בס"ד
תחנת הרכבת הקלה, בחום קצת פחות קל, מחנה יהודה, ירושלים. צעקות. אשה מבוגרת יורדת על צעיר חרדי כבן 30. משליכה עליו את כל תחלואת המגזר. ובגללכם, ובגללכם… אל המהומה מתקרב עיוור, שכנראה הַפְּנִים שלו רואה היטב, כיפה סרוגה לראשו, מטיף באשה אהבת כלל ישראל (טוב, אולי חוץ ממנה…), לא חסך ממנה, בלשון המעטה, שבט מחנכים…
בכותל, עשיתי לעידו בושות (לשיטתו, כמעט ואין לי אפשרות שלא לעשות לו בושות כשאנחנו במרחב הציבורי). ומהן הבושות הגדולות שאבא יכול לעשות לילד בן 11? נכנסתי עמוק לתפילה, עד שסיימתי את התפילה, כך לדבריו, יותר מאוחר משני חרדים!
[אני מניח שלעשות האשטאג היינו בירושלים, כבר יצא מהאופנה, נכון? שלא אעשה בושות לעצמי…].
אז, אני לא צועק על חרדים, או, על כל מי ששונה ממני ברכבת. אני גם לא אמנע מעצמי לסיים את התפילה מוקדם (לרוב), או, מאוחר (מדי פעם), לא משנה ליד מי אני נמצא. אבל מבפנים? את כל האמת? האם אני לא צועק על האחרים ממני, שאני מרגיש שפוגעים בי, צועק מבפנים, כמו אותה אישה? האם אני לא עושה השוואות בתחומי הקודש ביני לבין חרדים, בגלל תפיסות שגויות של ילד בן 11??
עימותים בקבוצה, אומר יאלום, הם כמעט בלתי נמנעים. יותר מכך, חוסר בהתפתחות עימותים בקבוצה, עלול להעיד על כך שהקבוצה לא מתפתחת, שהקשרים בין חברי הקבוצה לא מתקדמים, שלא ייווצר אמון, שלא תווצר לכידות בהמשך התפתחות הקבוצה. העימות, שבסיסו, בתחושה שהאחר לוקח ממני משאב, או, פוגע במטרה אליה אני שואף, חי ובוער סביבנו, מקשה עלינו, אפילו לעבור ככה סתם אחד ליד השני ברכבת, מקשה שלא להרגיש זרות בתפילה משותפת בכותל.
אז אני רוצה קודם להאמין, שאנחנו קבוצה. שיש כאן עימות פנים - קבוצתי ולא עימות עם זרים. שהאחריות שלנו היא קודם כל לדאוג לכך שהעימות יישאר פנים קבוצתי, רק אחר כך לגשת ולנסות גם לפתור אותו. אז כן, אני כבר כמה שבועות ב'חרדת בחירות'. ממה שקורה לפני, ממה שיקרה תוך כדי וממה שיקרה אחרי. עם זאת, אני גם אופטימי, שאנחנו קבוצה. שרובה המוחלט רוצה להיות חלק, שאנחנו מוכנים לתלוש את השערות האחד של השני, דווקא, כי אין לנו ארץ אחרת ועם אחר, כי המשאבים משותפים ויקרים לנו. ועוד נלמד שנוכל לבנות מכנה משותף רחב, נלמד שגם לקצוות יש מקום, נלמד, שנוכל לנסוע יחד ברכבת. רכבת קלה, לנסיעה ארוכה…
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
לא יחל דברו. אמרו חז"ל הוא אינו מיחל ואחרים מוחלין לו. הענין הוא כי האדם נקרא מדבר. וזה היתרון שיש לו על כל הברואים וצריך להיות הדיבור מנהיג לכל האדם להיות נמשך אחרי הדיבור [...] ונעשה בניין מדיבור האדם. ובגמ' הנודר כאלו בנה במה כו' פירש"י בזמן איסור הבמות. ומ"מ נראה כמו שבמות הי' להם זמן היתר וזמן איסור. כמו כן יש בנפשות שהנדר ושבועה מותר להם דהיינו צדיקים כדאיתא במד' אם יש בך מדות הללו כו'. ולהם ניתן זה הבנין כמ"ש ותגזר אומר ויקם. ושבועה נק' קיימא בתרגום. שנעשה מזה קומה ובניין. והנה לכל אדם יש עולם ושיעור קומה בפ"ע ולכן הבניין שנבנה בדיבורו לא יחל. אבל החכם עוקר נדר מעיקרו כי כח החכם למעלה בעולם וקומה שלמעלה מזה הנודר. ולכן אחרים מוחלין לו. כי עיקר הכוונה שהאדם לא יחל דיבורו להיות הדיבור שליט על האדם שהוא המנהיג וכח השורש שלו כנ"ל [שפת אמת, מטות, תרנ"ד]:
תחליטו, או, שמותר לחלל נדר, או, שאסור! מהי המשמעות שאחרים יכולים לגרום לאדם להיות פטור מהנדר, בעוד שהוא לא יכול? ה'שפת אמת' בונה את התשובה בשלבים. הדיבור, הוא, הוא מותר האדם מהבהמה, ניתנה בו רוח הדיבור מבריאתו. יש משמעות לדיבור, הרוח שאנחנו מוציאים מהפה, עושה בניין, עושה משהו פיזי בעולם הזה. זו לא מליצה. אפשר לחוש את זה ממש, גם מי שהמקצוע שלו הוא לא בדיבור..
נדרת. שגית. ובכל זאת, איך אתה תפרק את הבניין שעשית במו ידיך? איך אתה מסוגל לצאת מתוך עולם התפיסות השגויות שלך? מתוך הלחץ החברתי, מתוך הבועה שגדלת בה? מתוך ערכים שמפומפמים אלייך מכל כיוון? האדם הוא הנדר של עצמו, אסור בכבליו.
ויש אחרים. יש חברה. יש צדיקים, אומר ה'שפת אמת'. ומקובלני מהרב שרקי בשם הרב קוק, שהצדיקים המובאים בספרים השונים מהגלות, הם כולנו, כאן עכשיו. שכוחה של החברה, להוציא את האסור מבית האסורים. שעצם השייכות, היא לא מפירה את הנדר, גם לא מוותרת עליו, היא עוקרת אותו מהשורש, מגלה למפרע, שעכשיו, שאתה איתנו, הנדר, הטעות, חוסר השליטה, הפגימה, פשוט לא הייתה כאן אף פעם…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה