בס"ד
ערב תשעה באב, בית הכנסת העתיק בקצרין לאור נרות. קריאת מגילת איכה שצועקת, במקביל, "אשמנו", "עזבת", "חזור!". ומעגלי שיח, עם קצוות מאוד לא משוננים, כמו שתושבי הגולן יודעים להיות. נוגעים, לא נוגעים בנקודות החשופות. מה נגע בנו בשיר 'חלקי', מה היה חלקנו ברע שבא אלינו. יש שהרחיקו מעצמם את השותפות באשמה, יש, כמוני, שחיבקו אותה קרוב. ודיברנו נעים. ואחדות. ונפרדנו לשלום, מבקשים להפגש שוב, לקחת אחריות.
היום י' באב. הלכות אבלות עד חצות היום. הרוח מאתמול עוד קצת כאן, רושם המפגש עוד ניכר. הָאֵבֶל, אמנם קשה, אבל יותר קל להתחבר בו. ומה יהיה בי"א אב, י"ב? האם נזכור לדבר בט"ו על ש'הותרו השבטים לבוא זה בזה', או, נשאר במעגלי האהבה הקרובים? נביא פרחים (לא מתחייב ;) רק אלינו הביתה?
תלחצו על הקישור למעלה. תקראו את השיר. מרגישים הזדהות? מרגישים מרחק? כי יש לי הצעה לסדר היום. לצרף טיפה לטיפה. או, כמו שהמדריך בטיול היה אומר, 'אם כל אחד יקטוף רק פרח אחד / ייקח רק אבן אחת / יזרוק רק לכלוך קטן, הטבע ייפגע'. ואם ככה לחושך, ככה לאור.
רק פעם אחת בשבוע / ביום, נגיב למישהו מ'הצד שלנו', שהפוסט הזה היה קצת יותר מדי. שאפשר היה להנמיך. שלא כל דבר צריך לשתף במחי שני קליקים עם העכבר. שרק פעם בשבוע, נגיב לפוליטיקאים 'שלנו' שיוסיפו אור, שיש קמפיינים שלא נעימים לנו, שמרחיקים אותנו מהם. נקודות בונוס יקבל מי שיגיב לפוליטיקאים שמפרסמים משהו ענייני, מקרב, מחבר, אפילו 'סתם' לא מתלהם, מכל צד, שככה אנחנו רוצים, שככה אנחנו מצפים. שוואלה, אני לא אצביע לך, אבל נתת נקודה למחשבה.
תלחצו על הקישור למעלה. תקראו את השיר. ותחליפו את המילה 'פוליטיקאים' שכתבתי, במילה, 'אני'.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפרשת שמע ישראל ואהבת. במדרש מי לי בשמים כו' דבאמת שורש נפשות בנ"י דבקים בהקב"ה ולכן האהבה נשרשת בנפשות בנ"י למעלה. אך הנפש יש לה כמה בחינות כמ"ש במד' ה' שמות לנפש. ויחידה היא שורש הנשמות שדבקים באחדות ה'. אבל איש ישראל צריך ליגע עצמו בכל נפשך אפי' בזה הנפש שנדבק לגוף בעוה"ז [בעולם הזה] כמ"ש במדרש שחה לעפר נפשנו. מכ"ש בגלות עתה שהנפש נטמעת בגוף והבלי עולם עכ"ז [על כל זה] צריכין לעורר האהבה בכל יום לדמות הנפש שלמטה להנפש שלמעלה בשמים. ולכן המצוה דק"ש [של קריאת שמע] בבוקר ובערב. כשנתעלה הנשמה למעלה וכשיורדת באדם למטה בשחרית ובשבת שיש נשמה יתירה מתעורר האהבה בנפשות בנ"י ביותר כי עיקר האהבה כפי הארת הנשמה באדם [שפת אמת, ואתחנן, תרס"א]:
חמישה חלקים יש לנפש, כתב הרמב"ם בספרו 'שמונה פרקים'. מקבילות לחמש 'בחינות' המוזכרות בחסידות. ה'יחידה' הגבוהה, שורש הנשמה. לא יודע בדיוק מה זה אומר, אבל זה החלק הקרוב ביותר לקב"ה, החלק שהוא אני, ממש בהפרדות מהאלוהים, עוד שהקשר חי וקרוב. ויש את החלק הנמוך. חלק 'הזן' כמו שקורא לו הרמב"ם. גם אנחנו צריכים לאכול, להשביע את הגוף בכל צרכיו.
מאוד קל לאהוב את הקב"ה עם ה'יחידה'. למצוא אותו קרוב. במקום שבו הוא קרוב, בזמן שבו הוא קרוב, כשאני קרוב אצל עצמי (בעולם, בשנה ובנפש, עש"נ, המופיע בחסידות). ואנחנו אכן נקראים לנצל את ההזדמנויות האלו, 'דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב' (מתוך ההפטרה בתעניות).
אבל לא רק. פעמיים ביום. גם כשיש אור בשחרית והנשמה יורדת ומציפה וגם בערב, כשהחושך יורד והנשמה עולה אל האלוהים אשר נתנה. גם עם ה'יחידה' וגם עם חלק ה'זן'. בכל נפשך. בכל חלקי הנפש. 'וצריך להתייגע' כותב ה'שפת אמת'. זה מייגע. הדרישה הזאת, כל הזמן לאהוב. כשקל וטוב, כשקשה ופחות. כשהאדם וכשהרוחניות באים לי בטוב, וכשהם באים לי ממש רע. להתייגע. להיאבק. עד השבת, שם קל יותר, נשמה יתרה. והשבת, אמנם קבועה בלוח השנה מימי בראשית, ועם זאת, אפשר גם, עם קצת מאמץ, להכניס אותה מקודם, להביא אותה קרוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה