בס"ד
אני מודה. יחד עם האופטימיות שלי, התקשיתי להאמין שכל החטופים יחזרו בחיים. אושר גדול, לטבוע מבחירה באינסוף הסרטונים המרגשים והכתבות המדהימות. אין מילים להודות לכל מי שעסק בעניין. עם זאת, סוגיית ההתנהלות של מדינה מול ארגון טרור שחוטף חיילים ואזרחים, חייבת להיות נדונה אחרי סיום החזרת החללים, אולי, אפילו, להיות מגובה בחוק, כי המוטיבציה לחטוף גבוהה והמחירים בשמיים.
אחד הדברים שהכי מסקרנים ומעניינים אותי בהקשר של החטופים, הוא מה הם אמרו לעצמם בזמן העינויים, בזמן הרעב, המחנק במנהרות ו"סתם" כשהיו צריכים להעביר את הזמן לבד, בלי אדם לדבר איתו, באפלה ממש, בלי מידע. איך פעלה הרוח הפנימית. המאבקים, הנפילות, הנצחונות. הגדולים. הקטנים. אילו קולות הם שמעו, מבחוץ, מבפנים, איך הם השפיעו על הקולות האלה, מה אפשר ללמוד מהם על המאבק בקולות הפנימיים שלנו, ביכולת לשנות את הקולות, בגיוס שלהם, כדי להגיע לרווחה נפשית, לגדול. וגם אם ההתמודדויות שלנו, נראים כמתגמדים אל מול החוויות שלהם, יחד עם זאת, גם האדם ה'רגיל' מתמודד עם מנעד גדול וגבוה של רמות מצוקה.
אני מזכיר כאן, לעיתים, את ד"ר ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי, שעקב, ותוך כדי, חוויותיו בשואה, פיתח תורה פסיכולוגית בשם 'לוגותרפיה'. פרנקל, הצליח, תוך הסבל במחנות ההשמדה, כאילו 'לצאת' מגופו הסובל ולבחון ולחקור את עצמו ואת הסביבה [ומי שעוד לא קרא - 'האדם מחפש משמעות']. בסופר תמציתיות ניתן לומר כי לאדם יש כוח, לצאת כמעט מכל דחק נפשי, גם כאשר החופש היחיד שנותר בידו הוא היכולת לבחור לתת משמעות. הן לחוויות העוברות עליו והן לעתיד, גם אם הוא נראה רחוק.
"...אך איש לא יוכל לומר מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח – יוסיף לגדול חרף כל צרותיו" [מתוך הספר].
מעבר להתמודדויות מבחוץ, האדם נתון תחת לחץ הקולות הפנימיים. קולות שנוצרו מהסביבה, ההורים, המורים, החברים, החברה. הפרשנות שלו לקולות האלו והקולות שהאדם מעמיס על עצמו. קולות שמעלים, קולות שמורידים. לא פשוט להתמודד איתם (אז נעזור). תכיר בהם. תרגיש את הסטירה שהם נותנים. ואז, תחזיר להם בחזרה בכך שתרכך אותם, תהיה הסניגור של עצמך, חפש לך קול חדש. תבנה אותו בעמל, תן לו מקום של כבוד, תאפשר לו להוציא אותך מהמנהרה.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
וְאֵיבָ֣ה ׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב׃ [בראשית ג, טו]
וּדְבָבוּ אֲשַׁוֵּי בֵּינָךְ וּבֵין אִתְּתָא וּבֵין בְּנָךְ וּבֵין בְּנַהָא [תרגום מילולי עד המילה "זרעה"] הוּא יְהֵי דְּכִיר מָא דַּעֲבַדְתְּ לֵיהּ מִלְּקַדְמִין [הוא יזכיר לך מה שעשית לו בעבר/בהתחלה] וְאַתְּ תְּהֵי נָטַר לֵיהּ לְסוֹפָא [ואתה תשמור/תזכיר לו את הסוף]׃ [תרגום אונקלוס על הפסוק]
אונקלוס היה גר בתקופת התנאים השנייה (קצת לפני חורבן בית שני) ונחשב לאחד מהם. הוא תרגם את התורה לארמית, שהייתה שפה נפוצה בקרב יהודי הגולה. אונקלוס לא רק תרגם, אלא, גם נתן פרשנות לפסוקים, דרך התרגום שלו. הנחש, אומר אונקלוס, החלק בנפש הקשור לטבע האדם הביולוגי הבסיסי, יזכיר לך, אחרי החטא, את מה שעשית לו בהתחלה. ואתה, אחרי החטא, תצטרך לשמור לו (לשמור במובן של לצפות כמו 'ואביו שמר את הדבר') את מה שיהיה בסוף.
אני לא יודע למה אונקלוס בדיוק התכוון, בהבנה שלי, הקב"ה לא מקלל, אפילו לא מעניש, אלא, נותן לאדם, המורכב משכל, מרגש ומהטבע הנחיות איך להתמודד מחוץ לגן עדן, לארץ, למקום אליו הוא היה אמור להגיע (מה שקורא הרב שרקי - כשלון מתוכנן). הקול הפנימי של הנחש יזכיר לאדם את הניתוק שהאדם גרם, לא כקינטור, אלא, כשאיפה לחזור לחיבור. למקום בו לכל הפעילות הטבעית שלנו יש משמעות. והתפקיד שלך, האדם, עם השכל והרגש, יהיה לפעול (לזכור ולשמור באופן אקטיבי) כדי שבסוף, יחזור החיבור. לא סוף מיסטי של חזרה לגן עדן, אלא, כאן, ועכשיו ממש. קוראים לזה קדושה.
בספר קול שמחה פירש 'והבל הביא גם הוא', כי בקין כתיב 'מקץ הימים' שע"י זכרון יום המיתה התעורר לשוב. אבל הבל הביא גם הוא בעודנו בחיים כו': וי"ל עוד כי עיקר הקרבן הוא שיסמוך האדם עצמו ע"ז [על זה] הקרבן. ושעי"ז [ושעל ידי זה] ידבק עצמו בהש"י [בה' יתברך] כי אין הקרבן עיקר המכוון. רק שהוא גורם התדבקות לקונו. וכן בכל המצות צריך להיות המכוון להתדבק ע"י [על ידו] בהש"י. כי הם רק עצות כמש"כ [כמו שכתוב] בזוה"ק. וזש"כ [וזה שכתוב] הביא גם הוא. גם את עצמו עם הקרבן. ולכן נתקבל לפני הש"י כנ"ל [שפת אמת, בראשית, תרל"ה]:
קין, אומר ה'שפת אמת', הזכיר לנחש את הסוף. אני בסוף אמות, אז כדאי לי לעשות, לפחות את המינימום של התעוררות, של עלייה. פחד תועלתני. לא לזה התכוון הקב"ה במה שאמר לאדם ולנחש. לא באמת חיברת.. הבל, לעומת זאת, הבין את העניין, גייס את הנחש עוד בחייו. הבל הביא 'גם הוא', הוא במובן של עצמו, כולו, עם החלק הנחשי שבו. הבל, חיבר את עבודת הצאן שלו לקדושה דרך הקרבת החלקים הטובים (עבודת הצאן עצמה יש בה מרכיב של קדושה ומנהיגות - כמו אצל האבות ומשה ואין כאן מקום להרחיב). הבל הגיע למדרגה הגבוהה, אך, נכשל בהמודדות עם המוסר הרע של קין ונהרג על ידו. העבודה, של הלחימה ב'קין' ושל קידום הקדושה, נשארה בשבילנו…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה