא אכפתי, שהוא עוטה על פניו בעת שסערה בנפשו, הוא אשר מותיר אותי חסר אונים ומרוקן, לא יודע אם אצליח לחדור אל הנפש פנימה..." (לואי שארפ, מסעות חינוך).
בעיניי זה באמת הקושי הגדול במעשה החינוכי. הילדים, התלמידים הם גלים הבאים לקראתך, ואתה עולה איתם למרומים עם הצלחות ועם שמחות ואתה יורד איתם עם כישלונות ועם הניסיון להיות איתם, ממש איתם, בקשיים. לפעמים, הגלים האלה מגיעים אל החוף בשלווה, עושים את המסע שלהם בנחת, אוספים צדפים, משליכים חול ולפעמים מאיימים ואף מתנפצים עליך בשצף קצף ובעצמה. זאת העבודה, זה המעשה החינוכי, לדעת להשתמש בכוחו של הגל, לכוון, לווסת, להציע לו כיוון, אך גם לאפשר לו באופן אמתי לנוע לכיוון אותו הוא בחר.
השקט הוא זה שמטריד. ים של שקט. זה לא ים רגוע. יש זרמים פנימיים, יש סערות מתחת לפני הים. והים שקט. הוא שקט לא כי הוא בטוח, הוא לא שקט כי הוא מצליח איכשהו להרגיע את הסערות. הוא שקט כי הוא בוחר לא להתמודד, לא לעשות, כבר לא אכפת לו לאן זה ייקח אותו, כבר לא אכפת לו מה זה יעשה למי שלידו. זה קשה לי. אני רוצה לנער, לצעוק ולעורר, לטלטל ולהזיז שם משהו בפנים. בוא תגיד לי את הדברים הכי קשים, בוא תצעק עלי, תזרוק משהו! אל תתכנס בתוכך, אל תשתיק את הסערה, תן לה להתנפץ אל החוף תן לי לעזור לך לבנות את שובר הגלים. אני יודע איך זה נראה לפעמים, איך זה נדמה שאין אדם שיבין, אין מי שיקשיב. כתב על סטיבן קינג בצורה מדויקת:
"את הדברים החשובים ביותר קשה לבטא. אלה הדברים שמהם אתה מתבייש משום שהמילים רק ממעיטות מערכם – מילים מכווצות רעיונות שנדמו חסרי גבולות כשהיו בראשך אך נראים בגודלם הטבעי כשהם נפלטים החוצה... אתה עשוי גם לשלם מחיר יקר... לגלות לבסוף שאנשים מסתכלים עליך בצורה משונה, אינם מבינים כלל מה אמרת, או מדוע חשבת שזה חשוב כל כך עד שכמעט בכית כשאמרת זאת. זה הגרוע מכל, אני חושב. כשהסוד נותר נעול בתוכך לא משום שאין לך למי לגלות אותו, אלא משום שאין לך אוזן קשבת." (סטיבן קינג. עונות).
אני יודע. גם אני הייתי שם. אני מבין. תעז. תפתח. זה יכאב. זה יתרפא.
"בפסוק ונפש כי תחטא...דהנה בני ישראל הוצרכו כפרה על השוגג, מה שלא היה כן בבני נח. והטעם כי בני ישראל נבראו להעיד על הבורא יתברך, ואינם יכולים לברר העדות כשיש איזה פגם בהם... ונקרא עוון לשון מזיד אף שבא על ידי השוגג" (שפת אמת, ויקרא, תרמ"ו).
קרבן כפרה מגיע על חטא בשוגג. על עבירה במזיד יש עונשים, על עבירה בשוגג צריך להקריב קרבן. שואל השפת אמת, אבל למה? מה עשה האדם? זה היה בטעות, זה היה בשגגה, זה היה בחוסר תשומת לב, "וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ, וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.." (ויקרא, ה', ב'). נעלם ממני! לא ידעתי! למה אשם???
אם מערכת היחסים שלנו עם הקב"ה הייתה מערכת יחסים של אדון ועבד בלבד או מנהל ופועל, הרי שטעויות קורות, מתנצלים, ממשיכים הלאה. אבל היחסים שלנו עם הקב"ה הם אינטימיים הרבה יותר. הקב"ה בחר בנו להיות שותפים שלו במעשה בראשית, מלכות ה' בעולם תלויה בנו, תלויה בדרך שנגלה אותה. תפקיד כזה, מעמד כזה, דורש תשומת לב מתמדת. מדובר כאן על אמון, אהבה, נכונות. ואם כך – לא שמת לב?? איך לא שמת לב?? איך שכחת?? מה זאת האדישות הזאת?? זה הכי בעייתי. אם לא הבנת, אם כעסת ולכן עשית עבירה במזיד, צריך לשלם את המחיר, אבל יש כאן קשר, יש כאן יחס, בסוף מתפייסים. אבל כשאתה לא מתייחס, מתעלם, לא זוכר, זה אומר על איזה חוסר אכפתיות. בני זוג, למשל, יכולים לריב ולומר אפילו דברים קשים אחד לשני. והריב מראה שאכפת לי מה את / אתה עושה ואני לא משלים עם זה, זה מפריע לי. נדמה לי שמה שגורם ליותר פירוד בין זוגות, אם באופן רשמי בגירושין או באופן לא רשמי, של חיים באותו בית אבל לא ביחד, הוא הרגע שבו כבר לא מדברים על דברים מהותיים, שכבר לא אכפת מתי הוא חוזר הביתה, כבר לא זוכר את תאריך יום ההולדת שלה או יום הנישואין (זהירות...).
אם כבר הגעת למצב כזה, זה אומר שאתה רחוק ואתה צריך להתקרב. צריך להביא קרבן. הקרבן היה צריך להיות האדם עצמו – "אדם כי יקריב מכם.." ההקרבה הייתה צריכה להיות של האדם עצמו, אך התורה נגד קרבנות אדם ובעצם כל קרבן משחזר את מעשה העקדה. חיה במקום אדם. הקרבת החלק הבהמי של האדם מוקרב דרך בעל החיים. אבל הנכונות הפנימית, הכוונה, צריכה להיות כזאת של הקרבת הנפש.
נחפש את השוגג, את החלק האטום שבנו. לא נפחד לפתוח. וגם - נסתכל לצדדים, למשפחה, לחברים, נחפש את השקטים ונושיט להם יד.
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה