תרומה תשפ"ג

 בס"ד

בשבועות האחרונים כתבתי על כניעה. על קנאה. על עיוורון. הפכתי במושגים האלה. הפכתי בעצמי. זה כמובן עוד לא נגמר. דברים לא נעלמים בקלות. עוד ילוו אותנו, בעם, מושגים אלו ורבים ורעים אחרים בזמן הקרוב. עוד ילוו אותי. בתגובה למה שכתבתי לאחד ממתנגדי מה שמכונה ה'ההפיכה המשטרית', או בפחות קיצוניות 'המהפכה החוקתית', או מה שהיא באמת 'איזון הרשויות' (גם אם אכן נחוצים עוד תיקונים קלים פה ושם), הוא קרא לי ל'דפדף' אחרי שכנראה נגעתי לו בעצב רופף. החלטתי להקשיב לו.

אבל מה זה אומר ל'דפדף'? לא שאלתי את בעל ה'פנינה' למה הוא התכוון, אבל, מבחינתי, היכולת להעביר דף, אחרי שהיית בתוך עמוד שנכתבו בו דברים קשים, היא ברכה. אתה הופך דף ומכסה את הדף הקודם. הדף הקודם לא נעלם, אבל הוא מתכסה, מתעמעם, מה שמאפשר לך לעבור הלאה. אל המשך הסיפור. אל מה שכתוב בהמשך, אל מה שתכתוב בעצמך בהמשך.

לדפדף באמונה. לדפדף זו אמונה. עשיתי מה שיכולתי. באמת שֶׁיָּגַעְתִּי. שהתאמצתי. נתתי את מה שיכולתי. רציתי בטוב. לא הכל הלך. לא הכל הצליח. יש לי הרבה טענות על העולם, על האחר, על עצמי.

לשחרר. 

לשחרר את התלות החד ערכית בין מה שאני חושב שצריך לקרות, בין איך שאני חושב שהכל צריך להתנהל לבין מי שאני חושב שאני והמאמץ שהשקעתי. יש בין הדברים האלה פער שלא תלוי בי. יש דברים בפער הזה שלא קשורים למאמץ שלי. המאמץ שלי הוא המשימה שלי. הפער הזה, גם הוא, משימה לא פחות חשובה. ולא רק בשביל לְהֵרָגֵעַ. לא רק בשביל להיות בטוב. כי יש בשחרור הזה מתן מקום אמיתי לאחר. כי יש בשחרור הזה, גם מקום לאמונה בקב"ה.

אתמול בערב הייתי בעוד מפגש זום של מורים שחולמים קדימה. הנושא כרגע לא חשוב. כמשימת פתיחה נתבקשנו על ידי המנחות לכתוב סיפור בן שש מילים (על הרעיון ראו למשל כאן). שש מילים שנותנות מצד אחד תיאור רגעי, מצד שני פותחות בתוך הראש של הקורא אינסוף אפשרויות לסיפור ארוך. להלן מה שכתבתי. אתמול הן ביקשו ממני להסביר (מה שקצת הורס את הפואנטה לדעתי), כאן אני נותן לכם את נקודת ההתחלה, לכו עם זה, מעניין לאן תגיעו.

עָמוּס פֵּרוֹת טוֹבִים. לִשְׁתֹּל עוֹד זְרָעִים.

נתקשה משה במנורה והראה לו השם יתברך. ואח"כ כתיב שנעשית מעצמה. תיעשה כו'. א"כ למה הראה לו. אך כי ע"י רצון האדם בלב ונפש באמת. נגמר השאר. מה שא"י לעשות. נעשה מעצמו. וזה מ"ש השלך לאור כו'. כן הוא בכל מצוה מכל איש ישראל. כי וודאי אין בכח אדם לעשות רצונו ית'. רק כפי רצון האדם נגמר מעצמו. ומ"מ הגמר בא ג"כ ע"י רצון האדם. וזה שהראו לו לידע מכוון ורצונו ית'. וע"י שרצה לעשות רצונו ית' רק שהי' למעלה מכח אדם. לזה נעשה מעצמו. כענין זה פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש יגעתי ומצאתי. ודקדק כי מציאה בהיסח הדעת. ומה שבא ע"י יגיעה למה נק' מציאה. אך מי יכול למצוא האמת ע"י יגיעתו. ורק שהש"י נותן במתנה ודרך מציאה ע"י היגיעה. וכן כ' במשה אחר שהי' מ' יום בשמים לחם לא אכל כו' אח"כ כ' ויתן אל משה. וכ' במד' במתנה ניתנה לו כו' וקצרתי כי כ' כבר [שפת אמת, תרומה, תרל"א]:

הסדר של העולם הוא לכאורה, תכננת, יגעת - הצלחת. עולם דטרמיניסטי עם סיבה ותוצאה ברורה. האמונה מלמדת אותנו שיש מרכיב נוסף. מרכיב שלא תלוי בנו. שאחרי התכנון, אחרי היגיעה, צריך לשחרר ולהאמין. אם תכננת - יש תקווה. אם יגעת - מצאת. 

מסביר ה'שפת אמת' את הפער בין התכנית ההנדסית המדויקת שמשה קיבל, לבין הפעולה שלו, זריקת הזהב לאש ו'מה שייצא ייצא'. זו לא אמונה מיסטית. זו ההבנה שיש דברים שלא תלויים בי. שאני משאיר מקום. לאחר. לקב"ה. שאני מקבל את זה שלא הכל תלוי בי, מבלי להוריד מהיגיעה שלי, מהתכנון, מהכוונה, מהרצון שום דבר. אם יגעת - לא בהכרח 'הצלחת', מדייק ה'שפת אמת', אלא 'מצאת'. מצאת לא בהכרח את מה שיגעת בשבילו, את מה שתכננת מראש, אבל כוונה טובה, יגיעה טובה תוביל למציאה טובה (ומי יודע מתי זה יתברר לך). לא מספיק לזרוק זהב לאש. צריך להשקיע תכנון, עבודה, כוונה, הכנה ותפילה. זה מה שיקבע אם תצא מנורה, או עגל…

שבת שלום,

איתן.

משפטים - שקלים תשפ"ג

 בס"ד

על העיוורון. מה קורה כשכל בני האדם (חוץ מאחת) חולים במחלה מדבקת של עיוורון לבן? האם אפשר יהיה לשמור על סדר חברתי? על מוסר? אילו מנהיגים יצמחו בשעה שכזאת? את הספר כתב ז'וזה סאראמאגו, את התמונה שנבחרה לשער הספר במהדורתו העברית צייר פיטר ברויגל האב, את המציאות של העוורון, את זה אנחנו מצליחים לייצר לבד…

אני מרגיש את העיוורון ברוח התקופה. הרבה פעמים, כמגזר, הרגשנו שקופים, אבל הפעם, התחושה היא שעיוורון לבן מכסה את הכל. זה לא עיוורון שחור בו האדם יודע שהוא עיוור. נדמה לך שאתה רואה, אבל הכל צבוע רק בצבע אחד. והוא לבן. טהור. כל האמת אצלי. 

"הבעיה שבשביל לא להנות מחזקת הנאשם הוא החליט לשרוף את המדינה בגיבוי הביביסטים שכל כך שונאים את האזרחים שאינם ביביסטים שזה גובל בטירוף…" כתב לי אחד בפייסבוק.

"אנחנו יוצאים מתוך עצמנו כי אתם השתגעתם…" ובהמשך - משתמטים, מושחתים ועוד ועוד..

ואחרי שזרק טינופת גדולה ומכלילה על כמה ציבורים שלמים, המשיך בלשונו ה'נקייה' - 

"יצאנו למאבק ונמשיך להילחם עד שתורידו את הידיים שלכם מבית המשפט העליון, עד שתלמדו לכבד את האחר (או לפחות לסתום את הפה)..." פרסום "אמיץ" שכתב אל"מ כל שהוא במיל' (כאילו שבגלל הדרגה דעתו חשובה יותר).

תקראו את הספר. כש'עיוורים' מנסים לנהל מדינה (מתוך הממשלה, מתוך בתי המשפט, מתוך התקשורת) נוצרים עיוותים גדולים. אז כן, בגדול, אני מאמין שיש כאן צד (אידאולוגי, לא בהכרח מפלגתי) צודק יותר, עיוור פחות. צד שחווה על בשרו יותר מכל אחד אחר מה זה לנפנף ידיים ולקפוץ באוויר אל מול עיוורים שלא רואים אותך ממטר (ומאשימים אותך בעיוורון כמו התגובות למעלה). והצד הזה צריך (מחויב) להשתמש בכוח שהוא קיבל מהציבור (דמוקרטיה וזה…) ולפעול ולפעול. ועם זאת, כשההגה בידיים שלך, זה לא משנה שלא ראו אותך, אתה חייב לפקוח עיניים - ולראות.

הציור שהובא למעלה, המכונה 'משל העיוורים', צויר על פי פסוק בברית החדשה: ”היוכל עיוור להדריך עיוור? הלא שניהם אל תוך הבור יִפָּלוּ...” [הבשורה על פי לוקאס, ו' 39]. והכנסייה ברקע, רחוקה, לא מתערבת, מלמדת מה קורה למי שפונה מדרך הישר…

התורה לא מסתפקת באמירה כזאת, אלא, מצווה: ”לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'” [ויקרא י"ט, י"ד], בעוד הבור, אליו עלול לפול העיוור, הוא אחד מארבעת אבות הנזיקין, תקלה שיש על האדם אחריות לתקן ולשאת בתוצאות של הנופלים שמה. בור, כפירושו של רש"י על הביטוי 'מכשול', אינו רק תקלה פיזית, אלא, כל אדם יש בו עיוורון במשהו, 'עיוור בדבר'. הפיתוי גדול להציב בפני העיוור מכשול שישרת את מטרותיי, הפיתוי גדול להוביל את העיוור בדרך מוסללת מראש. התורה שמה את מלוא האחריות על האדם ה'רואה', לראות, להנחות.

השמיניסטיות באירועי אדר. חייהם הטובים של המורים המקצועיים שלהם. כמה זמן פנוי. אפשר לשבת בחדר המורים (אפילו בבית) ולעסוק בעניינים מקצועיים ואישיים. ואפשר גם "לבזבז" את הזמן ולשבת במסדרון. לנסות ולעבוד ברעש. פחות יעיל. לכאורה. כי אם חלק חשוב ואינטגרלי מהעובדה שלך היא לראות, זה לא משהו שאפשר לעשות אותו מחדר המורים. כמשל. לכל החדרים הסגורים שאנחנו יכולים לבחור ולשהות בהם, מול האפשרות, של המסדרון, הרועש ו'המפריע' למי שרוצה לראות.

במדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי השי"ת רוצה לעשות משפט ונקמה ברשעים יא) כאשר באמת בנ"י זוכין במשפט. רק שזה תלוי בעבודת בני ישראל אם הולכין במשפט אמת בכל דבר. ואם השי"ת צריך לעשות עמנו לפנים משורת הדין אין יכול לעשות משפט ברשעים יב). וז"ש אשר תשים לפניהם כי משפט השי"ת תלוי בעבודת בנ"י כנ"ל [שפת אמת, משפטים, תרל"ד]:

ה'שפת אמת' הזה תפס אותי, למרות שלכאורה אין קשר למה שכתבתי קודם, כמו שאני מנסה לעשות בדרך כלל. הוא מפנה אותי לראייה פנימה. כדי לזכות לעשות שינוי, כדי להצליח במלחמה בכל רֶשָע, בכל עוולה, צריך התנהלות פנימית ישרה. לזכות במשפט בעצמך. הדבר הראשון שעלה לי בראש מלימוד הפסקה הזאת, הוא שאם לא נזכה, הגאולה תתקדם, אבל נשלם על זה בדם.

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. אף כי התרומה הוא בניסן. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. רק שבני ישראל צריכין לעורר זה ההתחדשות ע"י הנדבה כי בחודש אדר שהביאו כל בנ"י את שקליהם התעורר עת רצון מאוד. וגם כי הזמן מעורר לב בני ישראל להתנדב להשי"ת. ושניהם אמת. וזה מביא אח"כ התחדשות. כ' מתן אדם ירחיב לו. כפי מה שאדם נותן משלו. יוצא מכל המצרים. וזה על הכלאים כמ"ש בזוה"ק פי' כמו בית הכלא שע"י הנדבה נעשה בן חורין. והוא הכנה לפסח. כי גם עתה יש הרצון והנדבה שבנ"י מוכנים לתת השקלים. אף כי א"י לקיים בפועל. ולכך מביא שמחה כדכ' ולישרי לב שמחה שכשיוצאין לחירות מיצה"ר באין לישרת לב [שפת אמת, שקלים, תרל"ד]:

באותה שנה, אחרי הפסקה הקודמת מפרשת המשפט והדין, כותב ה'שפת אמת' (או יותר נכון, מדבר, כי הספר הוא סיכום למה שנאמר על ידו בשבת, כך שייתכן ואלו שני חלקים מאותה השיחה) על הנדבה, על התעוררות להתחדשות דרך הנתינה כדבר המקדים לחירות, לגאולה. שני צדדים של אותה המטבע. שתי תנועות נפש מקבילות. לשמור על הדין ולתת צדקה. אי אפשר להפריד ביניהם (הסוגיה בנושא מובאת בבבלי מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב'). צריך למצוא את הדרך לא לבטל את הדין, להתקדם ולעשות את מה שצריך מבלי לבטל את הצדקה.

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בראשית י"ח, י"ט)

זה הבסיס לבחירה באברהם, בעם ישראל. זו המשימה.

שבת שלום,

איתן.

יתרו תשפ"ג

 בס"ד

למה נכנעת? למה ויתרת? זה לא הוגן!!

הן אמרו את זה עם מבט טהור של דרישת האמת, שיוצא (כמעט רק) מנוער. בטבעיות טהורה ודרישה של אמת נקייה משיקולים זרים. הן לא המשיכו, אבל אני, בלבי, הוספתי והקשיתי על עצמי, מה המסר שהעברתי? האם הן הבינו ממני, שעם כל מה שאני מנסה לחנך, בסופו של דבר, כשזה מגיע למעשים ולא רק לדיבורים תיאורטיים, ההליכה אחרי האמת היא לא בכל מחיר? האם לא אכזבתי? האם זה עולם המבוגרים שאני מציג בפניהן? דיבורים גבוהים ופשרות במעשים?

ויש (מבוגרים) שיאמרו "כן". זה עולם המבוגרים, העולם האמתי, לא זה הילדותי שחושב שכולם מתנהגים באופן אידאלי, ואם לא, אז בטח שכולם רואים את זה. כולם רואים מי טוב ומי רע. אז לא, ילדים, העולם מורכב. אנשים מורכבים. אפילו בסרטים אמריקאיים כבר הקו המפריד בין הטוב לרע לא כל כך ברור. ויש נרטיבים, סיפורים שונים, כך שאי אפשר לשפוט, ובכלל, דברים שרואים מכאן, אחרי שנים של ניסיון, של מורכבות, לא רואים משם, מהעולם התמים ומנקודת המבט השטחית (בקטע טוב, כמובן) של חוסר הניסיון חיים. אז אנחנו מתפשרים, מתגמשים, מתאימים קצת התנהגות, מעשים, רעיונות… ובכלל, ילדים, פשרה זו לא מילה גסה, לוותר זה כוח…

האמת, לדעתי, לא נמצאת 'אי שם באמצע'. במלחמת רעיונות (ובכל פעולה חינוכית), צריך להיעשות בירור נוקב של האמת. צריך לומר אותה באופן ברור. לשרטט גבולות בין טוב לרע. להיות ברורים. באמירות. במעשים. לא להתחמק. ליישר קו בין המילים למעשים. גם הפשרה, החשובה, הנצרכת, ערך השלום הגדול, גם הם, צריכים להבחן דרך משקפי האמת. אם לא ייעשה הבירור הזה, אם לא ייאמרו וייעשו הדברים כמות שהם, מי שיותר אלים ישלוט ויחליט. פשרה שלא נובעת מתוך כוחה של האמת, סופה להביא כניעה לטרור מכל סוג שהוא.

אסור לאבד את רוח הנָערוּת. לא לשלוח את הנערים והנערות שלנו, חדורי האידיאלים והמוטיבציה להלחם במקומנו. על ארץ ישראל, על שירות ללאום, על הדמוקרטיה או על כל ערך אחר. עלינו להיות נערים איתם, לשאוב מהם את הכוחות. מתוך זה, גם ללמד אותם, את הידע והכלים שצברנו בזכות הניסיון. 

נסיבות השיחה פחות חשובות. אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר. שיש לי אמת. ושעם זאת, שאני קשוב לסביבה. שיש הבדל בין כניעה לבין מציאת הדרך הטובה ביותר להמשיך עם האמת. שאני גם בוחן את עצמי. לא לפול. לא לגאווה ולא לענווה פסולה. עזרתן לי לחדד את הנקודה הפנימית שלי. תודה.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד ע"ש יתרו עפמ"ש [על פי מה שכתוב] לשארית נחלתו דרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים. ויתרו הי' בעיניו כשיריים ועש"ז נק' יתרו. רק מקודם שנתגייר לא הי' זה חשיבות. כי הי' באמת מיותר. ורק נחלתו כתיב. ואח"כ ניתוסף לו וא"ו לשון המשכה [שפת אמת, יתרו, תרל"ב]:

התורה וספרות חז"ל מייחסים למידת הענווה מקום גדול ומשמעותי. אברהם, משה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה וגדולים אחרים. אפילו הרמב"ם שלימד את עקרון 'דרך הזהב', ההליכה ב'אמצע' של המידות, עושה ממידת הענווה יוצא מן הכלל.

"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח" [רמב"ם, הלכות דעות, ב', ג']

לכאורה, נראה, כי על האדם לשאוף להגיע למדרגה בה רוחו תהיה נמוכה מאוד. להיות שפל בעיני עצמו ובעיני אחרים. לוותר. "לזרום". לא להתעקש על האמת שלך. לא להלחם. עיון נוסף, במקום אחר ברמב"ם העוסק גם הוא במידות, מראה התייחסות קצת שונה.

והסילסול - ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופרוש סילסול - הוא: מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. [רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ד']

במקור זה, הרמב"ם מלמד, כי גם במידה זו יש ללכת בדרך האמצע. השפלה עצמית היא רעה בדיוק כמו התנשאות. כיצד ניתן להסביר את הסתירה בדברי הרמב"ם? כיצד עלינו להתנהג? שמעתי מהרב שרקי כי ההבדל נעוץ בין מה שאתה חש בתוכך, לעומת מה שאתה משדר כלפי חוץ. בין מה שקשור לאישיות שלי ובין מה שקשור לערכים שאני מייצג.

ברמה האישית הפנימית, ההדרכה היא להיות שפל רוח. לתת לאחרים מקום באמת. להיות בעל חוש ביקורת עצמית מפותח, ובעיקר להבין, כי הכוחות שלי נתנו לי במתנה. פיקדון יקר שמוטלת עלי החובה לנצל לטוב. ברמה ההתנהגותית אסור להתנהג בשפלות. גם לא בגאווה. אלא, מה שהרמב"ם מכנה 'סלסול'. כבוד עצמי שנותן ערך גם להיותי אדם וגם מקום למה שאני מייצג בתפקיד שלי, בהשתייכות שלי. הסתכלות בפסוקי התורה ובחז"ל מתוך הנקודה הזאת מראה שאף אחד מאותם גדולים לא היה פראייר. לא דחק את הערכים שלו וחי במגדל שן או חי חיי נזירות במנזרים מרוחקים. הם ידעו להלחם על הדעות והאמונות שלהם. 

יתרו לפני הגיור, כך לפי ה'שפת אמת' היה נזיר כזה. 'יתר' קראו לו. אני מיותר, הוא שידר. כוהן שמצוי בעניינים רוחניים. שאפילו לא רואה שמציקים לבנותיו כל יום בבאר. לעומתו, אברהם ומשה היו, מצד אחד, ענווים מספיק כדי לקבל את כולם. 'את הנפש אשר עשו בחרן', את הערב רב. אבל, כשהיה צריך הם ידעו גם לצעוק. אפילו על הקב"ה. כשהיה צריך, הענווים מכל האדם ידעו גם לשבור. פסלים. אפילו לוחות. לשבור זה מסוכן. לפעמים זו הפעולה הנכונה. הרבה ענווה צריך בשביל זה. ייתן ה' לנו חכמה גם בדבר הזה.

שבת שלום,

איתן.

בשלח תשפ"ג

 בס"ד

מאמר סקירה, הנשען על כמות גדולה של מאמרים ופורסם בשנה שעברה (טקסט מלא למיטיבי לכת ואנגלית, סקירה קצרה בעברית), בדק מהן המיומנויות והכישורים שיידרשו מדור העתיד, זה שיחיה בעולם שבו קצב השינויים צפוי להיות עוד יותר גבוה ואי הוודאות בו תלך ותגבר. אי הוודאות מגיעה במגוון של 'לבושים'. עולם התעסוקה משתנה עם ההתקדמות הטכנולוגית, כך שאפילו ההייטק כבר לא חסין מפני הבינה המלאכותית (AI). עולם ההשכלה גם הוא עומד מול אתגר ריבוי המידע, הנגישות שלו והיכולת להעזר בטכנולוגיה לפתרון בעיות (ועם התפתחות ה-AI השאלה מה בכלל צריך ללמוד, איך לומדים ואיך מפיקים תוצרי למידה עוד תעלה עשרות מונים). לא רק בעולמות התעסוקה וההשכלה, כך על פי המאמר, צפויה להתגבר חוסר הוודאות, אלא, גם בלבול וחוסר וודאות במושגים של זהות וערכים הולכים ומשתנים. מה שנחשב בדור אחד ברור ולגיטימי, יכול להחשב בדור הבא לפגם מוסרי ולהיפך.

מתוך מאות הכישורים השונים, החמישה ששכיחותם ככישורים המתאימים לעולם העתיד, היו הגבוהים ביותר בפרסומים הם: פתרון בעיות, תקשורת, יצירתיות, שיתוף פעולה, וחשיבה ביקורתית (שכל אחד מהם מצריך התייחסות בפני עצמו) וכאשר כינסו כישורים לקטגוריות - על, אחת מהקטגוריות שהתקבלו הייתה המנהיגות. 

מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת במינימום סמכות. פעולה מנהיגותית, מתקשרת בצורה ישירה להשפעה וליצירת שינוי (ויקיפדיה).

אני חושב שאותם חמשת הכישורים שהוזכרו, מהם קוגנטיביים ומהם בין - אישיים, הם כישורים בוני הנהגה ולכן, אולי, ההנהגה הוגדרה כקטגוריית - על. מנהיג טוב זקוק לאותם הכישורים כדי להנהיג ולהוביל (או לגייס סביבו אנשים בעלי כשרונות אלה). יש לנו ציפיות ממנהיגים כל יום, אבל במצבים של חוסר וודאות, העיניים, עוד יותר, נשואות למנהיג והאמון בו גובר עד כדי תלות ואם יעמוד במבחן יזכה לקבע את האמון וההערכה של המונהגים.

רגע לפני שאנחנו חושבים על הרצל, בן גוריון וצ'רצ'יל, נראה לי כי כישורי מנהיגות דרושים לכל אחד. אני, קודם כל, המנהיג של עצמי (ורק אזרוק רמז על הסכנה בלהעביר את האחריות הזאת לאחר באופן כמעט מוחלט…). אני קודם צריך להתנהל עם הכוחות שלי בעולם הזה של אי הוודאות. אני מקבל על עצמי אחריות המגיעה עם סמכות התפקיד שלי כמנהיג. אחרי שלקחתי אחריות להנהיג את עצמי, אני מחויב, ברמה כזאת או אחרת, להנהיג את מי שסביבי. עם או בלי תפקיד רשמי. הנהגה של אחד, אלף או מיליונים. חברים, ילדים, עיר ומדינה. כל אחד לפי יכולתו וכישוריו.

איך מחנכים למנהיגות? כתיבה בגוגל 'בית ספר למנהיגות' תביא ללא מספר תוצאות, כאשר חלק מבתי הספר האלו חרטו את המילה 'מנהיגות' בתוך שמם המפורש ויש את אלו שהיא נמצאת בחזון המוצהר. אפשר למצוא שם בתי ספר תיכוניים ועל - תיכוניים מגוונים, חלקם המנהיגות היא הנושא העיקרי ובחלקם בית הספר הוא למנהיגות בנוסף לשם אחר בכותרת. אני לא מכיר את בתי הספר האלה ולא יודע עד כמה נושא המנהיגות נמצא בתכנית הלימודים, אבל אני חושב, שכמו בענייני הוראה וחינוך רבים, לחנך למנהיגות - זה [לא] פשוט לתת להנהיג.

לא חידוש גדול שהוראה דרך התנסות וחוויה היא דרך אפקטיבית מאוד. רק שיש מקומות שזה קשה. לא לילד, לתלמיד. להורה, למורה. יותר קל לשחרר לילד מטלה קטנה בבית, מאשר לתת לו אחריות, לפעמים אפילו על עצמו. יותר קל לתת לתלמיד להתנסות בפעילות מעבדה, מאשר להפקיד בידיו, באמת, אחריות לתהליך הלמידה שלו עצמו, או, להפקת אירוע בית ספרי. הוראת מנהיגות, לא ידע או מיומנות, היא המקום שבו, כך נראה לי, אנחנו כהורים ומורים מתקשים בו לא מעט. מעגלים פינות ונופלים שוב ושוב אל המוכר והידוע, אל התוצאה הברורה מראש, כשאנחנו נקח את האחריות במקומם.

לכאורה, גישה של 'הורות מאפשרת' ובתי הספר הדמוקרטיים פצחו את השיטה והם הם הדרכים הנכונות להורות והוראה. עוד לא צברתי מספיק ידע כדי לנתח את שני אלה עד הסוף, אבל אחרי שני עשורים של עיסוק בשני תחומים אלו, אני חושב שיש שם גרעין אמת גדול שיש לאמץ, עם ההתאמות בתחום הגבולות, הפדגוגיה, התהליכיות ועקרונות נוספים שחשובים בתפיסות עולם מעט שונות. אין דרך אחרת מלהעביר [חלק מה-] אחריות, כדי לחנך לאחריות. אין דרך אחרת מלהכין למצבי חוסר ודאות וכשלון, מלתת להם להתנסות במצבים כאלה, וכן, גם, להכשל. טוב שזה יקרה בתוך ה'חממה' הביתית והבית ספרית שלנו, לפני שזה יקרה, וזה יקרה, בעולם שמחוץ ל'חממה'.

אני לא מרגיש שחידשתי משהו. הדברים ידועים. באתי לחזק. את עצמי. את מי שסביבי. את מי שבידיו הכוח להעניק את מתנת האחריות, את מי שצריך להושיט את ידיו ולקחת אותה. קחו. עכשיו. אנחנו אתכם גם בנפילות. אנחנו מתפעלים עד אין קץ לראות איך פעלתם.

בפסוק וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ויש לדקדק כי ע"פ הענן היו הולכים ולמה הוצרך לצוות למשה רבנו עליו השלום [מרע"ה]. אל מקום שהענן ילך ילכו בנ"י. אבל נראה כי הש"י רצה שיאמינו בנ"י למרע"ה לחזור לאחוריהם. ולא הראה להם ע"י הענן. רק האמינו למרע"ה כמ"ש רש"י להגיד שבחן. ולכן הרהרו אח"כ אותן שאמרו המבלי אין קברים כו'. שסברו שמרע"ה אמר כן מדעתו. אעפ"כ הואיל והאמינו מתחילתו בכל לב. לכן זכו אח"כ לישועה וחזרו והאמינו במשה ג"כ [שפת אמת, בשלח, תרל"ח]:

לקב"ה יש דרך להנהיג ולהוביל את בני ישראל במדבר. עמוד הענן ההולך לפני המחנה. אחד הסמלים המאפיינים בצורה הטובה ביותר את ההנהגה המדברית. עמוד הענן מקדימה, על פיו יחנו, על פיו ייסעו. מיישר הרים ועמקים, הורג נחשים ועקרבים, אפילו מגהץ בגדים… שלב הילדות של עם ישראל. אבל, כבר בשלב ה'ילדות' הראשוני הזה של העם, מראה ה'שפת אמת' איך מאפשר הקב"ה למשה להבנות כמנהיג ומוביל. איך הוא מאפשר לעם ישראל עצמו לזרוע את זרעי האחריות וההנהגה העצמית. 

הקב"ה מצווה את משה שהוא זה שינחה את העם בתנועה לפני ים סוף, לא עמוד הענן. ולא סתם הנחייה, אלא, הנחייה בשעת משבר. הוא מנחה אותו למהלך אסטרטגי שייראה בהתחלה כטעות פטאלית בניווט. חוזרים אחורה ונתקעים במצב של מוות בטוח. 'אין מספיק קברים במצרים??' יזעקו עם ישראל. 'בשביל זה יצאנו? למות במדבר?' לכאורה, שוב, כמו אחרי הכבדת העול המצרי באיסוף הקש, גם פה, בני ישראל יפקפקו במנהיג. וטוב שכך. לא רק שהם לא יקבלו עונש על כל, אלא, אפילו, אומר ה'שפת אמת', בעקבות זה הם זכו להגאל. בעקבות ההליכה אחרי משה גם בקושי, בעקבות ההתנערות מעבדות ולקיחת אחריות גם בזעקה אל מול המנהיג. 

הקב"ה מכניס את משה למהלך הבעייתי הזה, כדי לגדל אותו למנהיג. כדי לגרום לו להאמין בעצמו, בדרך שבחר. ועל אף כל ה'פינוקים' שמשה עוד ייתן להם בהמשך במדבר, כאן, בתחילת הדרך, הוא מְצוּוֶה לעמוד מול הים הגדול, כאשר המוות המצרי רודף מאחור ולהגיד להם מילה אחת שתביא להם את הגאולה. סעו. בעצמכם. אם באמת תרצו ותקחו אחריות, גם ים גדול וסוער לא יוכל לעמוד מולכם.

שבת שלום,

איתן. 

בא תשפ"ג

 בס"ד

קנאה היא תוצר לוואי של עשייה. משהו תמיד יפריע למישהו. אלא, אם לא תעשה. אז, זה לא יפריע לאף אחד. אולי להורים שלך. לעצמך. לקיומך. הקנאה לא מגיעה רק בעקבות מחלוקת עקרונית על מה שעשית, ריבוי דיעות זה אפילו מבורך. ריבוי דעות, ויכוח, אפילו לוהט, מכריחים אותך להתחדד, לדייק, לשאול שאלות קשות גם את עצמך ולהעמיד את הדעות והרעיונות שלך בביקורת חיצונית ופנימית.

קנאה (קנאה ב… ולא קנאה ל…).

קנאה היא רגש המתעורר אצל אדם… בשל הצלחתו של פרט אחר ובשל תחושת נחיתות יחסית לפרט זה. זהו רגש המתעורר באדם כאשר לזולתו יש דבר מה שהמקנא סבור שמגיע לו או נלקח ממנו (ויקיפדיה).

קנאה היא אחד הרגשות הקשים לנשיאה  ולטענתו של הפסיכולוג דניאל גולדמן- מבוססת על רגשות בסיסיים יותר של פחד, כעס ועצב. מידה מסוימת של קנאה באחרים עשויה לדרבן אותנו להתקדמות ולעשייה, אך צידה השני הוא רגשות מכאיבים כתסכול, רגשי נחיתות ועוינות, והתנהגויות אשר עשויות לפגוע בנו או באחרים (מובא באתר 'בטיפולנט').

קנאה היא רגש חברתי מורכב, שמטרתו המרכזית היא שמירה על הישרדותנו. הקנאה, על ידי יצירת רגשות שליליים חזקים, עוזרת לנו להגן על מה שאנו מרגישים ששייך לנו ולעבוד קשה יותר עבור התקדמות אישית. עם זאת, דווקא בגלל שהקנאה היא רגש כה משמעותי עבורנו, היא עלולה גם לצאת משליטה ואף לפגוע בנו… (אתר 'חיבורים' להתמודדות עם חרדה).

אם כך, הקנאה, היא לא שכלית, אלא, רגש פרימיטיבי, קדמון וחזק שנוצר באבולוצית השרדות של הפרט בקבוצה. וכדרכם של רגשות חזקים היא לא מבחינה בין טוב לרע. זה לא שאין לה סיבה, אותה תחושה שזה היה שלי, שזה מגיע לי והנה נלקח ממני, ועוד על ידי מי, אותו צעיר / מושחת / שתלטן / הוסיפו תארים נוספים, או בקיצור, מישהו שהוא לא אני, או לא מקבוצת ההשתייכות שלי.

איך אפשר להתמודד עם קנאה? עם רגש כל כך חזק וקדמון? בקישור האחרון שהבאתי למעלה מוצעות כמה דרכים להתמודדות של המקנא עם הקנאה שבו, כאשר המשותף לדרכים אלו היא ההכרה בקנאה וגיוסה לכיוונים חיוביים. אבל, איך יכול מי שמקנאים בו להתמודד איתה? איך אתה יכול להסביר את עצמך מול מי שמלא קנאה המביאה אותו לידי פחד, שנאה ושטנה כלפייך? 

אז קודם כל להמשיך לעשות. במחויבות. באחריות. בצניעות. אי אפשר להפסיק עשייה שאתה מאמין בה, רק בגלל שמקנאים בך. ומעבר לזה, אני חושב, שאין דרך אחרת מלבד להסביר, לחנך, לגייס, לשתף. אם הבסיס לקנאה, היא התחושה של אדם שהוא נמצא מחוץ למעגל, צריך לראות איך מכניסים אותו פנימה, מאפשרים לו שייכות ומקום, ומכאן, זו כבר הבחירה שלו…

במעגל הלאומי אנו חווים בימים אלה, קנאה וקנאות עזה סביב מה שמכונה 'המהפיכה המשפטית'. עצם הביטוי הזה, מעיד על קנאה של אנשים שחושבים שנלקח מהם משהו, בעוד, שהאמת ההיסטורית היא שמה שמנסים לעשות עכשיו הוא תיקון הנעשה על ידי 64 חברי כנסת נבחרים למהפיכה שעשה אדם אחד שגייס כמה חברים קרובים. כל השאלות החכמות (איך ישפיע על כלכלה? על הכרה בעולם?...) של אנשי התקשורת המופנים לאותם 64 המייצגים מיליונים, לא נשאלו ולו פעם אחת, כלפי אהרון ברק וחבריו. אבל, רגע, כבר אמרנו שזה לא שכלי. נלקח מהם משהו. על זה הרעש. נלקחה ההגמוניה. השליטה המוחלטת. בזה צריך קודם כל להכיר. על זה ההפגנות.

ועכשיו לאיך להיות חכמים ולשמור על כל ישראל אחים. המשימה היא איך, מצד אחד, ממשיכים להביא לשיפור המדינה כפי שרוב העם רוצה, ומצד שני משתפים, עד כמה שניתן, את מי שבאמת רוצה להיות חלק. אני מקווה שנדע להתעלות מעל פוליטיקת הזהויות. שנדע לקבל החלטות מושכלות. השינוי יגיע מלמטה, הפוליטיקאים מסתכלים עלינו.

עולמו של הפרט. שעושה. שלא מחפש לנוח. שיש לו מטרה. שמוכן גם להפגע בדרך. מטעויות שבוודאי יעשה. מרגע אחד של טעות בשיקול הדעת. לוקח אחריות. ומולו, קנאה. על שהלך בדרך שהמקנא פוחד ללכת, אך רואה בה את דרכו שלו. לא להפסיק ללכת בה. להסיר מהלב את פצעי מבטי הקנאה. לנסות ולקרב גם את המקנא - החלק הקשה שבדרך.

וכסה כו' עין הארץ ולא יוכל לראות. כ' רש"י לא יוכל הרואה לראות כו'. אבל יש לפרש כי המכה כסה עין הארציות והגשמיות שלא יוכל זה העין הרע להשגיח על פנימיות הארץ. וע"ז חרה לבלק ובלעם דכ' עם יצא ממצרים כו' כסה כו' עין הארץ כו' [שפת אמת, בא, תרל"ה]:

'ולא יוכל לראות את הארץ'. מי לא יוכל לראות? רש"י מסביר את פשוטו של מקרא ומדגים בכמה מקומות איך התורה מדלגת על מילים ברורות. מי לא יוכל לראות? הרואה. אדם שיסתכל לשמיים לא יוכל לראות אותם בגלל מכת הארבה. 

ה'שפת אמת' מציע דרש. 'לא יוכל לראות' במובן של לא יאפשר לראות. הנושא של הפסוק הוא הארבה ולא האדם. הארבה, אותה מכה אלוהית של ריבוי, לא מאפשרת לראות את הארץ. ודווקא מאפשרת ראייה פנימית יותר. היא מסתירה את המכשול לראות את האמת במציאות, מכשול הגשמיות, חיים של כורח ההשרדות בלבד. שים רגע את הארציות בצד, תנוח מהם ותראה עולם רוחני ופנימי עשיר.

מכת הארבה היא עוד דרך של הקב"ה להראות את הייחוד של עם ישראל, במטרה לשכנע את פרעה לשחרר את העם, זו לא שבירה באלימות (לפירוט שלבי השכנוע - אתר הרב שרקי). המטרה של המכות היא 'יציאת מצרים'. הצטרפות של מצרים לאותו שינוי רוחני. נכון, יש כאן חילופי שלטון והגמוניה. לא עוד שליטה של האמפריה המצרית ושליטה - אלוהיה בעולם הרוחני, אלא, היא עוברת לעם ישראל. 

פרעה, בסופו של דבר, אחרי מכת בכורות, השתכנע ושילח את העם. אם היה בוחר גם לגייס את מצרים למהלך ומשתתף בגאולה היה מביא לסיום ההסטוריה ולתקופת משיח, אך הוא בחר, בכוחות אחרונים, לגייס את הקנאה למעשה שאולי נראה חזקים מול חלשים, אבל אחרי לקח המכות, מדובר בעצם בהתאבדות הנובעת מקנאה, רק לא להיות חלק.

בעקבותיו ממשיכים בלק ובלעם, קוסם ונביא, לקנא בישראל. באותה התכונה שהתגלתה במכת הארבה, הסרת הכיסוי מעל הגשמיות של העולם ויציקה של תוכן פנימי. מכה המסמנת את סיום ההגמוניה, השליטה שלהם בעולם הרוחני - אלילי. גם הם בוחרים לא להצטרף לשינוי ולגייס את כוחותיהם לקנאה שורפת שפגעה בעם ישראל ופגעה, בסופו של דבר, גם בהם.

3,000 שנה אנחנו נאבקים בקנאה הזאת המהווה את הבסיס של האנטישמיות (אל תחפשו סיבות של הגיון). ועַם הנצח, לצערנו הרב, לא מפחד מדרך ארוכה וממשיך לפעול גם אל מול הקנאה השורפת, עם המשמעויות הנוראות ביותר של המילה הזאת. בדור הגאולה, בדור שקמה מדינה חזקה, חייבים להתייחס גם אל שורשיה של הקנאה, להמשיך בדרך, עם הרצון והמחשבה לסיים את מעגל הקנאה ולמצוא את הדרך לגייס שותפים.

גם אתה, זה שעושה, נכון, מקנאים בך. תמשיך. תשתדל גם לפייס.

שבת שלום,

איתן. 

וארא תשפ"ג

 בס"ד

מזל טוב! מוניתם בשעה טובה להיות שופטי בג"ץ!! 

ברכות על המינוי, קדימה לעבודה. משימה ראשונה שלכם היא למצוא חמישה דברים שלא סבירים בעיניכם בהתנהלות המדינה (או המועצה / בית הספר / סניף…). כתבו פסקת טיעון קצרה מדוע דברים אלו לא סבירים בעיניכם ולכן יש לבטל אותם ונסו לשכנע את כל הכיתה / שכבה / סניף.

משימה שנייה, בחרו את שלושת חבריכם הטובים ביותר ונסו לשכנע אותם.

להגשה:

1. פסקאות הטיעון.

2. בחצי עמוד - מה היה ההבדל בין הניסיון לשכנע את כל הכיתה לבין הניסיון לשכנע את חבריכם הקרובים? 

מורי אזרחות, קיבלתם מערך שיעור בחינם…

קוראים יקרים, לא התכוונתי לתת כאן שיעורי בית, אבל מוזמנים לעשות את זה רק כתרגיל מחשבתי (אבל אם תשתפו בתגובות למטה על מה חשבתם - אשמח מאוד).

אני חושב שיש לתרגיל הזה מסר ברור. אבל גם מורכב. כי יש דברים שצריך לשנות. כי יש דברים שהם באמת לא סבירים. שהנפש נקרעת עד כמה שהם לא סבירים. בתחום הלאומי (לא סביר שבמקום הכי קדוש ליהודים אין בית כנסת, התנהלות בכל מה שקשור לאדמות מדינה ועוד..), בתחום החברתי (עונשים מקילים לעבריינים, חלוקת משאבים בין שכבות בחברה…) ובכל כך הרבה תחומים נוספים. אז למה הם לא מתבטלים הדברים הבלתי סבירים האלה? מה, רק אני רואה את זה?

אולי כן. אולי זה רק אני, או החברה שבה אני חי, או התנועה הפוליטית שאני מזדהה איתה, או רק החברים שלי. אולי אלו אפילו הרבה אנשים שרואים את זה, אבל אנחנו, בדרך כלל, לא בתפקיד הקובע (שגם פה יש הרבה דברים לא סבירים). מוטלת עלינו החובה להסביר. לשכנע. לפעול בכל דרך חוקית אפשרית ואפילו, כשיש דגל שחור שמתנופף מעל החלטה, כשנשברים ערכי מוסר בסיסיים ביותר, אפילו בדרך לא חוקית (כי זה החוק…).

והמפתח הוא העם. הריבון הוא העם. ולפעמים הוא אדיש. ולפעמים הוא מרגיז. והרבה פעמים הוא ממש לא חושב כמוני (שזה בעצמו דבר לא סביר…). אבל השינויים חייבים לעבור דרכו. דרך חינוך, דרך הסברה ודרך הפוליטיקה. מציירים לנו את הפוליטיקה כמלוכלכת ואת הפוליטיקאים כאנשים נלעגים במקרה הטוב, סוציומטים ומרושעים, במקרה הפחות טוב. כולנו חוטאים בזה. אבל 'הכל עובר עלינו'. הם זה אנחנו. הם הבחירה שלנו, הם המייצגים שלנו. לא טוב לנו? לא נצביע להם. או, נתכבד ונלך להחליף אותם. שמעתי את הרב שרקי מספר שכאשר אחד הרבנים הראשיים אמר בשיעור בישיבת מרכז הרב, 'פוליטיקה מלוכלכת', קם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל וזעק 'זו הפוליטיקה המלוכלכת של הקדוש ברוך הוא'...

שופטי בג"ץ אנשים חכמים. אבל הם אנשים. אנשים שקיבלו מינוי (לא פעם מחבריהם הקרובים בדעת) לתפקיד מסוים. לשפוט. המהפכה השיפוטית שהוביל אהרון ברק הביאה לחריגה קיצונית מתפקידם. נבחרי עצמם משליטים את דעתם על נבחרי העם. זה לא דמוקרטי בעליל. אבל ברק הוא גאון. אי אפשר לקחת את זה ממנו. הוא גייס את חוכמתו, את אנשיו, את הרוח של התקופה ובִיצֶר את דעתו, כך שמתנגדיו ייחשבו כפועלים כנגד הדמוקרטיה. הדבר הביא לעיוותים רבים, לנזקים אין ספור (למשל, צפו בזה) ולדבר הכי גרוע, מה שקורה עכשיו, מריבת אחים גדולה…

אני באמת מאמין שהם אנשים טובים. אני בטוח שאהרון ברק התכוון רק לטובתה של המדינה. שהוא חושב שטובת המדינה, היא מה שהוא חושב. טוב, האמת שגם אני חושב שטובת המדינה היא מה שאני חושב, השאלה היא כיצד אני מקדם את דעתי. האם אני שואל את העם (זה שלא ממש מבין, כן?), או דורס אותו. וכאן הייתה ועודנה, טעותו הגדולה.

הארכתי היום, אבל לא יכול בלי משהו ברמת הפרט. הרמב"ם, בהקדמותיו לפירוש המשנה, כותב איך כל אדם הוא בעצם שופט. קודם כל את עצמו. אחר כך את זולתו. כל פגם מוסרי שיש בשופט גורם לנזק רב. כולנו שופטים. יום יום. מוטלת עלינו החובה לשפוט, אסור להתחמק ממנה. אנחנו אחראים על עצמנו ועל הסביבה שלנו. מוטלת עלינו גם החובה לשמוע, ללמוד, לחנך, ובעיקר, לנהוג באופן סביר….

הן בני ישראל לא שמעו אלי. מקשים, כי בני ישראל לא שמעו מרוב עבודה. אבל נראה כי לא היה יכול פרעה הרשע לקבל דבורו של משה אם לא על ידי וכיון שבנ"י לא שמעו איך ישמעני פרעה. ולכן צירף עמו אהרן [שפת אמת, וארא, תרל"ה]:

כשמדובר על בירור האמת, משה, כמי שיהיה השופט הגדול של העם, לא מהסס להתווכח גם עם הקב"ה. במסגרת הדיון טוען משה בקל וחומר כלפי הקב"ה. אם בני ישראל שיש להם אינטרס לצאת ממצרים לא שומעים לי, איך פרעה, שהאינטרס שלו הפוך, יקשיב לי?? 

אל מול מה שנראה כפשט הפסוק מקשה ה'שפת אמת', לא ייתכן שמדובר בקל וחומר, הרי הפסוק בעצמו כותב שבני ישראל לא שומעים מסיבה של 'רוב עבודה' ולא בגלל חוסר רצון! פרעה, לא עובד, אז הוא יכול, לכאורה, לשמוע!

אם כך, ממשיך ה'שפת אמת' כנראה שעומק הפשט הוא אחר. אי אפשר, אומר משה לקב"ה, לצאת למהלך גדול ומשנה היסטוריה הקשור בעם היהודי, מבלי לקבל את הסכמת העם! נכון, העם חלש, העם עסוק בעבודה סיזיפית שלא מאפשר לו לחשוב וזה בהחלט לא סביר שהוא לא שומע לי, אני, משה, הנביא והשופט הגדול ביותר שעמד ויעמוד לעם היהודי. ולמרות עילת הסבירות הזאת, אני לא מוכן ללכת בלי העם שלא בחר אותי. אתה, הקב"ה, בחרת אותי, לא העם.

הקב"ה מסכים עם הטענה הזאת ומקבל אותה. הוא מצרף למשה את המנהיג המקומי של העם. זה שגדל איתם בשעבוד, זה שהוסמך על ידם לדבר בשמם, אהרון אחיו. עכשיו משה מסכים. לא בגלל הגמגום ולא בגלל עצלות, אלא, כדי שהעם יהיה שותף ביציאתו ממצרים. 

במשך שנות שיפוטו משה עומד שוב ושוב מול הדילמה הזאת. לעשות את מה שנכון וסביר, או ללכת עִם העָם. בחטא העגל, במרגלים, במתאוננים, אפילו בקבלת הערב רב על כל אתגריו. או שאתה, הקב"ה סולח לעם, או 'מחני נא מספרך אשר כתבת'. בלי עם, אין שופט. 

וגם אהרון (כל אהרון…), צריך ללכת עם משה…

שבת שלום,

איתן.

שמות תשפ"ג

 בס"ד

ברש"י נמשלו ככוכבים כו'. ולמי מודיע הכתוב חיבתם. ודאי לבנ"י עצמם. לידע כל אחד כי הוא בכלל צבאי ה'. וכמו כוכבים המאירים בלילה כן נשתלחו בנ"י במצרים שימצאו ההארה גם שמה. וידוע כי מלאך שמו על שם השליחות. ובנ"י יש להם גם כן שמות לכל אחד על שם השליחות. אך כי זה ההפרש ששליחות איש ישראל להיות כמו שנשתלח בלי שינוי. וזה עצמו רצונו ית'. ולמעלה נזכרו שמותם ועתה נכתב שמותם כי גם במצרים היו בשמות הללו ולא נשתנו [שפת אמת, שמות, תרל"ב]:

קראתי, למדתי, את ה'שפת אמת' הזה. שוב ושוב. 'נפל' עלי בדיוק. חשבתי, הפעם, אין לי מה להקדים לו. 

מחצית. כותב תעודות. משתדל. להודיע חיבתן, כוחן, השתדלותן, תיקונן - לעצמן. שתדע כל אחת כי היא כוכב מאיר, גם  בלילה שלה, שתדע כי שליחות מיוחדת מחכה לה. שתפתח את העיניים, שתאמין, כי יש לה שֶם, ל'שם' מה לחיות, מטרה ודרך, שנועדו רק בשבילה.

ושתדע שלפעמים, אין ברירה, צריך לעבור בְּמִצְרַים. לעבור בָּמֵיצָרִים. למצוא שם את האור דווקא מתוך החושך, מתוך ערפל מבלבל, להוולד מחדש, ובשביל זה צריך להוריד קליפות ישנות (זה כואב), לגלות, שוב ושוב, מה אנחנו עושים פה, לשם מה. ובעיקר להאמין בזה שיש לנו שֶם. שמגיע לנו לצעוד בנתיב משלנו. כל גיל והערפל שלו, כל גיל והלידה שלו. 

כל יום. כותב תעודות. משתדל. לעצמי. למי שסביבי. זה לא למחצית או לסוף שנה. זה מצב תודעתי. לחפש 'מה לכתוב' על כל אחת ואחד. מה אפשר לראות. להיות כל הזמן עם עיניים פקוחות. ו'לכתוב' משוב מקדם. עצם הראייה הפנימית, של עצמי, ו'לראות כל אחד מעלת חברו', גם את נקודות הקושי, גם קצת את חסרונם, יכולה לאפשר לתמוך ולסייע ולו במעט.

עם כל התהפוכות, עם כל השינויים, עם כל הלבושים השונים, השם שלנו, כך מלמד ה'שפת אמת' נשאר קבוע, יציב. אנחנו גדלים, משתנים, מתפתחים, עולים, יורדים ושוב עולים, אבל יש איזה ציר קבוע שהוא אנחנו, כל אחד ומה שהוא, כמו שם פרטי, קצת סודי שמלווה אותנו כל החיים. אותה שליחות שאנחנו צריכים להמשיך ולחפש כל הזמן. 

הקב"ה מגלה את השמות לבני ישראל, של כל אחד, של כל שבט, עוד לפני השעבוד, כדי שלא ישכחו, כדי שלא יתייאשו, כדי שיבינו שמצרים היא חלק התפתחותי דרכו השם שלהם צריך לעבור, גם בשלב הזה של חייהם ב'ערי המסכנות' יש לשליחות שלהם מקום. מהשעבוד הם ייצאו אחרים, הם יהפכו לעם, אבל עם אותם השמות. ובבקשה מכם, כך הוא כותב להם בתעודה, תנצלו את הפוטנציאל שלכם…

ושיהיה להם, לכן ולכם, בהצלחה ב'מחצית' ב'.

שבת שלום,

איתן.