בס"ד
ויקהל – פקודי תשע"ז
ושנגמר לו עוד שבוע של מלאכה והנפש והגוף מרגישים את העייפות (ותודה לשעון קיץ שהוריד לנו שעת שינה...) ורק עוד קצת, עוד מעט, והכנות ו...שבת. ובדקות האלה שבין מלאכת השבוע, לבין מלאכת השישי אני מנסה לתאר, מנסה לשחזר לעצמי את השבוע שחלף. הייתה בו עשייה. נתתי, הקדשתי זמן ומחשבה ועבודה ולדבר ולקדם ולעשות וראיתי הצלחות והיו גם אכזבות. התלהבות של יצירה ותחושות של עצירה. וכשראיתי את הברכה שמחתי וגדלתי וכשחשתי שנתקע אפילו קצת כעסתי.
ואז, באחת, אני שם מולי את המראה ושואל את ההוא שם שנשקף, כן, אתה, הממושקף, אלייך אני מדבר. נכון, באמת עשית, היית ממש אחלה. אבל למי עשית? מי היה במרכז התודעה שלך בהצלחה? ובטח מי היה המרכז כשלא ממש הלך, כשכעסת? ומאחר ואני שואל את עצמי, אני לא יכול להתחמק. אני לא יכול לייפות, לא יכול לשקר. האם כשיש הצלחה, חשובה לך ההתקדמות או חשוב שאתה עשית, האם חשוב לך שכולם יידעו מי עשה? התפקיד שלי בעבודה מתחלק לעבודה גלויה מאוד, יש לי "קהל", אבל חלקים גדולים ממנו גם מכיל עבודה של "מאחורי הקלעים". כמה חשוב לי ההכרה בכך???
טוב, עניתי מה שעניתי. ולפרסום אני אומר, שכאידאל נראה לי שהאדם צריך לשים את עבודתו בעולם (העבודה ממש, חינוך המשפחה, תרומה לקהילה, לעם... לגאולה) במרכז העשייה, במרכז התודעה ואת עצמו בשוליים, סך הכל אני עושה את תפקידי הכי טוב שאני יכול וצריך לראות בזה חובה שהיא זכות.
"אלוהים עשה אותי כלי לשליחותך" אומר השיר. המילים האלה קפצו לי לראש, אז נכנסתי לגוגל וראיתי דבר מעניין, המקור למילים אלו (עיינו שם לדיוק) הוא.... נזיר נוצרי מהמאה ה-12! אמנם לימד אותנו הרמב"ם (שמונה פרקים, הקדמה) "ושמע האמת ממי שאמרה". אבל האם זאת האמת המוחלטת? האם אדם באמת יכול להיות כל כך מנותק מרגשותיו האנושיים? האם נכון הוא לנתק את העשייה מאותן הרגשות? אין ספק שהדבר קשה ביותר, אבל לא רק הקושי הוא העניין פה. אם התחושה הזאת מביאה אותך להכרה הנפשית ש"הכל עושה הקב"ה", אני רק איזה צינור שהמים עוברים דרכו ולכן אעבוד במה שאעבוד, מה שייצא – ייצא, זה בכלל לא אני, זה ה' "כולו מן אללא = הכל זה מלמעלה" – אלו אמירות נוצריות ומוסלמיות המוציאות את האחריות מהאדם ולכן, מבחינת דתות אלו, גם אין תקווה לעולם הזה והוא איזו תחנת מעבר לא משמעותית לעולם הבא, למוות.
היהדות, לעומת זאת, מקדשת את מעשה האדם כשותף בבריאה ובפיתוח של העולם – שזה יכול להביא לגאווה גדולה מצד אחד, אבל גם לאחריות גדולה. ויש לנוע בין תחושת הבחירה החופשית שבזכותה אני משנה את העולם ובין תחושת האפסיות אל מול חסדיו הגדולים של הקב"ה. עבודה נפשית לא פשוטה יש לנו. אל השקט הזה, אל שלוות העשייה הזאת שנותנת מקום לעבודה שלי, אבל גם מנטרלת את הדברים הקטנים, את הכעסים, את הפגיעות, אל זה אני מצליח להגיע עם כניסת השבת, עם שיר השירים, שיר האהבה.
"בפסוק מרבים העם להביא... ויצו משה ויכלא העם מהביא. יש להבין מה זה האריכות בתורה בעניין זה. ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמיים... כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות. אבל כשחוזר באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי הוא עומד, זה עצמו תיקון המעשה כראוי" (שפת אמת, ויקהל, תרל"ה)
יש עודף נדבה למשכן והעם "נכלא" מלהביא, כאילו שמו אותם בכלא כדי שלא יביאו. אבל מה רע, שיהיה עוד זהב וכסף למשכן לשם שמיים? התורה באה ללמד אותנו שגם בעשייה ואפילו בנדבה, יש מצב שהוא יותר מדי. יש גבול שבו הנתינה והנדיבות הופכים לשתלטנות, גבול שבו אני עובר מלתת לקב"ה / לאחר לבין לתת בשביל עצמי. לא הנתינה עיקר, אלא, אני, שיידעו, שיראו שאני נתתי. לצערנו אפשר לראות תופעות כאלו במכלול תחומי החיים וגם בבתי הכנסת.
לפני תיאור מלאכת המשכן, התורה מזהירה לא לחלל את השבת ונותנת כ"דוגמה" מלאכה אחת – הבערת האש. למה נבחרה מלאכה זו? מה מסמלת האש? בתרבות האנושית האש מסמלת את פיתוח העולם על ידי האדם ובעצם ל"המצאה" הראשונה שלו. את האינטואיציה הזאת אפשר לראות גם במיתולוגיה היוונית, פרומתאוס גנב את האש מהאלים והעביר אותה לאדם, מה שאפשר לאדם להתקדם בכוחות עצמו בעולם. היוונים רואים באש את סמל המלחמה של האדם באלים. לעומת זאת המדרש (בראשית רבה, י"א, ב') מתאר את השקיעה של מוצאי שבת, האדם מתיירא מהחושך והקב"ה נותן לו שני אבנים כדי שיקיש עליהן וייצא אש והאדם בירך: "בורא מאורי האש". אז מי הוא בורא האש? הקב"ה או האדם?
הקב"ה הוא הנותן לנו לעשות חיל, הוא הנותן לנו לעשות. "אשר ברא אלוהים. לעשות!" ונתן לנו כלי עבודה. עלינו להקיש את האבנים זו בזו ולברוא את העולם מאותו הכוח!
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה