בס"ד
אז, מה עדיף? (עוד) רמטכ"ל? ניסיון של עשרות שנים בניהול המדינה? רקע בטחוני? ניהולי - אזרחי? עמדות רעיונות בראיונות מהיום? לחפש את האמת עליהם דווקא בארכיון? ואולי, בכלל, רק משהו, מישהו חדש, שלא סוחב עליו, לכאורה, בוץ על הפנים שקיבל מאחרים, בוץ על הידיים שהשליך?
שאלות חשובות. שאלות גורליות. אין הרבה מרווח לטעות בהנהגת המדינה הזאת. על טעויות משלמים. כולנו. ואני מקווה שכמה שיותר אנשים ישאלו אותן, יתעמקו בהן ולא יילכו בלי מחשבה 'רק אחריו', או, 'רק לא איתו'…
השאלות החשובות יותר, בעיני, הן, מי אנחנו. מה אנחנו רוצים. לאן אנחנו מבקשים ללכת. ורק אז, מי זה, מי זו, מי אלו, שיוכלו לעזור לי להגיע לשם. זו תהיה בחירה מדויקת יותר, לפי סדרי עדיפויות נכונים יותר ובעיקר, לא להיות כבשים, שפשוט הולכות אחרי רועה רנדומלי…
התהליך הזה, של דיוק העצמי, אל מול הסביבה, בדגש על הסביבה המובילה, היא, אולי, תמצית תיאוריית ה'עצמי' של קוהוט. התינוק גדל. סביבו המטפלים שלו, המנהיגים שאמורים לספק לו את כל צרכיו. נו, לא תמיד הם מצליחים. נו, תמיד הם לא תמיד מצליחים… אבל, 'בקטע טוב', הם באמת ניסו. 'כשל אמפתי' קורא לזה קוהורט. ודווקא דרך הכשלים האלה, הילד לומד על עצמו, לומד על הנפרדוּת שלו מהסביבה, מגבש את חווית העצמי שלו, מכיר את עצמו, ודווקא מתוך כך, יוצא מהנרקיסיזם הילדותי ויכול להגיע שלם יותר למפגש עם האחר (ומי שלא, עלול להשאר נרקסיסט…).
עברנו לא מעט כשלים מנהיגותיים בעשרות השנים האחרונות. אפשר להיות בעלי עין טובה ולקרוא להם 'כשלים אמפתיים', לחשוב שהם באמת ניסו לעשות לנו הכי טוב, לקחו על עצמם תפקידים תובעניים שאין סיכוי גם לא להכשל בנקודות מסוימות. אפשר גם לחשוב בעין רעה. בין כך ובין כך, מתוך הכשלים האלו, חובה עלינו להכיר את עצמנו, להתנתק מהתלות במנהיג, מהליכה עיוורת.
ואז, אחרי שהתנתקנו, לחזור אליו, לשים את הפתק שלו. שיש עליו איזשהו שם, אבל, שגם כתוב עליו 'אני עובד אצלכם'...
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפסוק יפקוד ה' כו' יצא לפניהם כו' ולא תהי' עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה. כי באמת השי"ת רועה ישראל. רק ע"י הצדיק אשר יצא לפניהם מכין מקום (שיתגלה) [*שיגלה] הקב"ה הנהגה שלו. ובגלות אין ניכר ואומרים האומות אי' אלקיך. וע"י שיהי' איש על העדה כו' לא תהי' כו'. וז"ש עדת ה' שבאמת השי"ת הוא הרועה. ומסתמא בקשה זו הי' לדורות. ופעל כן כמ"ש הקב"ה וסמכת כו' ידך כו'. ואיתא מסרה ליהושע ויהושע לזקנים. א"כ פעל שיהי' הארה מכחו של מרע"ה לכל הדורות. ואמרו ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג הם אמרו כו'. פי' שהניחו הכח באלה המאמרים ולכן נק' המסכת אבות שבאלה המדות שבאבות יכולין להכיר את הקב"ה ולברר השגחתו ית' עלינו. ולהמשך אחר האבות דכ' בהם אשר התהלכו כו' לפניו. וכ' הרועה אותי מעודי כו'. וכ' ה' רועי לא אחסר: [שפת אמת, פנחס, תרמ"ח]:
יצא לי לעזוב כמה מקומות, כמה עבודות. תמיד השתדלתי להשאיר אחרי את הידע ואת הרעיונות שיוכלו להשתמש בהם הלאה. השקעתי בזה זמן ומאמץ. אבל, אני מודה, תנועת נפש כמו של משה? לא הייתי קרוב. כל מה שמעניין את משה אחרי הבשורה הכי קשה מבחינתו, לא להכנס לארץ ישראל, היא לחשוב על המנהיג הראוי שיחליף אותו. על עצמו הוא יבקש רק עוד 'חודש'...
תפיסת המנהיגות של משה, שבפרשת 'יתרו' נראית ריכוזית מאוד, עד שיתרו צריך לתת לו עצה לשינוי, אחרת 'נבול תבול'. דווקא כאן, משה מגלה, כי התפקיד האמיתי של המנהיג, הוא לא סלילת הדרך, הוא לא, כמו שאמרו מנהיגים, 'אני אנווט', 'אני אקבע', אפילו לא 'אני אֲלַמֵּד' (אנשים שהשלימו התפתחות תקינה לפי קוהוט???). תפקיד המנהיג, אומר ה'שפת אמת' הוא לגלות מנהיג אחר, מנהיגותו של הקב"ה. ומה אומרת הנהגת הקב"ה? ממשיך ה'שפת אמת' ומתאר את ההשתלשלות של הופעתה של מנהיגות ה' דרך משה - יהושע - זקנים - נביאים. בזמנו של משה היא הייתה מאוד גלויה ונוכחת, כמו הורה לתינוק. הילד גדל, ועדיין, רוח ה' נמצאת בנביאיו, אי אפשר להתעלם ממנה, כל המעוניין יבוא וייטול.
ונביאים מסרו לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו… הם השאירו לנו 'אמירות', תשתית. הנחיות כלליות. התבגרתם. היכולת ללכת אחרי הקב"ה כרועה, תלויה בעבודה של פענוח המאמרים, רצון לצעוד בדרך הזאת. להבין אותה.
לבחור - בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה