עקב תשפ"א

 בס"ד

הראיתי לבני הקטן בגוגל ארץ את ההבדל בין ארץ מצרים לארץ ישראל. את הנילוס הענק והדלתא שלו לעומת הירדן הכמעט בלתי נראה. שדות לאלפים סביב הנילוס, בוהקים בירוק, לעומת המקטע הקטן והירוק של הגליל העליון. אין ספק, הדשא של השכן ירוק יותר.

בזמן משבר מחכים שהזמן יעבור. יודעים שכאב הבטן והסבל של עכשיו ייראו אחרת בעוד חודש - חודשיים, שנה - שנתיים. מנסים להתלות לפחות בידיעה המנחמת הזאת. כוחות הנפש פועלים, מתחככים בכאב, נושאים עיניים אל השמיים. עוד יירד גשם אחרי החום הזה, אחרי היובש הזה בנשמה. דווקא בזמן שגרה ברוכה, נותנים לזמן לעבור, לזרום, הכוונה בתפילה, איך נאמר, פחות.. קשה להתפלא מכל עשב ירוק כשיש מים וירוק מכל עבר, קשה להתלהב מהזריחה. לא טבעי לקום בבוקר ולהודות על מה שיש, לראות שדואגים לי, שבסך הכל יש לי מה שאני צריך. תמיד משכה אותי השגרה. איך לפצח אותה, איך לחיות אותה כאירוע גדול. אני מרבה לחשוב איך להוסיף אור לימים רגילים בשנה, איך לקחת שיעור ברצף אפרורי ולהדליק בו אור.

בפסוק כי הארץ אשר אתה בא כו' לא כארץ מצרים היא כו' אשר תזרע את זרעך כו'. ואין מובן. דהא [שהרי] בזה לא מסיים דבא"י אין צריך לזרוע?? וי"ל דבא לומר להם כי א"י היא נמשך אחר הנהגה שלמעלה למטר השמים תשתה ולא הי' הכוונה בא"י על זרע הגשמיי בלבד. כדמסיים ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה כו' והי' אם שמוע כו' ונתתי מטר. והיינו כי זרע הארץ תלוי כפי עבודת בנ"י להשם יתברך... [שפת אמת, עקב, תרמ"ה]:

אתם זוכרים את הנילוס האינסופי שראיתם במצרים? את השפע שאינו פוסק? שם צריך לזרוע ולהשקות. יש אוכל, תמיד, כן. אבל העבודה היא אינסופית, לא משתנה. אין משמעות למחשבות שלך, למעשים שלך. אתה פרט קטן בתוך חברה שפשוט מתקיימת. מין מגדל בבל בו הלבנים חשובות יותר מהאדם. יש לך שדות, אבל אתה עבד.

בארץ ישראל זה אחרת. לא כמו בארץ מצרים שזורעים ומשקים אומר הפסוק. שואל ה'שפת אמת' והלא גם בארץ ישראל זורעים? היה צריך לכתוב שרק שיטת ההשקיה שונה? אלא, שגם הזריעה היא אחרת. במצרים זורעים עם מבט לאדמה, בארץ ישראל זורעים עם מבט לשמיים, "מאמין וזורע". אתה יודע שהטמנת הזרע בארץ היא רק ההשתדלות שלך, השאר יגיע מהקב"ה.

בארץ ישראל אתה אישיות עם משמעות וגם האל שלך הוא מישהו ולא משהו כמו הנילוס. בארץ יש לך אחריות, אם שמוע תשמע ואם לא תשמע… במזרח משווים את החיים לנהר שזורם. אתה לא באמת יכול להשפיע עליו. ביהדות השגרה מבוססת על חתירה, על מעשים כנגד הזרימה של הטבע, או אפילו הטיה של הזרימה, שימוש בזרימה כדי ליצור, לשנות. זו עבודת האדם. השגרה היא תמיד חתירה, עשייה, עיניים למעלה, חיוך למטה.

שבת שלום,

איתן.

ואתחנן - נחמו - בר מצווה נעם תשפ"א

 בס"ד

זה היה סרט מתח משובח. מתכננים בר מצווה שנה שלמה, שבועיים לפני מבשלים את כל האוכל כמעט לבד, מזמינים פרחים ועוד אלף ואחד ארגונים קטנים ואז… הסבתא נחשפת לחולת קורונה וילד הבר מצווה ואחיו היו חשופים אליה… טוב, עושים בדיקות ביום רביעי, מחכים כל יום חמישי ואין תשובה. אם הסבתא חיובית - אין בר מצווה!! 

תשובות מתחילות להגיע לאנשים שנבדקו באותו המתחם והסבתא ללא תשובה.. מה לעשות? לסדר את הפרחים? לקנות את השתייה? לערוך את השולחנות? מתעכבים, אבל ממשיכים. שישי בבוקר ועדיין אין תשובה. כדי לתבל את המתח נופלת התקשורת באזור, אין אינטרנט, אין טלפונים, אין תשובות…

להביא את האורחים מרחוק? ואם היא תתגלה כחיובית? מחליטים לפרסם שהבר מצווה תתקיים כרגיל, גם במצב של חוסר וודאות. רק בשעה 14:00 מתקבלת לבסוף התשובה השלילית, המאוד חיובית.. חזרה לשגרה.. איזו שגרה?? יש עוד מלא ארגונים!!

הסיפור אמיתי. זה הסרט שעבר עלינו בימים האחרונים לקראת הבר מצווה של נעם בני היקר שתתחיל ב"ה ממש בעוד כמה שעות…

בחודש האחרון עברו עלי כמה קשיים בהיבט האישי והקהילתי. החל מרכב שהלך, דרך התמודדויות נוספות ומחלתו ופטירתו הפתאומית של אחד מחברי המשק הותיקים והמשמעותיים שהשפיע עלי עוד בילדות. הקשיים האלה, השינויים האלה, פתחו לי משהו בתפילה, האירו לי איזה נתיב שהיה קצת חסום.

 

התפקיד המרכזי של הקרבנות הוא לשמר את המצב הקיים, לשמור על העולם כמות שהוא. תפקידה של התפילה לשנות אותו. לא לקבל אותו, להכיר בכוח של השינוי. הפעם הראשונה שמוזכרת תפילה היא כאשר הקב"ה אומר לאבימלך כי אברהם יתפלל עליו "כי נביא הוא". גם תפקידו של הנביא בתוך הרשויות השונות הוא לשנות את המצב, אפילו לעבור על דברי תורה בשעת הצורך.

"ואתחנן" - אחד מעשרת הלשונות שנקראת תפילה (רש"י בשם הספרי). תפילה מתוך עמקי הנפש, מתוך כמיהה כל כך גדולה. ולפעמים התשובה היא לא. לא תמיד נצליח לשנות את המציאות, או לפחות לא נבין מדוע השינוי במציאות הוא לא כפי שאנחנו רצינו. הפעם הקב"ה מחליט שלא לשמוע. ואל מול ההחלטה הזאת של הקב"ה שלא לשמוע, דווקא לבני ישראל מגיע הציווי "שמע ישראל". ובכלל, יותר מעשרים פעמים בפרשה מופיע השורש שמ"ע. חוש הראייה מבלבל, מטעה, מסית. שורש ההסתה שלו התחיל עוד בגן עדן כאשר חווה הלכה שבי אחרי פרי "טוב לעיניים". לעומתו, לחוש השמיעה יש את הכוח לבחון את הדברים כמות שהם, באופן נקי. רק עם חוש כזה ניתן להבין כי "ה' אלוהינו ה' אחד". העיניים אשר רואות את המציאות, רואות פירוד, רואות כוחות סותרים. רק מי שיקשיב היטב ישמע את האחדות. אחרי שנפתח את חוש השמיעה, חוש הראייה גם הוא יתעלה. משה שכבר הגיע למדרגה הזאת קיבל את ארץ כנען בראייה. עוד כמה שבתות נקבל את פרשת "ראה" ולוואי שנזכה בעינינו ממש להבחין בין הטוב ובין הרע, בין הברכה ובין הקללה.

אבל איך להצליח לשמוע את האחדות במציאות? הוראות היצרן מגיעות עם המוצר. "בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך". בשני יצריך, הטוב והרע, בכוחות שלך המגיעים מהעליון ומהגשמי, השתמש אפילו בכסף שלך ובעיקר - בכל נפשך. מסירות הנפש בכל המעשים שלך היא המפתח להצליח להצטרף אל הדרך הזאת, אל הדרך שמביאה לראות את האחדות. "בטל רצונך מפני רצונו" ורצונך יהיה רצונו.

אז נעם, ילד בר מצווה שלי, קוראים וקוראות יקרים, החיים עוד יזמנו לכם שפע של סיפורי מתח כאלה, קומדיות ולא מעט דרמות. תתפללו. אל תתנו לתסריטאים אחרים לכתוב את הסיפור שלכם. תתפללו כדי לשנות. גם אם לא תמיד יקשיבו לכם, תלמדו אתם לעצום את העיניים ולשמוע. להבין את המקום שלכם בעולם. ובמה שאתם עושים, תנו את כל הכוחות שלכם, תמסרו את הנפש ואז כבר תראו…

שבת שלום,

איתן.

דברים - ערב ט' באב תשפ"א

 בס"ד

אדם נלקח מהעולם. ככה פתאום. דמות מרכזית ביישוב. פתאום לבית חולים, יומיים להיאבק על החיים. וזהו. תחושת אובדן קשה עוברת על הקהילה כולה. נפער איזה בור, חור בבטן שאתה מנסה למלא בשאיפות עמוקות. חוסר מנוחה עמוק כזה. 

וגם, הצרות הקטנות של החיים, אבידות קטנות, פספוסים, טעויות. ילד שהלך לאיבוד בשבילים המפותלים של החיים, אגרוף בבטן שקיבלת, מפתיע וכואב, מכיוון לא צפוי. 

וגם, מדינה בקיטוב, עם שמתנהג כמו ילד, אמנם חכם, אבל עם הפרעת קשב אחת גדולה וקשה, בלי שיהיה מבוגר אחד שיידע לכוון את הכוחות הגדולים שלו, להרגיע.

המוות גם הוא, תולדות האדם והקהילה. החיכוכים עם האנשים שאכפת לנו מהם, גם הם מעידים על הקשר, על שאכפת, על שחשוב להיות יחד. המריבות הגדולות ביותר בכנסת ובעם, הם בדרך כלל בין החלקים שלא רוצים להפרד. בין אחים שחשים צער, כאב וכעס על אחיהם, שלדעתם, טועים בגדול. ההבנה שכשאני כועס ומאוכזב זה אומר שאכפת לי, שאותו אדם שהלך, התרחק ומוציא ממני את התחושות הקשות ביותר, שלא נותן לי מנוח, הוא האדם שמוטלת עליי המשימה הגדולה למצוא בחזרה את הקשר. למצוא בחזרה את החוט המחבר. את הבכי שהופך לשיר.

במדרש איכה ישבה בדד. מושיב יחידים ביתה כו' קודם שנגאלו בנ"י היו הם יחידים והשכינה יחידה וכשנגאלו נעשו הומיניא אחת וכשגלו חזרו כ"א יחידי ע"ש בפתיחתא. והענין הוא כי מגלת איכה היא ג"כ מכלל התורה. וגם זה עדות על בנ"י כי הם עתה פלג גופא. ובאמת אין לנו מציאות בגלות בחסרון א"י ובהמ"ק.

וז"ש איכה ישבה כי כך צריך להיות בכל איש ישראל שלא ימצא לו מקום כלל בגלות. ובכלל ישראל וודאי כך הוא. וז"ש מוציא אסירים בכושרות דרשו חז"ל בכות ושירות ע"ש. וכמו כן בחיבורן של בנ"י עם השכינה שהגם שאנו בגלות והחיבור נפסק. מ"מ עדות היא מצד הבכי' כמו שהי' בזמן המקדש מצד השירה. וז"ש נהפך לאבל מחולנו כמ"ש במ"א שיש עבודה עתה מצד התשוקה ורוב אבלות כמו שהי' אז בשמחה ובמחולות וזה היא מגלת איכה. כמו מגלת שיר השירים. זה בכות וזה שירות. כמו שהיא בזיווגים שלמטה בכושרות [שפת אמת, דברים, תרמ"ז]:

כשלמדתי את הפסקה הזאת ב'שפת אמת', קפצה לי השורה "כי מגילת איכה היא גם כן מכלל התורה". התנ"ך לא יהיה שלם אם יהיה חסר פסוק באיכה בדיוק כמו חוסר בפסוק בשיר השירים. וזה לא רק "גלגל החיים" שעלינו לקבל בבחינת "עת לחיות ועת למות", הבכי והכאב מחברים אותנו, או לפחות מעידים על החיבור של בני ישראל והקב"ה לא פחות מתיאורי האהבה.

אֱלֹהִ֤ים ׀ מ֘וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים ׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת אַ֥ךְ ס֝וֹרְרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה [תהילים ס"ח, ז']׃

"כושרות" מילה יחידאית בתנ"ך כולו. הפסוק עוסק ביכולת של הקב"ה לזווג זיווגים (רבי יוחנן במסכת סוטה) ומצליח לנתק את הכושרות, את הבדידות הקשה, את האזיקים והמניעות שיש לאדם (מלבי"ם). ה'שפת אמת' מביא את הפירוש מהגמרא למילה זו, לא כתיאור של הקושי כפי שהביא המלבי"ם, אלא, דווקא כדרך ליציאה מהמיצרים. "אל תיקרי בכושרות אלא בכי ושירות". איך משתחררים מהאזיקים? לזה צריך גם בכי וגם שִירוֹת. לנצל את כוחות הבכי, לנצל את כוחות השיר כדי לצאת מהדברים שאוסרים אותנו, וכדי להתחבר ולאהוב. ואם לא לנצל, אז לפחות להבין שגם הבכי וגם השיר מעידים על האחדות שלנו כקהילה, כיחידים וכעם.

שבת שלום,

איתן.

מטות - מסעי - ר"ח אב תשפ"א

 בס"ד

להיות נקי. זה משהו שאני משתדל להתפלל עליו לא מעט. ולא רק בגלל שלושת השבועות, לא מקפיד עד כדי כך… :). להיות נקי, לדעת בתוכי שעשיתי טוב, להצליח באמת להרחיק מהמעשים את הנגיעות האישיות, את היצר. להצליח להרכיב משקפיים כאלה שלא מתעלמים מכל הלכלוך בעולם. לשלוח ידיים לגעת בלכלוך, להתעסק איתו, לעבוד איתו ודווקא מתוך זה להסיר עוד ועוד שכבות של לכלוך פנימי. פרדוקס.

כאשר הלכלוך הפנימי, היצרים שנועדו לדחוף את האדם קדימה, לתת לו כוחות, יוצאים מהמקום הנכון שלהם, פוגש את הלכלוך החיצוני, של העולם, יצרים של אנשים, קהילות, מדינות, של בעיות שנוצרו בגלל זה, של סבל, של הזנחה, של בני אדם שנדחקו לשוליים, שחסרה להם קורת גג, פרנסה או אפילו תשומת לב, זה מפגש שעלול להוביל לניצול, לפגיעה, או אפילו "רק" השתלטות מנטלית של האדם החזק על החלש. אפילו רק סיוע מתוך שליטה הבאה מתוך גאווה או כל יצר אחר.

במהלך הפעולה שלי בעולם, אני לפעמים נסחף. מרשה לעצמי לחרוג למחוזות שעושים לי נעים, שמשרתים אצלי את מה שעושה לי טוב. בגדול זה בסדר. אתה צריך לקבל בשביל שתוכל לתת, אנחנו בני אדם, רק הקב"ה יכול להיות רק בעמדת הנותן. עם זאת, אני מתפלל על לדייק. לדייק את הטוב שאני מקבל, לאהוב אותו, לשמוח בו. לדייק לעצמי את המטרות, לשם מי ולשם מה אני פועל. לדייק את היצרים במקומם הנכון. להצליח לנצח את הפרדוקס של הלכלוך שמנקה.

במדרש אילו רצה מרע"ה לחיות כמה שנים הי' חי שכ' נקום כו' אחר תאסף אלא להגיד שבחו של משה רבינו ע"ה שאמר בשביל שאחיה יתעכב נקמת ישראל [?] כו'. וצריך ביאור למה לי' האי טעמא והלא מצווה ועומד הוא. נקום. אבל הענין הוא כי הרוצין לנקום וללחום מלחמת מצוה צריך להיות בלי שום נגיעה אפילו משהו. וכשיש להם משהו נגיעה אינם יכולין לעמוד במלחמה. כי ארדוף אויבי ואשיגם הוא מעלה העליונה מכל המעלות. וחלילה להסתפק שהי' מרע"ה מתעכב בשביל שיחי'. רק הכוונה שאם לא הי' גובר בו נקמת בנ"י יותר מכל חיי נפשו. הי' ממילא בו קצת נגיעה. ואז לא היה עולה יפה בידו הנקמה [...] והשי"ת הוא בוחן לבות וכליות כדאיתא במדרשים. שאפילו המחשבות שהאדם בעצמו אינו מרגיש בהם גלוין הם לפניו ית"ש. וזהו הי' שבחו של מרע"ה שלא הי' מרגיש שום נגיעה כלל. וכ"כ המפרשים פי' הפסוק החלצו מאתכם. שאנשי המלחמה צריכין לחלוץ כל נגיעות עצמותן למס"נ למלחמות ה' וכ' וימסרו מאלפי ישראל כו'. פרש"י כיון ששמעו במיתתו של משה כו'. שהם הי' להם נגיעה בזה. אבל משה רבינו ע"ה באמרו החלצו מאתכם. ביטל מהם כל הנגיעות ונמסרו בע"כ ונמשכו אחר דרכו של משה רבינו ע"ה [שפת אמת, מטות, תר"נ]:

למשה רבינו היה ביד את סם החיים. לעכב את המלחמה עם מדין. הקב"ה קבע שאחרי הנקמה משה ימות, כך שעיכוב הנקמה היה יכול לתת למשה עוד שנים לחיות. ויש הרבה סיבות טובות למשה לחיות עוד כמה שנים. כל רגע שהעם מונהג על ידו ולומד תורה על ידו היא זכות ששום דור אחר לא זכה לה ובטח אפשר לחשוב על עוד הרבה סיבות טובות למה לתת למשה להמשיך לחיות.

למשה, העניו באדם, אין אפילו מחשבה בכיוון. הוא נקי לגמרי. יש צורך אלוהי של נקמת ישראל במדין, אז זה מה שייעשה עכשיו, גם במחיר של זמן חיים אישיים. מסירות נפש אצלו היא כל כך בסיסית שאין על זה דיון. לעומת זאת, ללוחמים של משה יש כבר מחשבות פנימיות אחרות, יש נטיות סמויות שלפעמים אפילו הם לא מרגישים באופן מודע. יש להם מניעה לצאת להילחם כדי לא לאבד את משה.

לכן הם היו צריכים "להימסר", להמשך על ידי משה בכח למלחמה. לכפות עליהם לצאת למלחמת קידוש ה', גם במחיר של אובדן המנהיג הגדול. ה'שפת אמת' מדגיש לנו את הדרך. לנו, ממשיכי הלוחמים של משה, הלוחמים בכל דור ב"מדין" אחר, הן במישור הלאומי בעמים המייצגים את המדינים שרוצים להכשיל אותנו והן במישור האישי, הפרטי. הדרך היא להתחבר למסירות הנפש של משה, לקחת ממנו דוגמה ואז "החלצו מאתכם", צאו מעצמכם, צאו מהעיכובים שלכם, מאותם תירוצים טובים שאתם נותנים לעצמכם למה לא לפעול, למה קצת לעקם את הדרך. בואו חשבון, הסתכלו עמוק פנימה, תראו מה שטוב וצאו למלחמה.

שבת שלום,

איתן.

 

פנחס תשפ"א

 בס"ד

הרגתי איש.

לפצעי,

אשה.

לחבורתי.

הם לא מבינים,

כמה כאב בטן 

זה עושה לי.

אולי הייתי צריך 

לעמוד בשקט,

תן למשה.

להוביל,

להחליט,

לספוג.

אוף עם אש

הקנאה הזאת,

לנסות לתקן 

כל דבר...

שקט של אחרי

המגיפה.

רק רחש הקולות המלחששים מסביב

פטפוטים ועיניים.

אני רק מחכה 

לשמוע,

מה יחליט 

ה'.

ב"ה פינחס בקיצור ראשי דברים במדרש בדין שיטול שכרו. כי הי' כהן מקודם גם כן. אך כי כהן בחינת אהבה וחסד. ונודע כי ע"י יראה, השי"ת נותן אהבה כמ"ש בתניא ע"פ עבודת מתנה אתן כו' כהונתכם כו'. לזאת כהונה לזרעו של אהרן לדורות. וזה מתנה. אבל פינחס זכה ג"כ בדין אל הכהונה וג"כ לדורות ע"י שכיפר על בנ"י לכלל ישראל עי"ז השכר ג"כ על לדורות. וכ' בקנאו כו' בתוכם. והפי' שלא יצא מכללותם ח"ו ע"י הקנאה והכעס. רק אדרבה העיד הכתוב עליו שלא עשה הדבר כדי לזכות למדריגה וכדומה. רק הכניס המעשה בכלל ישראל ועשה רק להראות שאף שחטאו בנ"י עכ"ז יש בהם מי שינקום. ובזה שכך חמת המלך. ומה"ט לא עשאו משה רבינו ע"ה. כי הי' צריך להיות ע"י איש פשוט תוך כלל ישראל… [שפת אמת, פנחס, תרל"א].

אולי שניות, אולי דקות, עמדו בין פנחס המקנא לאלוהיו, פנחס שהוא אליהו, פנחס כהן משוח מלחמה, פנחס של שלום לפנחס הרוצח. הוא היה יכול, על פי ההלכה, להרוג אותם רק באותו זמן ובאותה סיטואציה. כל עיכוב, כל שינוי, היו מגדירים אותו כרוצח על פי ההלכה. פנחס ידע את זה. לפנחס לא הייתה אחריות רשמית על הכאוס שהתחולל במחנה. לא פחות ממשה רבינו, גדול הנביאים, עמד לידו, עם כל הסמכות ועם כל האחריות. הכי קל היה לשתוק ולחכות להחלטת משה. אם פנחס היה עושה את זה הוא לא היה יכול לטעות. אם פנחס היה עושה את זה, מי יודע עוד כמה אנשים היו גוועים במגיפה.

צִמְתי החלטה כאלו, כך אני חושב, מגדירים אותנו. "מה אתה היית עושה?". לוקח אחריות, גם במחיר שתטעה ואפילו תעשה נזק, או יושב על הגדר ונמנע? התשובה של פנחס ברורה. ה'שפת אמת' גם מלמד אותנו כי הביטחון בקב"ה, הביטחון בעם ישראל, החיבור לכלל, משמע, אני עושה בשביל הכלל, גורם לכך שתהיה ברכה של שלום במעשיי. וגם אם טעיתי, סליחה, למענכם טעיתי.

שבת שלום,

איתן.

בלק תשפ"א

 בס"ד

יש כאלה שעושים ויש כאלה שמתלוננים. זאת החלוקה הבסיסית. אחר כך כבר אפשר לדון מה ואיך עושים. אפילו נראה לי שקיים איזה מתאם בין כמות התלונות לכמות העשייה, כך שככל שאתה עושה פחות אתה מתלונן יותר ולהיפך. מי שלא רואה את התמונה השלמה, את מגוון השיקולים ובעיקר את מה שעושים בשבילו, מתלונן. התלונה יכולה לבוא מתוך חוויה של תסכול ותחושה שלא סופרים אותי במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב התלונה באה מתוך עין רעה על הטוב שעושים בשבילי מתוך זלזול וחוסר הערכה, עין רעה המסתכלת על זה שעושה כאחד שבא לעשות רק לעצמו.

מצב זה יכול לתסכל את העושה. ובאמת, כדי להיות אנשים המנהיגים את הציבור, לפעמים צריכים להיות כל כך מלאי אמונה עד כדי איזושהי קשיחות מן הקולות העולים מהשטח. הקשיחות הזאת יכולה גם להפוך מנהיג לקשה לב עד כדי שכחת התפקיד של ההנהגה ומי אמור לשרת את מי, אבל מעטה דק של קשיחות נחוץ כדי להמשיך ולעשות באמונה שלמה למען האחר והכלל.

אני חושב שאחד האתגרים הגדולים של מנהיג היא התמודדות עם העין הרעה. עם סטירות הלחי שאתה מקבל בזמן שרק באת לעשות טוב. וגם אם טעית, לא למענך עשית. ועם הצריבה הזאת על הלחי, אתה צריך להמשיך ולעשות, לטפל בקשיחות במה שצריך, מתוך לב רך לַכֹּל ולְכֹל קול.

במדרש וירא בלק נוח לרשעים להיות סומין כו'. העניין הוא כי אמרו כסה את עין הארץ שבני ישראל אין מניחין לאומות לקבל ההארות הבאים משמים. אבל לא אמרו אמת ולא רצו האמת. כי אדרבה על זה נבראו בני ישראל שיקבלו הם ההארות ועל ידי זה ימשיכו קצת הארות גם לכל אומה כפי חלקה. וגם זה נכלל בפירוש מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. בטובו אלו בני ישראל כמה שכתוב יבוא טוב [משה] ויקבל טוב [תורה] מטוב [מהקב"ה] לטובים [בני ישראל] וכל אלו נכללו בפירוש בטובו וכן כתיב וירא אלוהים את האור כי טוב...ויבדל.. שעל ידי ההבדל יכולים להשתמש באור ועל ידי ההסתר שבני ישראל מסתירין האור מאיר גם להם… [שפת אמת, בלק, תרמ"א]

בלק טוען כי בני ישראל באו להחשיך את העולם. את כל האור הם לוקחים לעצמם ומכסים את עין הארץ. לכאורה יש אמת בדבריו. בני ישראל, עוד ממצרים, מופלים משאר האומות, לא מתערבבים בהם, זוכים לקבל הארה ישירה בכל ניסי המדבר ומקבלים את התורה. מה מזה נשאר לאומות? בלק טוען כי שום דבר וכי בני ישראל בעצם גונבים את האור מהעולם.

נשמעת טענה מופרכת? הטענה הזאת חזרה לאורך כל ההיסטוריה ואם נתמצת אותה למשפט נוצרי אחד "הרגתם את אלוהים". האמת, יש בזה משהו. אנחנו באמת עומדים בין האור ובין שאר האומות, כך שלאומות מגיע קצת פחות. לא פייר? אולי (אפשר להצטרף). אבל העשייה הזאת, אור הזרקורים הזה, מחייב לא פחות מאשר מחייה. לעמוד באור הזה, להיות מחויב לדרך לא מתפשרת ולהיות אחראי לתיווך של האור הזה לעולם, התפקיד הזה של עם ישראל תובעני מאין כמותו ושילמנו בגינו לא מעט מחירים.

לאומות העולם יש אפשרות להסתכל עלינו בעין רעה כמו שעשה בלעם. אדם שיכול היה לראות את האור בעצמו ולקחת אחריות על הבאתו לאומות העולם ובחר לעצום עין. בלעם בחר שלא לעשות זאת, מתוך עינו הרעה, גם בלק בחר שלא לעשות זאת, גם אם מתוך פחד. על אף כל מה שחווינו מבלעם, בלק ודומיהם לאורך כל ההיסטוריה, עדיין חובת ההנהגה עלינו. עול ההנהגה עלינו. מתוך קצת קשיחות, מתוך כוח עמידה ולא מתוך רפיסות ומוסר נוצרי, אנחנו צריכים לעמוד איתן מול אומות העולם ולעשות את תפקידנו, בהקמת מדינה לאומית לעם היהודי שממנו תצא תורה, גם בשבילם.

שבת שלום,

איתן.

חוקת תשפ"א

 בס"ד

תעביר את זה הלאה. אם איך שהוא עוד לא קראתם את הספר או צפיתם בסרט (להלן קטע קצר - להכין טישיו בצד...), עכשיו יהיה זמן ממש טוב לעשות את זה. טרוור הוא ילד שמעלה רעיון שיכול לשנות את העולם, בכך שהוא יוצר פירמידה של עזרה הדדית שהעיקרון שלה הוא - אם קיבלת טוב, תעביר אותו הלאה לאחרים. כמה פשוט, ככה גאוני. מה שמדהים הוא שהסרט לא רק סיפר את הסיפור, אלא, גם שינה מציאות. אנשים שצפו בסרט הגבירו פעילות התנדבותית ועמותות התנדבותיות רבות הוקמו בעקבותיו.

סיימנו ב"ה עוד שנת לימודים. בשנה המורכבת הזאת, זכיתי לטוב גדול. זכיתי לפעול בשעת משבר. זכיתי לתת. קיבלתי הרבה בחזרה. הן במהלך השנה והן בכמה מכתבים מרגשים ושיחות בשבוע האחרון, זכיתי לקבל הכרה, ובכך זכיתי לקבל כוחות גדולים מתלמידות וחלק מהצוות שמאפשרים לי להמשיך הלאה, שמחזקים אצלי את עמוד השדרה ועוזרים לי לראות את הדרך לתת ולהעביר את זה הלאה. תודה.

אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃ בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃ וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃ וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃

באר חפרוה שרים כו' אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' הבאר שהוא תורה שבע"פ שצריכין למצוא מעצמו הארת התורה הגנוזה בכל דבר כו'. שרים הם המושלים ביצרם. כרוה נדיבי עם ע"י ששומרין הנדיבות והרצון שבלב רק להשי"ת עי"ז יכולין למצוא בכל מקום הארה הגנוזה. במחוקק ע"י כח החק שנתן השי"ת בכל דבר שצריך האדם לשמור עצמו שלא לצאת מחיות הפנימיות מחוקה הנ"ל לחוץ. ועכ"ז במשענותם שג"כ צריך האדם לידע כי אינו זוכה לשום דבר רק ע"י שבוטח בהשי"ת כי הוא עוזר לכל דבר כמ"ש מתנה כו' [שפת אמת, חוקת, תרל"ב]:

אחרי כמה אירועים מורכבים שעוברים העם ומנהיגיו מתחילת הפרשה, באמצע תיאור מסעות בני ישראל במדבר, מופיעה שירת הבאר. חוסר הקשר לכאורה בין השירה לסדר הפסוקים והסתרה של הסיבה לשירה, להלל שנאמר על ישועה גדולה, הביא את רש"י לצטט את המדרש על ההצלה הגדולה מהעמים שרצו להשמיד את בני ישראל וההצלה ממנה על ידי נס.

ה'שפת אמת', כדרך החסידות, מעביר את העיקרון של הנס לאזור האישי. הקב"ה נתן את התורה שבכתב, השרים חופרים את הבאר (מלשון ביאור), את התורה שבעל פה, מאפשרים לתורה להגיע לכל אחד בעזרת הפירוש של התורה שבכתב והעברת המסורת. הם גם "נדיבי עם", תכונת הנדיבות, הנתינה, מאפשרת להם לראות "בכל מקום הארה גנוזה". בכל אחד את אורו הגנוז. וגם הם עצמם, אותם שרים, אותם נדיבים, אותם מחוקקים, גם להם יש משענת. הם מבינים שאת כל הפעולות שלהם, את כל העשייה, הם מקבלים במתנה מהקב"ה - ומעבירים את זה הלאה.

מעבירים הלאה וממשיכים בתיאור המסעות. וממדבר - מתנה, כשאתה יבש כמו מדבר, כשאין לך כוחות, אולי גם קצת אבוד, תן מתנה. אם אתה רואה אדם במצב מדבר, תן מתנה. וממתנה - נחליאל, כוח הנתינה מתפשט כנחל. כנחל - אל. ומנחליאל - במות, הבמה היא מקום גבוה, הבמה גם שימשה מקום להקריב קרבן ולהודות. קיבלת, תקריב מעצמך, את עצמך ותודה על זה. ומבמות - ראש הפסגה, המשך של עלייה מתמדת המקנה לאדם בסוף את היכול של להשקיף על פני הישימון, לראות את כל הדרך שהוא עשה מהישימון למטה ועד לראש הפסגה ולהשתמש ביכולת זה לכוון גם את השאר, במעלה ההר.

שבת שלום,

איתן.