בס"ד
למה נכנעת? למה ויתרת? זה לא הוגן!!
הן אמרו את זה עם מבט טהור של דרישת האמת, שיוצא (כמעט רק) מנוער. בטבעיות טהורה ודרישה של אמת נקייה משיקולים זרים. הן לא המשיכו, אבל אני, בלבי, הוספתי והקשיתי על עצמי, מה המסר שהעברתי? האם הן הבינו ממני, שעם כל מה שאני מנסה לחנך, בסופו של דבר, כשזה מגיע למעשים ולא רק לדיבורים תיאורטיים, ההליכה אחרי האמת היא לא בכל מחיר? האם לא אכזבתי? האם זה עולם המבוגרים שאני מציג בפניהן? דיבורים גבוהים ופשרות במעשים?
ויש (מבוגרים) שיאמרו "כן". זה עולם המבוגרים, העולם האמתי, לא זה הילדותי שחושב שכולם מתנהגים באופן אידאלי, ואם לא, אז בטח שכולם רואים את זה. כולם רואים מי טוב ומי רע. אז לא, ילדים, העולם מורכב. אנשים מורכבים. אפילו בסרטים אמריקאיים כבר הקו המפריד בין הטוב לרע לא כל כך ברור. ויש נרטיבים, סיפורים שונים, כך שאי אפשר לשפוט, ובכלל, דברים שרואים מכאן, אחרי שנים של ניסיון, של מורכבות, לא רואים משם, מהעולם התמים ומנקודת המבט השטחית (בקטע טוב, כמובן) של חוסר הניסיון חיים. אז אנחנו מתפשרים, מתגמשים, מתאימים קצת התנהגות, מעשים, רעיונות… ובכלל, ילדים, פשרה זו לא מילה גסה, לוותר זה כוח…
האמת, לדעתי, לא נמצאת 'אי שם באמצע'. במלחמת רעיונות (ובכל פעולה חינוכית), צריך להיעשות בירור נוקב של האמת. צריך לומר אותה באופן ברור. לשרטט גבולות בין טוב לרע. להיות ברורים. באמירות. במעשים. לא להתחמק. ליישר קו בין המילים למעשים. גם הפשרה, החשובה, הנצרכת, ערך השלום הגדול, גם הם, צריכים להבחן דרך משקפי האמת. אם לא ייעשה הבירור הזה, אם לא ייאמרו וייעשו הדברים כמות שהם, מי שיותר אלים ישלוט ויחליט. פשרה שלא נובעת מתוך כוחה של האמת, סופה להביא כניעה לטרור מכל סוג שהוא.
אסור לאבד את רוח הנָערוּת. לא לשלוח את הנערים והנערות שלנו, חדורי האידיאלים והמוטיבציה להלחם במקומנו. על ארץ ישראל, על שירות ללאום, על הדמוקרטיה או על כל ערך אחר. עלינו להיות נערים איתם, לשאוב מהם את הכוחות. מתוך זה, גם ללמד אותם, את הידע והכלים שצברנו בזכות הניסיון.
נסיבות השיחה פחות חשובות. אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר. שיש לי אמת. ושעם זאת, שאני קשוב לסביבה. שיש הבדל בין כניעה לבין מציאת הדרך הטובה ביותר להמשיך עם האמת. שאני גם בוחן את עצמי. לא לפול. לא לגאווה ולא לענווה פסולה. עזרתן לי לחדד את הנקודה הפנימית שלי. תודה.
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד ע"ש יתרו עפמ"ש [על פי מה שכתוב] לשארית נחלתו דרשו חז"ל מי שמשים עצמו כשיריים. ויתרו הי' בעיניו כשיריים ועש"ז נק' יתרו. רק מקודם שנתגייר לא הי' זה חשיבות. כי הי' באמת מיותר. ורק נחלתו כתיב. ואח"כ ניתוסף לו וא"ו לשון המשכה [שפת אמת, יתרו, תרל"ב]:
התורה וספרות חז"ל מייחסים למידת הענווה מקום גדול ומשמעותי. אברהם, משה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה וגדולים אחרים. אפילו הרמב"ם שלימד את עקרון 'דרך הזהב', ההליכה ב'אמצע' של המידות, עושה ממידת הענווה יוצא מן הכלל.
"ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה לב שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח" [רמב"ם, הלכות דעות, ב', ג']
לכאורה, נראה, כי על האדם לשאוף להגיע למדרגה בה רוחו תהיה נמוכה מאוד. להיות שפל בעיני עצמו ובעיני אחרים. לוותר. "לזרום". לא להתעקש על האמת שלך. לא להלחם. עיון נוסף, במקום אחר ברמב"ם העוסק גם הוא במידות, מראה התייחסות קצת שונה.
והסילסול - ממוצע בין ההתנשאות ובין הנבלה. ופרוש סילסול - הוא: מי שמתכבד כראוי ואינו מתנבל בדבר. [רמב"ם, שמונה פרקים, פרק ד']
במקור זה, הרמב"ם מלמד, כי גם במידה זו יש ללכת בדרך האמצע. השפלה עצמית היא רעה בדיוק כמו התנשאות. כיצד ניתן להסביר את הסתירה בדברי הרמב"ם? כיצד עלינו להתנהג? שמעתי מהרב שרקי כי ההבדל נעוץ בין מה שאתה חש בתוכך, לעומת מה שאתה משדר כלפי חוץ. בין מה שקשור לאישיות שלי ובין מה שקשור לערכים שאני מייצג.
ברמה האישית הפנימית, ההדרכה היא להיות שפל רוח. לתת לאחרים מקום באמת. להיות בעל חוש ביקורת עצמית מפותח, ובעיקר להבין, כי הכוחות שלי נתנו לי במתנה. פיקדון יקר שמוטלת עלי החובה לנצל לטוב. ברמה ההתנהגותית אסור להתנהג בשפלות. גם לא בגאווה. אלא, מה שהרמב"ם מכנה 'סלסול'. כבוד עצמי שנותן ערך גם להיותי אדם וגם מקום למה שאני מייצג בתפקיד שלי, בהשתייכות שלי. הסתכלות בפסוקי התורה ובחז"ל מתוך הנקודה הזאת מראה שאף אחד מאותם גדולים לא היה פראייר. לא דחק את הערכים שלו וחי במגדל שן או חי חיי נזירות במנזרים מרוחקים. הם ידעו להלחם על הדעות והאמונות שלהם.
יתרו לפני הגיור, כך לפי ה'שפת אמת' היה נזיר כזה. 'יתר' קראו לו. אני מיותר, הוא שידר. כוהן שמצוי בעניינים רוחניים. שאפילו לא רואה שמציקים לבנותיו כל יום בבאר. לעומתו, אברהם ומשה היו, מצד אחד, ענווים מספיק כדי לקבל את כולם. 'את הנפש אשר עשו בחרן', את הערב רב. אבל, כשהיה צריך הם ידעו גם לצעוק. אפילו על הקב"ה. כשהיה צריך, הענווים מכל האדם ידעו גם לשבור. פסלים. אפילו לוחות. לשבור זה מסוכן. לפעמים זו הפעולה הנכונה. הרבה ענווה צריך בשביל זה. ייתן ה' לנו חכמה גם בדבר הזה.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה