משפטים - שקלים תשפ"ג

 בס"ד

על העיוורון. מה קורה כשכל בני האדם (חוץ מאחת) חולים במחלה מדבקת של עיוורון לבן? האם אפשר יהיה לשמור על סדר חברתי? על מוסר? אילו מנהיגים יצמחו בשעה שכזאת? את הספר כתב ז'וזה סאראמאגו, את התמונה שנבחרה לשער הספר במהדורתו העברית צייר פיטר ברויגל האב, את המציאות של העוורון, את זה אנחנו מצליחים לייצר לבד…

אני מרגיש את העיוורון ברוח התקופה. הרבה פעמים, כמגזר, הרגשנו שקופים, אבל הפעם, התחושה היא שעיוורון לבן מכסה את הכל. זה לא עיוורון שחור בו האדם יודע שהוא עיוור. נדמה לך שאתה רואה, אבל הכל צבוע רק בצבע אחד. והוא לבן. טהור. כל האמת אצלי. 

"הבעיה שבשביל לא להנות מחזקת הנאשם הוא החליט לשרוף את המדינה בגיבוי הביביסטים שכל כך שונאים את האזרחים שאינם ביביסטים שזה גובל בטירוף…" כתב לי אחד בפייסבוק.

"אנחנו יוצאים מתוך עצמנו כי אתם השתגעתם…" ובהמשך - משתמטים, מושחתים ועוד ועוד..

ואחרי שזרק טינופת גדולה ומכלילה על כמה ציבורים שלמים, המשיך בלשונו ה'נקייה' - 

"יצאנו למאבק ונמשיך להילחם עד שתורידו את הידיים שלכם מבית המשפט העליון, עד שתלמדו לכבד את האחר (או לפחות לסתום את הפה)..." פרסום "אמיץ" שכתב אל"מ כל שהוא במיל' (כאילו שבגלל הדרגה דעתו חשובה יותר).

תקראו את הספר. כש'עיוורים' מנסים לנהל מדינה (מתוך הממשלה, מתוך בתי המשפט, מתוך התקשורת) נוצרים עיוותים גדולים. אז כן, בגדול, אני מאמין שיש כאן צד (אידאולוגי, לא בהכרח מפלגתי) צודק יותר, עיוור פחות. צד שחווה על בשרו יותר מכל אחד אחר מה זה לנפנף ידיים ולקפוץ באוויר אל מול עיוורים שלא רואים אותך ממטר (ומאשימים אותך בעיוורון כמו התגובות למעלה). והצד הזה צריך (מחויב) להשתמש בכוח שהוא קיבל מהציבור (דמוקרטיה וזה…) ולפעול ולפעול. ועם זאת, כשההגה בידיים שלך, זה לא משנה שלא ראו אותך, אתה חייב לפקוח עיניים - ולראות.

הציור שהובא למעלה, המכונה 'משל העיוורים', צויר על פי פסוק בברית החדשה: ”היוכל עיוור להדריך עיוור? הלא שניהם אל תוך הבור יִפָּלוּ...” [הבשורה על פי לוקאס, ו' 39]. והכנסייה ברקע, רחוקה, לא מתערבת, מלמדת מה קורה למי שפונה מדרך הישר…

התורה לא מסתפקת באמירה כזאת, אלא, מצווה: ”לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'” [ויקרא י"ט, י"ד], בעוד הבור, אליו עלול לפול העיוור, הוא אחד מארבעת אבות הנזיקין, תקלה שיש על האדם אחריות לתקן ולשאת בתוצאות של הנופלים שמה. בור, כפירושו של רש"י על הביטוי 'מכשול', אינו רק תקלה פיזית, אלא, כל אדם יש בו עיוורון במשהו, 'עיוור בדבר'. הפיתוי גדול להציב בפני העיוור מכשול שישרת את מטרותיי, הפיתוי גדול להוביל את העיוור בדרך מוסללת מראש. התורה שמה את מלוא האחריות על האדם ה'רואה', לראות, להנחות.

השמיניסטיות באירועי אדר. חייהם הטובים של המורים המקצועיים שלהם. כמה זמן פנוי. אפשר לשבת בחדר המורים (אפילו בבית) ולעסוק בעניינים מקצועיים ואישיים. ואפשר גם "לבזבז" את הזמן ולשבת במסדרון. לנסות ולעבוד ברעש. פחות יעיל. לכאורה. כי אם חלק חשוב ואינטגרלי מהעובדה שלך היא לראות, זה לא משהו שאפשר לעשות אותו מחדר המורים. כמשל. לכל החדרים הסגורים שאנחנו יכולים לבחור ולשהות בהם, מול האפשרות, של המסדרון, הרועש ו'המפריע' למי שרוצה לראות.

במדרש ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי השי"ת רוצה לעשות משפט ונקמה ברשעים יא) כאשר באמת בנ"י זוכין במשפט. רק שזה תלוי בעבודת בני ישראל אם הולכין במשפט אמת בכל דבר. ואם השי"ת צריך לעשות עמנו לפנים משורת הדין אין יכול לעשות משפט ברשעים יב). וז"ש אשר תשים לפניהם כי משפט השי"ת תלוי בעבודת בנ"י כנ"ל [שפת אמת, משפטים, תרל"ד]:

ה'שפת אמת' הזה תפס אותי, למרות שלכאורה אין קשר למה שכתבתי קודם, כמו שאני מנסה לעשות בדרך כלל. הוא מפנה אותי לראייה פנימה. כדי לזכות לעשות שינוי, כדי להצליח במלחמה בכל רֶשָע, בכל עוולה, צריך התנהלות פנימית ישרה. לזכות במשפט בעצמך. הדבר הראשון שעלה לי בראש מלימוד הפסקה הזאת, הוא שאם לא נזכה, הגאולה תתקדם, אבל נשלם על זה בדם.

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. אף כי התרומה הוא בניסן. חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. רק שבני ישראל צריכין לעורר זה ההתחדשות ע"י הנדבה כי בחודש אדר שהביאו כל בנ"י את שקליהם התעורר עת רצון מאוד. וגם כי הזמן מעורר לב בני ישראל להתנדב להשי"ת. ושניהם אמת. וזה מביא אח"כ התחדשות. כ' מתן אדם ירחיב לו. כפי מה שאדם נותן משלו. יוצא מכל המצרים. וזה על הכלאים כמ"ש בזוה"ק פי' כמו בית הכלא שע"י הנדבה נעשה בן חורין. והוא הכנה לפסח. כי גם עתה יש הרצון והנדבה שבנ"י מוכנים לתת השקלים. אף כי א"י לקיים בפועל. ולכך מביא שמחה כדכ' ולישרי לב שמחה שכשיוצאין לחירות מיצה"ר באין לישרת לב [שפת אמת, שקלים, תרל"ד]:

באותה שנה, אחרי הפסקה הקודמת מפרשת המשפט והדין, כותב ה'שפת אמת' (או יותר נכון, מדבר, כי הספר הוא סיכום למה שנאמר על ידו בשבת, כך שייתכן ואלו שני חלקים מאותה השיחה) על הנדבה, על התעוררות להתחדשות דרך הנתינה כדבר המקדים לחירות, לגאולה. שני צדדים של אותה המטבע. שתי תנועות נפש מקבילות. לשמור על הדין ולתת צדקה. אי אפשר להפריד ביניהם (הסוגיה בנושא מובאת בבבלי מסכת סנהדרין דף ו' עמוד ב'). צריך למצוא את הדרך לא לבטל את הדין, להתקדם ולעשות את מה שצריך מבלי לבטל את הצדקה.

כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בראשית י"ח, י"ט)

זה הבסיס לבחירה באברהם, בעם ישראל. זו המשימה.

שבת שלום,

איתן.