בס"ד
מאמר סקירה, הנשען על כמות גדולה של מאמרים ופורסם בשנה שעברה (טקסט מלא למיטיבי לכת ואנגלית, סקירה קצרה בעברית), בדק מהן המיומנויות והכישורים שיידרשו מדור העתיד, זה שיחיה בעולם שבו קצב השינויים צפוי להיות עוד יותר גבוה ואי הוודאות בו תלך ותגבר. אי הוודאות מגיעה במגוון של 'לבושים'. עולם התעסוקה משתנה עם ההתקדמות הטכנולוגית, כך שאפילו ההייטק כבר לא חסין מפני הבינה המלאכותית (AI). עולם ההשכלה גם הוא עומד מול אתגר ריבוי המידע, הנגישות שלו והיכולת להעזר בטכנולוגיה לפתרון בעיות (ועם התפתחות ה-AI השאלה מה בכלל צריך ללמוד, איך לומדים ואיך מפיקים תוצרי למידה עוד תעלה עשרות מונים). לא רק בעולמות התעסוקה וההשכלה, כך על פי המאמר, צפויה להתגבר חוסר הוודאות, אלא, גם בלבול וחוסר וודאות במושגים של זהות וערכים הולכים ומשתנים. מה שנחשב בדור אחד ברור ולגיטימי, יכול להחשב בדור הבא לפגם מוסרי ולהיפך.
מתוך מאות הכישורים השונים, החמישה ששכיחותם ככישורים המתאימים לעולם העתיד, היו הגבוהים ביותר בפרסומים הם: פתרון בעיות, תקשורת, יצירתיות, שיתוף פעולה, וחשיבה ביקורתית (שכל אחד מהם מצריך התייחסות בפני עצמו) וכאשר כינסו כישורים לקטגוריות - על, אחת מהקטגוריות שהתקבלו הייתה המנהיגות.
מנהיגות היא יכולתו של אדם או קבוצת אנשים להוביל אנשים אחרים אל עבר מטרה משותפת במינימום סמכות. פעולה מנהיגותית, מתקשרת בצורה ישירה להשפעה וליצירת שינוי (ויקיפדיה).
אני חושב שאותם חמשת הכישורים שהוזכרו, מהם קוגנטיביים ומהם בין - אישיים, הם כישורים בוני הנהגה ולכן, אולי, ההנהגה הוגדרה כקטגוריית - על. מנהיג טוב זקוק לאותם הכישורים כדי להנהיג ולהוביל (או לגייס סביבו אנשים בעלי כשרונות אלה). יש לנו ציפיות ממנהיגים כל יום, אבל במצבים של חוסר וודאות, העיניים, עוד יותר, נשואות למנהיג והאמון בו גובר עד כדי תלות ואם יעמוד במבחן יזכה לקבע את האמון וההערכה של המונהגים.
רגע לפני שאנחנו חושבים על הרצל, בן גוריון וצ'רצ'יל, נראה לי כי כישורי מנהיגות דרושים לכל אחד. אני, קודם כל, המנהיג של עצמי (ורק אזרוק רמז על הסכנה בלהעביר את האחריות הזאת לאחר באופן כמעט מוחלט…). אני קודם צריך להתנהל עם הכוחות שלי בעולם הזה של אי הוודאות. אני מקבל על עצמי אחריות המגיעה עם סמכות התפקיד שלי כמנהיג. אחרי שלקחתי אחריות להנהיג את עצמי, אני מחויב, ברמה כזאת או אחרת, להנהיג את מי שסביבי. עם או בלי תפקיד רשמי. הנהגה של אחד, אלף או מיליונים. חברים, ילדים, עיר ומדינה. כל אחד לפי יכולתו וכישוריו.
איך מחנכים למנהיגות? כתיבה בגוגל 'בית ספר למנהיגות' תביא ללא מספר תוצאות, כאשר חלק מבתי הספר האלו חרטו את המילה 'מנהיגות' בתוך שמם המפורש ויש את אלו שהיא נמצאת בחזון המוצהר. אפשר למצוא שם בתי ספר תיכוניים ועל - תיכוניים מגוונים, חלקם המנהיגות היא הנושא העיקרי ובחלקם בית הספר הוא למנהיגות בנוסף לשם אחר בכותרת. אני לא מכיר את בתי הספר האלה ולא יודע עד כמה נושא המנהיגות נמצא בתכנית הלימודים, אבל אני חושב, שכמו בענייני הוראה וחינוך רבים, לחנך למנהיגות - זה [לא] פשוט לתת להנהיג.
לא חידוש גדול שהוראה דרך התנסות וחוויה היא דרך אפקטיבית מאוד. רק שיש מקומות שזה קשה. לא לילד, לתלמיד. להורה, למורה. יותר קל לשחרר לילד מטלה קטנה בבית, מאשר לתת לו אחריות, לפעמים אפילו על עצמו. יותר קל לתת לתלמיד להתנסות בפעילות מעבדה, מאשר להפקיד בידיו, באמת, אחריות לתהליך הלמידה שלו עצמו, או, להפקת אירוע בית ספרי. הוראת מנהיגות, לא ידע או מיומנות, היא המקום שבו, כך נראה לי, אנחנו כהורים ומורים מתקשים בו לא מעט. מעגלים פינות ונופלים שוב ושוב אל המוכר והידוע, אל התוצאה הברורה מראש, כשאנחנו נקח את האחריות במקומם.
לכאורה, גישה של 'הורות מאפשרת' ובתי הספר הדמוקרטיים פצחו את השיטה והם הם הדרכים הנכונות להורות והוראה. עוד לא צברתי מספיק ידע כדי לנתח את שני אלה עד הסוף, אבל אחרי שני עשורים של עיסוק בשני תחומים אלו, אני חושב שיש שם גרעין אמת גדול שיש לאמץ, עם ההתאמות בתחום הגבולות, הפדגוגיה, התהליכיות ועקרונות נוספים שחשובים בתפיסות עולם מעט שונות. אין דרך אחרת מלהעביר [חלק מה-] אחריות, כדי לחנך לאחריות. אין דרך אחרת מלהכין למצבי חוסר ודאות וכשלון, מלתת להם להתנסות במצבים כאלה, וכן, גם, להכשל. טוב שזה יקרה בתוך ה'חממה' הביתית והבית ספרית שלנו, לפני שזה יקרה, וזה יקרה, בעולם שמחוץ ל'חממה'.
אני לא מרגיש שחידשתי משהו. הדברים ידועים. באתי לחזק. את עצמי. את מי שסביבי. את מי שבידיו הכוח להעניק את מתנת האחריות, את מי שצריך להושיט את ידיו ולקחת אותה. קחו. עכשיו. אנחנו אתכם גם בנפילות. אנחנו מתפעלים עד אין קץ לראות איך פעלתם.
בפסוק וידבר ה' אל משה דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ויש לדקדק כי ע"פ הענן היו הולכים ולמה הוצרך לצוות למשה רבנו עליו השלום [מרע"ה]. אל מקום שהענן ילך ילכו בנ"י. אבל נראה כי הש"י רצה שיאמינו בנ"י למרע"ה לחזור לאחוריהם. ולא הראה להם ע"י הענן. רק האמינו למרע"ה כמ"ש רש"י להגיד שבחן. ולכן הרהרו אח"כ אותן שאמרו המבלי אין קברים כו'. שסברו שמרע"ה אמר כן מדעתו. אעפ"כ הואיל והאמינו מתחילתו בכל לב. לכן זכו אח"כ לישועה וחזרו והאמינו במשה ג"כ [שפת אמת, בשלח, תרל"ח]:
לקב"ה יש דרך להנהיג ולהוביל את בני ישראל במדבר. עמוד הענן ההולך לפני המחנה. אחד הסמלים המאפיינים בצורה הטובה ביותר את ההנהגה המדברית. עמוד הענן מקדימה, על פיו יחנו, על פיו ייסעו. מיישר הרים ועמקים, הורג נחשים ועקרבים, אפילו מגהץ בגדים… שלב הילדות של עם ישראל. אבל, כבר בשלב ה'ילדות' הראשוני הזה של העם, מראה ה'שפת אמת' איך מאפשר הקב"ה למשה להבנות כמנהיג ומוביל. איך הוא מאפשר לעם ישראל עצמו לזרוע את זרעי האחריות וההנהגה העצמית.
הקב"ה מצווה את משה שהוא זה שינחה את העם בתנועה לפני ים סוף, לא עמוד הענן. ולא סתם הנחייה, אלא, הנחייה בשעת משבר. הוא מנחה אותו למהלך אסטרטגי שייראה בהתחלה כטעות פטאלית בניווט. חוזרים אחורה ונתקעים במצב של מוות בטוח. 'אין מספיק קברים במצרים??' יזעקו עם ישראל. 'בשביל זה יצאנו? למות במדבר?' לכאורה, שוב, כמו אחרי הכבדת העול המצרי באיסוף הקש, גם פה, בני ישראל יפקפקו במנהיג. וטוב שכך. לא רק שהם לא יקבלו עונש על כל, אלא, אפילו, אומר ה'שפת אמת', בעקבות זה הם זכו להגאל. בעקבות ההליכה אחרי משה גם בקושי, בעקבות ההתנערות מעבדות ולקיחת אחריות גם בזעקה אל מול המנהיג.
הקב"ה מכניס את משה למהלך הבעייתי הזה, כדי לגדל אותו למנהיג. כדי לגרום לו להאמין בעצמו, בדרך שבחר. ועל אף כל ה'פינוקים' שמשה עוד ייתן להם בהמשך במדבר, כאן, בתחילת הדרך, הוא מְצוּוֶה לעמוד מול הים הגדול, כאשר המוות המצרי רודף מאחור ולהגיד להם מילה אחת שתביא להם את הגאולה. סעו. בעצמכם. אם באמת תרצו ותקחו אחריות, גם ים גדול וסוער לא יוכל לעמוד מולכם.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה