בס"ד
ישבתי לא מעט במעגלים רגשיים בשנתיים האחרונות, גם למדתי תיאוריות פסיכולוגיות שונות וחשבתי לעצמי, עד כמה, ב"ה, אני מספק לילדים שלי חומרים לספר עלי, כשהם יישבו במעגלים כאלה בעתיד, למה אני ככה? בילדות, אבא שלי עשה לי בושות ו…
אז ממתי אנחנו 'נדפקים'? או, אם נשאל את השאלה בצורה חיובית יותר, איפה הגיל המרכזי שבו אנחנו מתעצבים, עד כמה רחוק אפשר ללכת בחיפוש הגורמים שהביאו אותנו לאן שהגענו? מהרחם? אז, מאיזה שלב של התפתחות עוברית? 'עד גיל שנתיים הכל מתעצב', 'גיל הילדות הוא החשוב ביותר', או, אולי דווקא בגיל ההתבגרות, גיל קפיצת המוח, ההורמונים והקונפליקטים המשפחתיים, דווקא מה שקורה שם, הוא זה שישפיע עלינו לתמיד?
וירג'יניה סאטיר, 'אם הטיפול המשפחתי' וסלבדור מינושין, פיתחו מודלים שונים לטיפול משפחתי. אני מוצא, כי המשותף ביניהם, הוא תפיסת המשפחה כאקולוגיה. מארג עדין של כוחות ויחסים. מעבר לרעיון הכללי והמובן הזה, הם פיתחו, כל אחד בדרכו, מודל שמחפש את הגורם המשותף לחריקות ולבעיות ואת הדרך להתמודד איתם. אין 'אשם' אחד. גם אם הפתולוגיה, בסופו של דבר יוצאת דרכו. גם אם התנהגותו של אחד ההורים או הילדים, היא זו שמצריכה התייחסות וטיפול, המטפל המשפחתי בגישות אלה, ירחיב את החיפוש אחרי מקור הבעיה והפתרון במקום הרחב של המשפחה. מה קורה שם ביחסים ולמה זה יוצא דווקא דרכו?
מי אשם במה שקרה בשבעה באוקטובר? עד מתי, אם בכלל, צריך ללכת אחורה, ל'ילדות' של ההתנהלות האזרחית - מדינית - צבאית כדי לחפש ולשפוט את כל אחד מהאשמים? ומה נעשה כשאשמתם תתברר? מה יקרה אחרי שנשים עליהם את אות הקלון על כל המשתמע מכך? האם די בזה? האם זה יבטיח שזה לא יקרה שוב?
או, שיחד עם ועדת חקירה כזאת או אחרת (ומי אחראי על זה שגם בנושא הכאילו מוסכם הזה, אי אפשר להגיע להסכמה??), נצטרך גם ללכת ל'טיפול משפחתי'. למצוא את השורש לשבעה באוקטובר ולא בפחות מזה, למצוא את השורש ל'ששה באוקטובר', ביחסים המורכבים שפיתחנו, בפלונטרים שהסתבכנו בהם. כשנראה את הבעיות שהכי מציקות לנו בשמאל, בימין, בחרדים, בפרוגרס, ב… כסמן לכך שמשהו באקולוגיה של כולנו מעורער, כשנחשוב מה החלק שלנו בכל זה, אולי לא נתלה בתלות נפשית בכך שאם רק נערוף כמה ראשים, הכל יהיה טוב יותר. זו לא קריאה לשלום מזויף. צריך לשבת, לשים את הדברים, להאשים ולהכות על חטא גם יחד. ואת כל זה לעשות, סביב השולחן המשפחתי.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
התוכחות שהוכיחן מרע"ה [משה רבינו עליו השלום] על החטאים של דור הקודם. כי כל דור צריך לתקן חטא הדור שקודם להן. כי כמו שהם יורשים זכות דור הקודם שהניחו להם. לכן הם במקומם לתקן חטאם. וזה ענין פוקד עון אבות ע"ב [על בנים]. ולכן חזר כל החטאים שניתקנו אח"כ. ולכן איתא כל דור שאין בהמ"ק [בית המקדש] נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו שאם היו מתקנים חטא הקודם הי' נבנה מיד כנ"ל [שפת אמת, דברים, תרל"ה]:
'זה לא אני!' כנראה חשבו כמה אנשים, כשמשה מתחיל להזכיר, גם אם ברמז עבה, חטא אחרי חטא, נפילה אחרי נפילה. זה לא אני, זה אבא שלי. הוא היה שם. הוא התלונן, הוא רצה בשר, הוא עשה את העגל ושלח את המרגלים. ה'שפת אמת' מעביר את הפתיחה של משה לספר דברים, 'משנה תורה', ספרו של משה, להעברה של שפת האשמה לשפה של אחריות.
נכון, לא אתם עשיתם את העגל, אבל, אתם אחראים לתקן. יש כאן פגם, יש כאן תפיסה שגויה, 'קונספציה', תרבות, שיכולים להביא אתכם שוב לחטוא, אז ממש לא משנה שזה לא אתם חטאתם, פגמתם, הבאתם את התרבות הזאת, עכשיו זה התור שלכם לתקן. האחריות שלכם. בן מזכה אב.
לא אנחנו נפלנו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בזמן בית המקדש הראשון. לא אנחנו התנהגנו בשנאת חינם בזמן בית המקדש השני. זה לא אנחנו שבגללנו בית המקדש נחרב, תאשימו את אבותינו, נשאר לנו רק להצטער, אולי.. אלו לא אנחנו, אלו הם… אומר התלמוד הירושלמי בחיבור שעושה ה'שפת אמת' עם דברי משה, זו לא האשמה, זו האחריות. האחריות שלכם היא להיות בדרגה שבו בית המקדש יוכל לעמוד, אשמת הדורות הקודמים לא רלוונטית. התיקון הוא בידיים שלכם, כאן ועכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה