ויצא תשפ"ו

 בס"ד

"אנחנו מכונות שרידה ותו לא – כלים רובוטיים שתוכנתו בעיוורון כדי לשמר את המולקולות האנוכיות הקרויות גנים…" 

[הגן האנוכי, ריצ'רד דוקינס].

דוקינס, ביולוג אבולוציוני וגם אחד האתאיסטים המוכרים ביותר בעולם, טוען שלא רק שאנחנו לא קובעים את מה שנשאיר אחרינו, את ה'מורשת' שלנו, את 'טביעת האצבע' שלנו, ההיפך הוא הנכון. אנחנו, בעצם, המורשת של מולקולות אורגניות חסרות תודעה ששכפלו את עצמם וימשיכו לשכפל את עצמן דרכנו, בדרך פעולה כזאת בה הן נותנות לנו יתרון אבולוציוני כל שהוא. האדם הוא כלי עיוור בלבד.

נשמע מופרך? מפחיד? מדע בדיוני? או, אולי, שטויות אתאיסטיות שניתן לטאטא הצידה בלי לתת להם אפשרות בכלל לחדור? בעיניי, מדע (ומדען) מרתק, שאני יכול לחלוק איתו את החלק המדעי, גם מבלי לחלוק איתו את המסקנות הפילוסופיות.

הבאתי את האנקדוטה המדעית הזאת, כדי להרהר בצורך האנושי של בני האדם להשאיר אחריהם משהו, לאו דווקא אחרי לכתם מהעולם. לצורך הזה יש משמעויות רבות, שונות ומרחיקות לכת. ילדים? רק ילדים ביולוגיים? חינוך בדמותי? פסלים, מבנים, תרומות… דווקא ההנצחה היהודית "לעילוי נשמת", יש בה משהו יפה וצנוע, אני לא מנציח את עצמי, אני מפנה מקום למורשת של מישהו אחר (אלא, אם הכיתוב 'נתרם על ידי' כתוב גדול יותר משם הנפטר…).

התרבות העכשווית, מעודדת 'לקחת מקום', גם אתה צריך, מה צריך, מגיע לך, לבלוט. לא סתם להשפיע, להיות 'משפיען'. כן, אנחנו, אמנם, מזלזלים באינסטנט, בקלות וברדידות של אותה 'השפעה', אבל, הצורך הבסיסי? נו, אני מודה, היש תענוג גדול יותר שמילה שלך, רעיון שלך, הדנ"א הרוחני שלך, 'משתכפל', נישא ועובר הלאה בפיהם ובמוחם של הדורות הבאים? היש תקווה גדולה מזאת? "אבא לא כתב צוואה לפני מותו הצפוי", אמר לי הבן ב'שבעה'. "לא היה בזה שום צורך מיוחד, הוא כתב אותה כל חייו".

אז אנחנו ההורים, המחנכים, המשפיעים ובכללם, ביתי היקרה רעות עם שאר מדריכי תנועת 'בני עקיבא' שחוגגים השבת את 'שבת הארגון', המיקוד בצורך הפנימי שלי להשאיר משהו ממני, מתערבב עם הרצון להיטיב, להעביר את המיקוד של המעשים שלי אליהם. לא צריך להחביא את הראשון ולא לנפנף רק בשני. אולי כמו הרובוט השואב - שוטף החדש שלנו, לעשות את הפעולה שלך, לזוז הצידה ולהשאיר סימן… 😣

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ברש"י מה ת"ל "ויצא"? שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. וקשה הא [הרי] כל הקושיא היה מאחר שאין שבח ותועלת ביציאה רק ההילוך למה נכתב היציאה. וא"כ תוגדל הקושיא בתירוץ זה, כי חסרון היציאה אין צורך לכתוב. ויש לפרש הענין להיפוך, כי כל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כו'. פי' שאין השבח נקרא ע"ש המקום מאחר שהצדיק עודנו שמה. אבל ביציאתו מהמקום נשאר רשימה בהמקום. וזה שבח המקום שהי' דר בו אותו צדיק. ומקבל המקום חשיבות מרשימה זו שמניח הצדיק במקומו. וכן מצינו בבריאותו של עולם שכל זמן שלא ברא הקב"ה את עולמו לא הי' לעולם מציאות כי לא הי' רק השי"ת ואחר הבריאה זה קיום כל העולם מה שהניח הקב"ה רשימה המקיימת הכל כנודע ליודעים. וכן נוהג ענין הזה בכל המעשים שכל אבר שנעשה בו מצוה ועבודה בקדושה. נשאר בו רשימה קדושה והוא תיקון האדם [שפת אמת, ויצא, תרל"ו]:

ה'שפת אמת' מביא את פירושו של רש"י למילה 'ויצא'. מה מוסיפה לנו התורה, בפועל הזה? מדוע לא לכתוב 'וילך'?

וַיֵּצֵא.  לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתֹּב אֶלָּא וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה, וְלָמָּה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשָׂה רֹשֶׁם, שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָהּ הוּא הֲדָרָהּ; יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת (רות א'):

העיר תלויה בצדיק. אם הוא שם, יש הוד, הדר וזיו. אם הוא יוצא, כל אלה נעלמים יחד איתו. אם כך, שואל ה'שפת אמת', מה השבח בזה? למה לתורה לציין את עזיבתו של יעקב והשארת העיר באר שבע ללא הוד הצדיק? 

'להיפוך'!! אומר ה'שפת אמת'. הצדיק מאפיל על העיר. בזמן שהצדיק בעיר הוא ההוד וההדר. והעיר? נבלעת תחת קרני אורו. אין לה קיום משל עצמה. אבל, צדיק אמיתי כיעקב, כאשר הוא עוזב את העיר, העיר מתעלה, רושם הצדיק נשאר בה והיא מסוגלת, בזכות אותו הרושם, להאיר בעצמה. 

כך עשה הקב"ה כש'יצא' מהעולם, כך עשו האבות, ככה מצווים גם אנחנו.

תולדות תשפ"ו

 בס"ד

לבנות מחדש. אחרי משבר, או נפילה, או, גם, ממקום טוב, שבוצ צריך 'רק', להתחיל מהתחלה. מגיע עם חשש, התרגשות, פחדים, מחסומים, כוחות, רשמים של נפילות, הצלחות, טבועים בגוף, בנפש, עוצמה כזאת, או אחרת, של רוח. וצריך להתחיל מחדש. כי 'נפל עלי' דבר, נפלא משליטתי, כי החלטתי שזה הזמן, לעבור, להתנתק, לצעוד צעד, 

קדימה.

אחורה.

רגע, לאט. אתה נולד מחדש. אז, צעדים ראשונים, זהירים, סקרנים, בוחנים, יד מושטת קדימה, למנוע נפילה, כף היד פתוחה לקבל, מלאה לתת. לא כדאי עוד לרוץ, גם אם יש דחף, קיים הרצון. אתה בעולם חדש, תתרגל אליו, תן לו להתרגל אלייך. תהיה קצת קודם, עם עצמך. תפתח פנימה את מה שנסתם קודם, מה אתה רוצה להוציא ולמצוא עכשיו, הזדמנות, לשאול, מי אתה.

הפסיכולוג מייקל באלינט, טבע את המושג 'התחלה חדשה' בטיפול הפסיכולוגי. הפסיכולוגיה בכלל, היא עניין של חזרה אחורה, לשורשי הדברים, לנבירות ובירורי עבר. באלינט הוסיף את הרעיון של חווית העבר מחדש, תהיה שוב ילד קטן, נחזור למצב בו הייתה דקה לפני 'שבר בסיסי' ונתחיל מהתחלה, נלמד לנהל יחסים פשוטים, ילדיים, ומתוך התיקון הזה ומתוך כל מה שהיה סתום, אפשר יהיה ללמוד לנהל יחסים מורכבים ובוגרים יותר.

התחלה חדשה, לאבד, לעבד, לפתוח, לנשום.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ב"ה ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. ואלה מוסיף על הראשונים שכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם [אל תקרי 'בהבראם' אלא] באברהם. ועתה ניתוסף קיום בעולם בבחינת יצחק כמ"ש ז"ל שאברהם תיקן את העולם בבחי' אהבה וחסד. ויצחק בבחי' יראה ומדה"ד [ומידת הדין]. [תרל"ה] 

וב"ה כבר כתבתי בשנים הקודמים בענין הבארות שסתמום פלשתים כדי שיפתח יצחק אע"ה [אבינו עליו השלום] פתח חדש. ולכן הי' ג"כ הסתר מיוחד. כי זה עצמו הכח למצוא המעיין ע"י התגברות להסיר האבן מכשול וכמ"ש [וכמו שכתוב] 'ולאום מלאום יאמץ'. [...]. דאיתא עד אברהם הי' תהו ובהו ובאברהם אע"ה התחיל האור וכמ"ש וירא כו' כי טוב ויבדל שגנזו לצדיקים כו'. כן נתקיים בענין יצחק אע"ה בחי' צפון. ובא אח"כ רב טוב שהוא בחי' יעקב אע"ה [שפת אמת, תולדות, תרמ"א]:

אברהם אבינו נפטר ותקופת יצחק בעולם. אברהם אבינו נרמז בבריאת העולם, 'אלא תולדות השמים והארץ בהבראם' - 'באברהם', אברהם העמיד קיום לעולם התוהו הקדמון דרך מידת החסד. תקופת יצחק נראית מנוגדת לה. מסתגרת, עולם של מידת הדין. הפרשה - עולם יצחק, מתחיל במילה "ואלה תולדות", ו' החיבור מקושרת אל עולמו של אברהם, המילה 'תולדות', המקושרת - רומזת לתולדות השמים והארץ, באה להנגיד, העולם הישן מת, יחי העולם חדש.

עולמו של יצחק נראה כמתחיל מִשֶּׁבֶר. עולם חדש שנבנה על חורבנו של עולם ישן. חזרה לתוהו, הפעם מתוך רוע של אנשים, סותמים מים חיים, מייבשים בעפר. יצחק הממשיך - המחדש, חוזר אחורה, לעולם הקדמון, חופר את בארות אביו, שומר על שמותם, אך, ממשיך, מזרים, את המים החיים על שמו שלו, על פי דרכו, בעמלו, במעשיו.

ומוליד שני בנים. תאומים. שונים. עכשיו, הדורות הבאים, צריכים לבחור.

חיי שרה תשפ"ו

 בס"ד

אפילו י' פשט מדים, אחרי יותר מ-600 ימים. סימן מובהק שנגמר. טוב, לא ממש, אולי, נגמר עוד שלב. לא לשכוח את אלו שעוד שם, רחוקים, מהבית, שהבית רחוק מהם, הם עוד שם, במצוות המלחמה. עם זאת, יותר ויותר חשוב צו השגרה. וזה כבר לא "לחזור" לשגרה. יש צורך "ללחום" שגרה. כי, גם לאנשים שחייהם הפרטיים לא התפרקו לחתיכות, יש עוד אדוות מלחמה. מורגשות יותר או פחות. אני מרגיש סביבי, שמשהו בבסיס של החיים, לא בטוח כזה, "נוזלי", משהו מאוד בסיסי באמונה, ביציבות, נלקח, נשמט, או, לפחות, באופן פנימי, יש עליו, עדיין, סימן שאלה. 

המושג FOMO כבר מוכר לרוב הציבור. התחושה שאנחנו מחמיצים משהו בזה שאנחנו פה ולא שם (כי שם בטח יותר טוב, יותר נכון, יותר מתאים…). זו לא סתם תחושה זו חרדה שיכולה לבלבל, לגרום לקבל החלטות פזיזות ולא נכונות, ובכלל, להיות פחות קשובים לעולם האמיתי, עד כדי שיתוק. הסובלים מפומו, בטוחים בתחושה ש"כולם" שם, אם זה נהנים בלעדיי ובין אם עושים, פועלים ואני לא. השבוע, מצאתי את "אחיו" הקטן של הפומו, יליד המלמה, ה-אנל"ש. אשמת הנמצד לשגרה. כי "איך אפשר" להיות בשגרה כשהכל בוער, איך, בכל זאת, נאלצתי, להשאר בשגרה, לא עשיתי שום דבר הירואי, אני קטן, אני פחדן. 

האחים פומו ואנל"ש לא שמעו על החזרה לשגרה. מה להם עכשיו עם סדירות בעבודה, עם סדר, עם ניקיון, עם חוקים, לשבת, ללמוד, לקום בכלל, כל יום, שוב לאותו המקום? פומו ממשיך לשדר חרדה שמשהו גדול קורה וכל רגע בשגרה הוא הפסד, ואנל"ש, נמצא שם, בשגרה, מרגיש חסר ברירה, חסר משמעות, מעביר אותה, ככה, יום יום.

בורכת במשהו. יש לך כוח. אין עוד כזה, כמו שלך. אם אתה עוד לא מכיר, אם את עוד לא מצאת, חפשו אותו ושיילך פומו. ואנל"ש, אתה במקום הנכון. פועל בדיוק היכן שצריך. אתה העוגן. תחזיק חזק. תעזור להחזיר אותנו לחוף מבטחים. שלא נסחף. להחזיר לנו את האמון בדברים הפשוטים. 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובמדרש עבד משכיל כו' מה השכלתו כו' מוטב שיהיה עבד בבית הזה כו' וקשה דלכאורה נראה דלגרמיה עביד [לעצמו עשה]. ומה השכלה זו שישבחו הכתוב. אבל הפי' הוא זה עצמו. שלא עלה על דעתו לבקש דרך לצאת מן העבדות רק למצוא תיקונו בהעבדות עצמו [...]. שכל שמחתו היה במה שהוא עבד לאברהם ולא להיות חפשי מן העבדות[...]. ודבר זה נוהג בכל אדם למצוא תקונו במקומו ושלא לחפש מדרגות אחרות כנ"ל:

בפסוק ויתן את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. וקשה לאו רישא סיפא כיון שנתן מתנות א"כ [אם כן] לא נתן הכל ליצחק. אכן ביאור הפסוק שנתן בחינת "כל" ליצחק שזאת הברכה שבירכו ה' בכל ונתן ברכת הכל ליצחק. ובחי' זו אם כי היא נקודה קטנה כוללת היא הכל. ונאמר כל אשר לו [...] אבל, עיקר אשר לו זה מסר ליצחק. וכעין זה פרש"י ז"ל מתנות שקיבל מאבימלך כו' שלא הי' שייך לו בעצם. נתן להם ע"ש [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ט]:

אברהם קיבל מהקב"ה את המלכות על כל העולם. 'אב המון גויים'. כך ראו אותו בני חת וכל מי שבא איתו במגע. ובכל זאת, אברהם מכיר את ערכו. מכיר את תפקידו. יודע מתי הוא 'נשיא אלוהים' ומתי הוא 'עפר ואפר'. זה אותו הדבר מבחינתו. אברהם לא סובל מפומו, גם לא מאנל"ש. כוחו הוא ב'כל'. כל מה שצריך, כל מה שהוא יכול, הוא יעשה. מהכנסת אורחים, מלחמה ופדיון שבויים ועד דאגה למוסר העולמי מול הקב"ה. ומה שלא שייך לו, הוא לא רוצה, לא 'מחוט ועד שרוך נעל' של סדום ולא את המתנות שקיבל מאבימלך.

את העיקרון הזה של 'כל' הוא לימד את אליעזר, על פיו הוא חינך את יצחק. אליעזר קיבל את תפקידו בעולם כ'עבד אברהם' ומבחינתו זו מהותו, זה תפקידו, אז, זה הכל. יצחק מוסיף בעולם את מסירות הנפש, את הדין, אבל, אם המשימה היא לחפור את בארות אברהם, שייקראו בשמות אברהם, אז זה מה שצריך. זה התפקיד. ככה הוא יחנך גם את בניו, אם כי זה יהיה קצת מסובך יותר אצל יעקב. תמשיכו לעקוב… 🙂

וירא תשפ"ו

 בס"ד

צָמֵא.

בַּקְבּוּק הַמַּיִם לְיָדִי

מָלֵא,

צִפִּיָּה וּכְלוֹת

עֵינַיִם קְרוּעוֹת,

מֻתָּר. קְצָת

לַעֲצֹם אֶפְשָׁר

לִנְשֹׁם,

יָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ,

כִּי פָּתַחְתִּי

כְּנַף אֹהֶל,

וְהָרוּחַ,

תִּשְׁאַב.

הכיתה, כל כיתה, עוד תתמלא. חוקי הטבע ולא מעט מאמץ, מכניסים תלמידים, כל סוג של תלמידים, פנימה. ארבע קירות, מבצרו של אדם, הטירה של המורה (וכן, כל סוג של מורה). וכשהדלת נסגרת, אין עוד כלום בעולם, זירת הפעולה הבלעדית, המקום לחולל ניסים.

טוב להכנס לכיתה. וגם, לצאת. לעמוד בפתח מסדרון. לחפש, מי לא נכנס. מי לא היה מסוגל. מי פורח דווקא שם, בחוץ, ומי, נראה שם, פשוט, אחרת. קשה לעמוד במסדרון, לא ברור, מי צריך, לעשות את הצעד הראשון. לא בטוח שמישהו בכלל יגיע. אבל, החום, הקור, הזמן, לא משנים. אתה יודע, אם מישהו כן יגיע, הוא מלאך.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

והוא יושב פתח כו' כבר דברנו בזה השבח שנאמר לאאע"ה [לאברהם אבינו עליו השלום] אחר שזכה לכל המדריגה הגדולה הוא יושב בפתח וע"ז [ועל זה] נאמר אשרי שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום כו' בלי ספק מי ששומע אליו יתברך בכל יום הוא זוכה למדריגות רבות ונפלאות כמ"ש אשרי. אעפ"כ [אף על פי כן]   יהיה שוקד על דלתותי. זה שנאמר והוא יושב פתח האהל כחום היום פירוש אחר כל התלהבות הגדול שהיה לו במראה הזאת. אעפ"כ ישב בפתח [שפת אמת, וירא, תרל"ח]:

ארבעה נסיונות, על פי הרמב"ם, מופיעים בפרשה שלנו, כולל הניסיון שנחשב לגדול מכולם, עקידת יצחק. ובכלל, כל עשרת הנסיונות של אברהם הם אירועים שהתרחשו בעולם והשפיעו עליו, כמו רעב ומאבק לשרוד בגלות, התמודדות מול אנשים אחרים שהשפיעו עליו, או הנחיה ישירה מהקב"ה.

אני לא יודע אם ה'שפת אמת' התכוון לזה, אבל, מתוך דבריו, אני סופר עוד ניסיון, שאם יותר לי לתת ציונים לאברהם, הוא עמד בו בגדול. יום יום. אברהם עומד בשער. עומד בפתח האוהל. ולמרות שיש לו לא מעט התמודדויות ונסיונות בתוך האוהל שלו פנימה והרבה מאוד סיבות לסגור את הפתח, הוא עומד על הסף. נותן לכל הרוחות להכנס. לוקח עליהן אחריות. כולל רוחה של סדום, רוחו של האחיין ה'בעייתי', רוחן של המעצמות הגדולות, וגם, אחרי, או ממש תוך כדי, נבואה וברית גדולה, אברהם רק מחכה לקחת אחריות, על כל מי שיבוא, על שלושה אנשים זרים. 

לך לך תשפ"ו

 בס"ד

אם חשבת שכבר הבנת. אם היה נדמה לך שפיצחת את הקוד. אם ככה, בתוכך, חשבת שהגעת לדרגת רב - אומן. אם סוף סוף נבנה הביטחון שאתה מסוגל להכל. יבוא הרגע שאיזו ילדונת, נער מתבגר, או, גבר / אשה (בעיני עצמם) צעירים, יראו לך, שיש לך עוד הרבה מה ללמוד…

"חִנּוּךְ הוא תהליך מתמשך לאורך שנות החיים, שבו מתבצעת למידה ורכישת ידע, מיומנות, דרכי חשיבה, ערכים או עמדות…"

"הוראה היא אחת מתהליכי הלמידה בחינוך. מטרתה היא להקנות ידע ולהכשיר את התלמיד ללמוד בכוחות עצמו באמצעות פיתוח יכולות אורייניות, אסטרטגיית למידה ומיומנויות חשיבה".

(ציטוטים מויקיפדיה).

מתוך העיסוק היום יומי עם הילדים, עם התלמידות, עם עצמי, אני חוזר, אני מוחזר, לפעמים, אחורה, לבסיס. לשאלות שכבר חשבתי שנתתי להן תשובות מספקות, למחשבות הראשוניות, של צמתי הדרכים, לכלים הכי פשוטים הנמצאים עמוק בארגז, ללבטים שנראו אז עמוקים ובלתי פתירים, ובאופן מפתיע, אני נפגש איתם ככה, שוב, היום. במצב ראשוני, לא ידוע, אפילו אבוד, כדי לחצוב שוב דרך, קצת חדשה, אולי, יותר משוכללת, למצוא לעצמי תשובות, ולחנך, וללמד.

"להכשיר את התלמיד ללמוד בכוחות עצמו". ללמד מיומנות, "לתת חכה ולא דגים"... נשמע הגיוני. אבל, יש כאן איזה פרדוקס נסתר. אדם שמגלה את כוחותיו, אדם שרוצה ללמוד, לגלות בעצמו, את עצמו, את העולם, עלול להיחסם בתוך מסגרת, מכילה ודמוקרטית ככל שתהיה, מסגרת, שבאה מלכתחילה, לאפשר לו לגלות. לרצות לצאת להפסקה, בעומק הדבר, היא השאיפה הגדולה ביותר. 

ועם זאת, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. זה לא הזמן להתחבא מאחורי מחשבות עתיד עליונות, אין אנחנו רשאים להבטל. את הרצונות הפנימיים של הנפש, אנחנו נדרשים, ממש בעת הזאת, עת 'אני יודעת הכל, שואלת את הצ'ט ומה אני בכלל צריכה ממך', לגלות קצת בכפייה. למשוך את הפקק מעל באר הרצון המבעבעת. מתוך אמונה גדולה שהיא קיימת. להאמין, שמתחת לכל מה שלמעלה, גלוי, בועט, לא תמיד נעים, יש מים חיים. להיות חולץ פקקים, זה הדימוי העכשווי שלי לאיש החינוך.

ובאמת שאשתדל לראות את הטוב. לראות את הכוחות, להאיר על הדברים הנכונים, לאפשר גדילה, לגלות ולתת את החופש. ובשביל זה אֶלְמַד, בשביל זה אתאמץ. ואתם, עכשיו, תכנסו חזרה מההפסקה. ובדיוק בזמן!

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ואת הנפש אשר עשו בחרן מתרגמינן נפשתא דשעבידו לאורייתא [נפש המשועבדת לתורה]  כו'. פירוש נפש הרצון כמ"ש ' אם יש את נפשכם' והוא שאסף כל הרצונות מעולם הזה להשי"ת [לה' יתברך]. 'עשוּ' לשון כפייה, כמו גט מעושה. כי הקב"ה א"ל מארצך כו' הפירוש שייקח עמו כל הרצונות אחרים שהיו לו והוא בחי' בכל לבבך נפשך מאודך. מארצך נגד בכל לבבך כי מחשבות האדם נוטה אחר מה שרואה ומכיר כל הדברים שבארצו. נפשך הוא ממולדתך כי הנפש נמשך אחר אביו ואמו ומשפחתו. ומבית אביך הוא נגד בכל מאודך כי לא חסר לו בבית אביו מאומה ועזב הכל לכבודו יתברך וילך כאשר דיבר אליו כו' כלומר שלא הלך בעבור הברכה רק לעשות רצונו ית' [שפת אמת, לך לך, תרל"ה]:

אברהם. המחנך הראשון. עוד בחרן. ניהל בית ספר. וכשהיה צריך, שבר פסלים, ריסק אמונות. 'עשה' - בכפייה, בכוח, בהחלטיות, מול אביו, מול המלך נמרוד, אמת שהביאה אותו עד כבשן האש.

את הנפש. את הרצון הפנימי. אומר ה'שפת אמת', שאברהם לא שינה רצונות, אלא, אסף אותם. האמין שבכל אחד מרצונות תלמידיו, בכל אחד שפגש בנדודיו, יש אמת. עם זאת, יש כיוון אחד, יש מקור אחד, יש בעל בית אחד. ראה אברהם אור דולק בבירה (בית) ואת אנשיו, על רצונותיהם השונים, על נפשותיהם השונות, כיוון לשם.

את ההכשרה של אברהם כמחנך, על ידי הקב"ה, מתאר ה'שפת אמת'. כדי לעסוק בחינוך העולם (!), להיות אב להמון גויים, הקב"ה דורש מאברהם שישתנה קודם בעצמו, מתוך "בכל לבבך, בכל נפשך, בכל מאודך". 

לך לך מארצך. ממקום אליו הלב רגיל, אל מקום אליו הלב צריך לשאוף.

לך לך ממולדתך. מהשורשים אליהם נמשכת הנפש, אל מקום בו תהיה קצת תלוש.

לך לך מבית אביך. ממקום השפע והנוח, אל חציבת דרך ארוכה.

ויבחר אברהם לכוון רצונו לרצון הקב"ה. ויקם וילך. ואחריו, כבר הגיעו, לבבו, נפשו ומאודו.

נח תשפ"ו

 בס"ד

ברוך אתה ה' יוצרי האדם.

שלושה שותפים באדם, הקב"ה, אביו ואמו. שלושה יוצרים, צרי צורה, גוף, רוח, נפש ונשמה. לפעמים ברור מהו תפקידו של כל אחד מהיוצרים, לעיתים, הגבולות מתערבלים, מטושטשים, משותפים, שותפים מלאים. יצירת הגוף, משב הרוח, מילוי הנפש, השבת נשמה.

ההורים מופיעים תמיד בטיפול בילד. הרופא ישאל על גנטיקה של מחלות, יגלה לך את הקשר שעובר בכרומוזומים לא נראים, הוראות הפעלה של כל תא בגוף, נותנים לך צורה, משחקים איתך בסטטיסטיקה של בריאות וחולי. הפסיכולוג ישאל על חוויות ילדות. לחיצות עדינות או פחות על הנפש, דוחפות, מעלות, לוחצות, דוחקות, מפתלות, מעצבות. 

אל מול, או עם הזרם המעצב, גנים ונפש, האדם חותר. להיות הוא עצמו. לעמוד בפני עצמו, להיות נפרד. נלחם בסטטיסטיקה, משנה את סביבת חייו, התנהגותו ומזונו. מאמץ - בועט, בערכים, מבטיח לעצמו להפעיל נתיבי נפש אחרים, מתאמץ להיות הוא משיב הרוח, הרוח שלו.

ברגע של אמת, ברגע של גילוי, אחרי לא מעט שנות מאמץ, חתירה, חציבה, טיפוס על הר, היחיד המיוחד, הדרך שרק הוא סלל, עומד האדם, קצת יותר בגובה, אל מול הנוף, אל מול עצמו, רואה, עד כמה הוא, בעצם, תבנית הוריו, תבנית נוף מולדתו. מגלה, כי אותם הה(ו)רים שחשב להשאיר מאחור, הם ההרים שרצה כל הזמן לאמץ אל לבו. אותם ההרים, כמעט, כי, בתוכם, קו, דק, אהוב, השביל, המשעול שהוא רק שלו, הדרך שכבש ברגליו.

מזל טוב להוריי היקרים ל-50 שנות נישואים, שני הרים גדולים, שבילי דרך ברורים.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

אתה יצרת עולמך מקדם כו' שציור כל הנבראים הוא ברוחניות וכל הגשמיות רק לבוש ומשל להפנימיות. ולכך, בש"ק [בשבת קודש] שנגמר מעשה בראשית, נתגלה עיקר הרצון. ולכך בש"ק מתגלה תמיד חיות הפנימיות כמ"ש שער החצר הפנימית יהי' סגור כו' וביום השבת החודש יפתח כו'. וצריך להיות הרצון תמיד להתבטל להפנימיות שער הפונה קדים וע"י שמכניס האדם עצמו בכלל ישראל יכול להתדבק בשער הנ"ל. וכ"כ בזוה"ק [וכן כתוב בזוהר הקדוש] ק"ו [קל וחומר] מדור הפלגה דכתיב בנסעם מקדם - מקדמונו של עולם והוא כנ"ל שלא רצו להתדבק רק בגשמיות ולא בפנימיות החיות וע"י שהיה בעצה אחת ובלשון הקודש אמר הקב"ה לא יבצר כו' מכש"כ בנ"י [מכל שכן בני ישראל] שרוצין להתדבק בפנימיות בקדמונו של עולם כנ"ל ועוסקין בתו"מ בכלל יש להם להתחזק בהקב"ה שבודאי יהי' בעזרם. ובאמת נראה שהתדבקות זה נשאר לבנ"י שדור הפלגה נפרדו זה מזה וניטל מהם האחדות כיון שלא רצו להתדבק בשורש החיות שהוא האחדות ולכך נק' דור הפלגה. אבל בנ"י נשארו באחדות כמ"ש זכור ימות עולם כו' בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כי חלק ה' עמו. והוא באמת בחינת נתינת התורה לבנ"י שהוא לשון הקודש ומקום האחדות כנ"ל [שפת אמת, נח, תרל"ג]:

את כל העולם ברא הקב"ה. ונתן לו צורה. פנימית וחיצונית. וקבע את החוקים. הפיזיקליים, הרוחניים. וידע להלביש אלו על אלו. שכבה פנימית וחיצונית. ושבת. וינפש. ויתן לנו לקלף את הקליפות. לסיים את המהלך, להגיע לקדושה שתאחד את כל השכבות.

אחד מכוחות הבריאה, הוא כוח האחדות. כאילו, אומר הקב"ה, מול האחדות, גם אני לא מסוגל. לכאורה, אם לא היו מתבלבלות הלשונות, במובן מסוים, המגדל היה מצליח. הייתה נבנית עיר ונעשה מגדל, כולו בנוי מלבנים מעשה ידי אדם, ללא שימוש באבנים טבעיות. והיה נעשה לאדם שם. היה נעשה בעיני עצמו (ה)שם, ומשלים את הניתוק המוחלט מבורא העולם.

כדי שלא יתממש הניתוק, כדי שלא ייבנה המגדל, "חייב" היה הקב"ה, להשפיע על בסיסו של המגדל, על האחדות, כי מולה גם רעידת אדמה לא הייתה עוזרת. וכשלא ניתן היה לממש את האחדות, כבר לא היה צריך לפרק את המגדל. הפרויקט נזנח וגווע, גם מבלי שייפגע בו ברק שמיימי אחד… 'וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל'. אומר ה'שפת אמת', ראה שהאחדות שלהם רוצה להביא לניתוק ממנו ולכן פעל כפי שפעל. 'אי יכולתו' של הקב"ה לעמוד מול אחדות, הגיע גם בימי אחאב, שהגדיל עבודה זרה ושפיכות דמי הנביאים, יצא למלחמה וניצח בזכות האחדות בעם [דברים רבה, ה', י']. 

אבל, אומר ה'שפת אמת', אם מטרת האחדות היא פילוג, היא ניתוק, גם הכוח האדיר הזה, בסופו של דבר, לא יחזיק מעמד. 'כל כנסיה שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים.' אומר רבי יוחנן הסנדלר בפרקי אבות [ד', י"א]. לכן, הדור שהציג הכי הרבה אחדות בעולם, נקרא על שם סופו ותחילת מחשבתו, דור הפלגה.

בני ישראל, קיבלו את התורה, את הארץ, את המקדש. את ה'לשם שמיים'. ולכן, אומר ה'שפת אמת', יש את הפוטנציאל לאחדות שמתקיימת לעולם.

כל מה שנותר לנו הוא, הפרט הקטן הזה שנקרא, להיות באחדות…

בראשית תשפ"ו

 בס"ד

אני מודה. יחד עם האופטימיות שלי, התקשיתי להאמין שכל החטופים יחזרו בחיים. אושר גדול, לטבוע מבחירה באינסוף הסרטונים המרגשים והכתבות המדהימות. אין מילים להודות לכל מי שעסק בעניין. עם זאת, סוגיית ההתנהלות של מדינה מול ארגון טרור שחוטף חיילים ואזרחים, חייבת להיות נדונה אחרי סיום החזרת החללים, אולי, אפילו, להיות מגובה בחוק, כי המוטיבציה לחטוף גבוהה והמחירים בשמיים. 

אחד הדברים שהכי מסקרנים ומעניינים אותי בהקשר של החטופים, הוא מה הם אמרו לעצמם בזמן העינויים, בזמן הרעב, המחנק במנהרות ו"סתם" כשהיו צריכים להעביר את הזמן לבד, בלי אדם לדבר איתו, באפלה ממש, בלי מידע. איך פעלה הרוח הפנימית. המאבקים, הנפילות, הנצחונות. הגדולים. הקטנים. אילו קולות הם שמעו, מבחוץ, מבפנים, איך הם השפיעו על הקולות האלה, מה אפשר ללמוד מהם על המאבק בקולות הפנימיים שלנו, ביכולת לשנות את הקולות, בגיוס שלהם, כדי להגיע לרווחה נפשית, לגדול. וגם אם ההתמודדויות שלנו, נראים כמתגמדים אל מול החוויות שלהם, יחד עם זאת, גם האדם ה'רגיל' מתמודד עם מנעד גדול וגבוה של רמות מצוקה. 

אני מזכיר כאן, לעיתים, את ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי, שעקב, ותוך כדי, חוויותיו בשואה, פיתח תורה פסיכולוגית בשם 'לוגותרפיה'. פרנקל, הצליח, תוך הסבל במחנות ההשמדה, כאילו 'לצאת' מגופו הסובל ולבחון ולחקור את עצמו ואת הסביבה [ומי שעוד לא קרא - 'האדם מחפש משמעות']. בסופר תמציתיות ניתן לומר כי לאדם יש כוח, לצאת כמעט מכל דחק נפשי, גם כאשר החופש היחיד שנותר בידו הוא היכולת לבחור לתת משמעות. הן לחוויות העוברות עליו והן לעתיד, גם אם הוא נראה רחוק.

"...אך איש לא יוכל לומר מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח – יוסיף לגדול חרף כל צרותיו" [מתוך הספר].

מעבר להתמודדויות מבחוץ, האדם נתון תחת לחץ הקולות הפנימיים. קולות שנוצרו מהסביבה, ההורים, המורים, החברים, החברה. הפרשנות שלו לקולות האלו והקולות שהאדם מעמיס על עצמו. קולות שמעלים, קולות שמורידים. לא פשוט להתמודד איתם (אז נעזור). תכיר בהם. תרגיש את הסטירה שהם נותנים. ואז, תחזיר להם בחזרה בכך שתרכך אותם, תהיה הסניגור של עצמך, חפש לך קול חדש. תבנה אותו בעמל, תן לו מקום של כבוד, תאפשר לו להוציא אותך מהמנהרה.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ [בראשית ג, טו]

וּדְבָבוּ אֲשַׁוֵּי בֵּינָךְ וּבֵין אִתְּתָא וּבֵין בְּנָךְ וּבֵין בְּנַהָא [תרגום מילולי עד המילה "זרעה"] הוּא יְהֵי דְּכִיר מָא דַּעֲבַדְתְּ לֵיהּ מִלְּקַדְמִין [הוא יזכיר לך מה שעשית לו בעבר/בהתחלה] וְאַתְּ תְּהֵי נָטַר לֵיהּ לְסוֹפָא [ואתה תשמור/תזכיר לו את הסוף]׃ [תרגום אונקלוס על הפסוק]

אונקלוס היה גר בתקופת התנאים השנייה (קצת לפני חורבן בית שני) ונחשב לאחד מהם. הוא תרגם את התורה לארמית, שהייתה שפה נפוצה בקרב יהודי הגולה. אונקלוס לא רק תרגם, אלא, גם נתן פרשנות לפסוקים, דרך התרגום שלו. הנחש, אומר אונקלוס, החלק בנפש הקשור לטבע האדם הביולוגי הבסיסי, יזכיר לך, אחרי החטא, את מה שעשית לו בהתחלה. ואתה, אחרי החטא, תצטרך לשמור לו (לשמור במובן של לצפות כמו 'ואביו שמר את הדבר') את מה שיהיה בסוף.

אני לא יודע למה אונקלוס בדיוק התכוון, בהבנה שלי, הקב"ה לא מקלל, אפילו לא מעניש, אלא, נותן לאדם, המורכב משכל, מרגש ומהטבע הנחיות איך להתמודד מחוץ לגן עדן, לארץ, למקום אליו הוא היה אמור להגיע (מה שקורא הרב שרקי - כשלון מתוכנן). הקול הפנימי של הנחש יזכיר לאדם את הניתוק שהאדם גרם, לא כקינטור, אלא, כשאיפה לחזור לחיבור. למקום בו לכל הפעילות הטבעית שלנו יש משמעות. והתפקיד שלך, האדם, עם השכל והרגש, יהיה לפעול (לזכור ולשמור באופן אקטיבי) כדי שבסוף, יחזור החיבור. לא סוף מיסטי של חזרה לגן עדן, אלא, כאן, ועכשיו ממש. קוראים לזה קדושה. 

בספר קול שמחה פירש 'והבל הביא גם הוא', כי בקין כתיב 'מקץ הימים' שע"י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו': וי"ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע"ז [על זה] הקרבן. ושעי"ז [ושעל ידי זה] ידבק עצמו בהש"י [בה' יתברך] כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע"י [על ידו] בהש"י. כי הם רק עצות כמש"כ [כמו שכתוב] בזוה"ק. וזש"כ [וזה שכתוב] הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש"י כנ"ל [שפת אמת, בראשית, תרל"ה]:

קין, אומר ה'שפת אמת', הזכיר לנחש את הסוף. אני בסוף אמות, אז כדאי לי לעשות, לפחות את המינימום של התעוררות, של עלייה. פחד תועלתני. לא לזה התכוון הקב"ה במה שאמר לאדם ולנחש. לא באמת חיברת.. הבל, לעומת זאת, הבין את העניין, גייס את הנחש עוד בחייו. הבל הביא 'גם הוא', הוא במובן של עצמו, כולו, עם החלק הנחשי שבו. הבל, חיבר את עבודת הצאן שלו לקדושה דרך הקרבת החלקים הטובים (עבודת הצאן עצמה יש בה מרכיב של קדושה ומנהיגות - כמו אצל האבות ומשה ואין כאן מקום להרחיב). הבל הגיע למדרגה הגבוהה, אך, נכשל בהמודדות עם המוסר הרע של קין ונהרג על ידו. העבודה, של הלחימה ב'קין' ושל קידום הקדושה, נשארה בשבילנו…