בס"ד
קמתי הבוקר, משהו, בנפש, לא היה מאורגן. בתוכי. קולות שלא הבנתי מה הם אומרים, חוץ מהשדר של אי נוחות. משהו שם היה בכעס. האמת, שגם לא עצרתי לשאול אותם מה עובר עליהם. לפני התפילה ובמהלכה, הרגשתי אותם מציקים, מעקצצים. הרגשתי, שהפעם, בית הכנסת זה לא המקום הנכון (יש פעמים שהוא בדיוק המקום). ב'נקודת היציאה' הראשונה, קיפלתי את התפילין וחזרתי הביתה. ישבתי לכתוב. אות ועוד אות. נרגע. אפשר להמשיך בשגרה. עוד לא ישבתי לברר איתם מה עובר עליהם, העיקר ששתקו.
נזכרתי בזה עכשיו, כשאני קורא על קולות פנימיים. האחד, שנראה מגיע מהעולם של ההוליסטיקה המשוייכת לארצות המזרח הרחוק, מציע להקשיב ל'קול הלב' במקום ל'קול האגו'. לקול שהוא אני באמת ולא לכל מה שאני מעמיס עלי מבחוץ. הדרך שלו, אם אנסה לתמצת תורה שלמה למשפט, היא הדרך המזרחית של השתיקה. של הָאַיִן. כשאני שותק, מנטרל הפרעות, קול הלב שלי, הקול הפנימי, יעלה וינחה אותי.
השני, פסיכולוג קליני מערבי, מציג את המאבק בין 'קול האני' ל'קול הדיכאון'. וגם פה, בתמצות פשטני קצת, איך אני אדע להפריד כששני אלו מתרוצצים בקרבי ואין לי מושג איפה אני מתחיל ואיפה נגמר, בשביל זה צריך לשאול. לנתח. מתי החלו השפעות על החיים שלי? מה המסרים של הקולות? מה מגביר? מה מחליש? ואחרי שאדע מהם הקולות שמחוצה לי, אוכל לעשות את ההפרדה ולסלק את הקולות ש'מונחתים' אלי מבחוץ ואשאר עם הקול שלי שיוביל אותי בבטחה למיצוי ושקט.
אז היום הייתי קצת 'מזרחי', אחרי שנתיים לימודים שרובן 'מערביות'. אין לי את הכלים לנתח מה מתוך ההתערבויות בטיפולים פסיכולוגיים ארוכים, או, בכל אותן התערבויות שלמדנו לעשות בכל תקופות המצוקה האחרונות, כדי לתת מענה ראשוני, הן מזרחיות ומה מערביות. כשאני חושב על התפקיד שלי, שהוא בעיקר, התערבות לטווח הקצר, אני מרגיש שיש להחזיק בזה ובזה. אי אפשר להשאר בשקט ולתרגל אַיִן, כשהכל מאוד סוער כאן ועכשיו. דווקא אז, אומרים המודלים, כמו אפר"ת, כמו מעש"ה, שהשכל יכול להרגיע את הנפש, לתת לקולות האלה, איזו תובנה מארגנת למה שעובר עלי, נקודת אחיזה להמשיך הלאה. ומהצד שאינו הצד השני, נראה לי, שאחרי כל זה, לגייס את הזמן, לגייס את האחריות ובעיקר את הקרבה, להיות יחד בנוכחות שקטה, לראות מה יוצא באופן אינטואיטיבי.
אנחנו נמצאים במצב מופרע חברתית, תרבותית, ביטחונית בוודאי. כל כך הרבה אנשים ידברו אחדות ובסוף, נוּבל על ידי המיעוט של שורפי האסמים. רק נחזיק את הגפרור, או, רק נעמוד מהצד ונסתכל. אנחנו עמוק בתוך תרבות המערב, לוקחים אותה אל הקצה, אבל מרגישים משהו עמוק שמפריע. דיסוננסים התנהגותיים של מערביות קשה משולבת יהדות. אפשר לראות בזה משהו יפה, מחבר, אבל, לחיים בדיסוננס, יש מחיר.
אני חושב שנכונה כאן הגישה ה'מערבית'. לדבר על הערכים, התפיסות, לבחון אותן באמת, לבחון אותן בקצה. להתעמת פנימה מול שאלות ערכיות ומעשיות כאחת. ואחרי שנשבור את הראש על זה, נוכל להזיז גם משהו בלב. נוכל, אפילו, לשתוק מעט ביחד.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
בפרשת והי' אם שמוע תשמעו. ברש"י מספרי [מדרש] אזהרה ליחיד אזהרה לרבים. פי' בכל יום מתחדש אזהרת התורה בנפשות בנ"י בפרט ובכלל, אבל, כפי עבודת האדם זוכה להרגיש בזה הקול אשר אנכי מצוך היום. והכל תלוי בהאדם. וז"ש [וזה שכתוב] שמוע תשמעו פי' להשמיע את הקול ולשמוע לקבל את הציווי. כמ"ש עושי דברו והדר לשמוע בקול דברו [...] [שפת אמת, עקב, תרנ"ג]:
נטעו בנו קולות פנימיים. קולות בַּפְּרָט, קולות בַּכְּלָל. "שמוע, שמוע, שמוע'... 'תשמעו, תשמעו, תשמעו'. אשר אנכי מצוך היום. כל יום. יהיו בעיניך כחדשים. והפתיחות אל הקול הזה, אומר ה'שפת אמת' תלוי באדם. באדם הפרטי לקבל את ה'שמוע', בחברה לקבל את 'תשמעו'.
בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ [תהילים ק"ג, כ']. העשייה קודמת לשמיעה, לא במובן הפשטני שלימדו אותנו בגן, קודם נעשה, אחר כך נראה מה באמת רוצים מאיתנו, אלא, הפעולות הבחיריות שלנו, שיאפשרו לנו לקלוט את הקול המנחה, הן קודמות לשמיעה, במובן של היכולת לשמוע. כדי לא להשאר ב'דבר תורה' ערטילאי, נשאל, מה לעשות? התשובה הראשונה היא, דרך ארץ קדמה לתורה. הציווי לא קודם לעבודה העצמית של האדם. המדרש מתאר כי מתן תורה הקודם במאות דורות כי לא הייתה ברירה, אבל, האידאל היה שנתקדם עוד לפני שנזכה לקול הציווי שתואר בפרשה הקודמת כחוויה טרום מוות. מה אחר כך? בואו נתחיל עם זה, נעשה מה שאפשר, אחר כך נפעל לפי הקול…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה