חיי שרה תשפ"ו

 בס"ד

אפילו י' פשט מדים, אחרי יותר מ-600 ימים. סימן מובהק שנגמר. טוב, לא ממש, אולי, נגמר עוד שלב. לא לשכוח את אלו שעוד שם, רחוקים, מהבית, שהבית רחוק מהם, הם עוד שם, במצוות המלחמה. עם זאת, יותר ויותר חשוב צו השגרה. וזה כבר לא "לחזור" לשגרה. יש צורך "ללחום" שגרה. כי, גם לאנשים שחייהם הפרטיים לא התפרקו לחתיכות, יש עוד אדוות מלחמה. מורגשות יותר או פחות. אני מרגיש סביבי, שמשהו בבסיס של החיים, לא בטוח כזה, "נוזלי", משהו מאוד בסיסי באמונה, ביציבות, נלקח, נשמט, או, לפחות, באופן פנימי, יש עליו, עדיין, סימן שאלה. 

המושג FOMO כבר מוכר לרוב הציבור. התחושה שאנחנו מחמיצים משהו בזה שאנחנו פה ולא שם (כי שם בטח יותר טוב, יותר נכון, יותר מתאים…). זו לא סתם תחושה זו חרדה שיכולה לבלבל, לגרום לקבל החלטות פזיזות ולא נכונות, ובכלל, להיות פחות קשובים לעולם האמיתי, עד כדי שיתוק. הסובלים מפומו, בטוחים בתחושה ש"כולם" שם, אם זה נהנים בלעדיי ובין אם עושים, פועלים ואני לא. השבוע, מצאתי את "אחיו" הקטן של הפומו, יליד המלמה, ה-אנל"ש. אשמת הנמצד לשגרה. כי "איך אפשר" להיות בשגרה כשהכל בוער, איך, בכל זאת, נאלצתי, להשאר בשגרה, לא עשיתי שום דבר הירואי, אני קטן, אני פחדן. 

האחים פומו ואנל"ש לא שמעו על החזרה לשגרה. מה להם עכשיו עם סדירות בעבודה, עם סדר, עם ניקיון, עם חוקים, לשבת, ללמוד, לקום בכלל, כל יום, שוב לאותו המקום? פומו ממשיך לשדר חרדה שמשהו גדול קורה וכל רגע בשגרה הוא הפסד, ואנל"ש, נמצא שם, בשגרה, מרגיש חסר ברירה, חסר משמעות, מעביר אותה, ככה, יום יום.

בורכת במשהו. יש לך כוח. אין עוד כזה, כמו שלך. אם אתה עוד לא מכיר, אם את עוד לא מצאת, חפשו אותו ושיילך פומו. ואנל"ש, אתה במקום הנכון. פועל בדיוק היכן שצריך. אתה העוגן. תחזיק חזק. תעזור להחזיר אותנו לחוף מבטחים. שלא נסחף. להחזיר לנו את האמון בדברים הפשוטים. 

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובמדרש עבד משכיל כו' מה השכלתו כו' מוטב שיהיה עבד בבית הזה כו' וקשה דלכאורה נראה דלגרמיה עביד [לעצמו עשה]. ומה השכלה זו שישבחו הכתוב. אבל הפי' הוא זה עצמו. שלא עלה על דעתו לבקש דרך לצאת מן העבדות רק למצוא תיקונו בהעבדות עצמו [...]. שכל שמחתו היה במה שהוא עבד לאברהם ולא להיות חפשי מן העבדות[...]. ודבר זה נוהג בכל אדם למצוא תקונו במקומו ושלא לחפש מדרגות אחרות כנ"ל:

בפסוק ויתן את כל אשר לו ליצחק ולבני הפלגשים נתן אברהם מתנות. וקשה לאו רישא סיפא כיון שנתן מתנות א"כ [אם כן] לא נתן הכל ליצחק. אכן ביאור הפסוק שנתן בחינת "כל" ליצחק שזאת הברכה שבירכו ה' בכל ונתן ברכת הכל ליצחק. ובחי' זו אם כי היא נקודה קטנה כוללת היא הכל. ונאמר כל אשר לו [...] אבל, עיקר אשר לו זה מסר ליצחק. וכעין זה פרש"י ז"ל מתנות שקיבל מאבימלך כו' שלא הי' שייך לו בעצם. נתן להם ע"ש [שפת אמת, חיי שרה, תרל"ט]:

אברהם קיבל מהקב"ה את המלכות על כל העולם. 'אב המון גויים'. כך ראו אותו בני חת וכל מי שבא איתו במגע. ובכל זאת, אברהם מכיר את ערכו. מכיר את תפקידו. יודע מתי הוא 'נשיא אלוהים' ומתי הוא 'עפר ואפר'. זה אותו הדבר מבחינתו. אברהם לא סובל מפומו, גם לא מאנל"ש. כוחו הוא ב'כל'. כל מה שצריך, כל מה שהוא יכול, הוא יעשה. מהכנסת אורחים, מלחמה ופדיון שבויים ועד דאגה למוסר העולמי מול הקב"ה. ומה שלא שייך לו, הוא לא רוצה, לא 'מחוט ועד שרוך נעל' של סדום ולא את המתנות שקיבל מאבימלך.

את העיקרון הזה של 'כל' הוא לימד את אליעזר, על פיו הוא חינך את יצחק. אליעזר קיבל את תפקידו בעולם כ'עבד אברהם' ומבחינתו זו מהותו, זה תפקידו, אז, זה הכל. יצחק מוסיף בעולם את מסירות הנפש, את הדין, אבל, אם המשימה היא לחפור את בארות אברהם, שייקראו בשמות אברהם, אז זה מה שצריך. זה התפקיד. ככה הוא יחנך גם את בניו, אם כי זה יהיה קצת מסובך יותר אצל יעקב. תמשיכו לעקוב… 🙂