שביעי של פסח - אחרי מות תשע"ט

בס"ד

אתמול, בחולו של המועד, הייתי במקום שבו הכל התחיל. בגלל הנסיבות הבטחוניות מאז עזבה (יש יאמרו ברחה) מדינת ישראל מרצועת הביטחון בשנת 2,000 יש קושי לטייל בחופשיות בחרמון בכלל ובהר דוב (אחת משלוחות החרמון) בפרט. ושם, דווקא לא במקום הכי גבוה, בינות לעצי אלון ואלה מרשימים בגודלם (ראו תמונה) ישנה מסורת עתיקה כי זהו המקום בו נכתב אחד מפרקי התנ"ך המשמעותיים ביותר, אחד מפרקי ההיסטוריה החשובים ביותר לעם ישראל, מקום ברית בין הבתרים. אני עומד באחד המקומות הגבוהים בארץ, תצפית נוף מדהימה, טבע חי ומיוחד ועם המדריך אני נסחף בזרם הזמן החל משנת 1948 לבריאת העולם, שנת הלידה של אברהם אבינו, דרך יציאת מצרים ועד לשנים 1948 לספירה, 1967 לספירה ועד מחשבות על הימים האלה. גזירות שלא ניתן להמנע מהן ובתוכן על החירות של כל אדם לפעול לטוב או למוטב.

ברית בין הבתרים. מצד אחד שטר הקניין על כל ארץ ישראל, שטר החתום בחותמו של הקב"ה. "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם". אבל עם השטר הזה גם מגיעה הגזירה של הגלות והשעבוד. "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאוד שנה.." ואברהם מקבל את הברית.

כ-400 שנה אחר כך, לאחר שנים רבות של שעבוד ונסיון השמדה מגיע הקב"ה בכבודו ובעצמו לגאול את בני ישראל ממצרים "אני ולא מלאך, אני ולא שרף" ובני ישראל יוצאים ביד רמה. נולדה החירות. אבל גם היא, אולי באופן פרדוקסלי, נולדה כמעט לגמרי בכפייה, ללא מעשה של בני ישראל. שבעה ימים אחר כך עומדים בני ישראל על הים כשהם תקועים בין מצרים ובין הים. דרמה גדולה מתרחשת על הארץ (חז"ל מתארים ריב בין 4 מפלגות בישראל וכמובן ענן האבק של מרכבות פרעה), אבל דרמה לא פחות גדולה מתרחשת גם בשמיים. אין הרבה הבדל, טוענים שם, בין מצרים לבין ישראל. אלו עובדי ע"ז ואלו עובדי ע"ז. והשופט, הקב"ה, לא מכריע. זז הצידה. "מה תצעק אלי?" הוא אומר למשה, אני לא יכול לעזור, אבל מוסיף לו בלחש רמז עבה "דבר אל בני ישראל ויסעו". בני ישראל נכנסים לים והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.

ושם, על הים, נולדת החירות מחדש. חירות בזכות מעשה האדם ולא רק מכח הבטחה אלוהית. ה'שפת אמת' מתאר זאת היטב:

עיקר הנס בקי"ס הי' שיזכו בנ"י בעצמם עפ"י מעשיהם. כי מקודם. שנגאלו במצרים הי' ע"י שהבטיח הש"י לאבות הקדושים לגאול אותם. ואח"כ הי' הרצון שישובו ולהיות גאולה שניה מצד זכות אמונתם שלא הי' דבר קטן לשוב. כי בוודאי הבינו הפי' שישובו להיות באמת משועבדים שנית לפרעה לפי שעה. וכתיב לפני פי החירות. הוא בנקודה התחלת החירות. וכ' משכני אחריך נרוצה. שע"י הנס ביום א' דפסח שהי' מהשי"ת למדו בנ"י איך לעשות אח"כ בפ"ע. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא אף שהתחלת הגאולה עיקר הנס שמצווין לזכור תמיד. רק ביום ההוא הושיע את ישראל דייקא שהושיע להם. את. פי' עמהם ועל ידיהם כנ"ל. וז"ש שהיו נתונים בדין כמ"ש במ"א ע"ש (שפת אמת, פסח, תרל"ב) :

ה'שפת אמת' מחבר בין ראשון לאחרון של פסח. ביום הראשון למדו חירות מהי, קיבלו דחיפה מהקב"ה ובשביעי של פסח כבר החליטו בעצמם על החירות. והפסוקים מדגישים שזו החירות עצמה. "פי החירות" = התחלת החירות. "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" = התשועה היא דווקא ביום ההוא ולא ביציאה עצמה. דווקא שבני ישראל פעלו באופן אקטיבי וזכו בחירות.

ב"ה אחרי בקיצור בפסוק כמעשה א"מ כו'. לא כתיב מעשה אלא כמעשה. א"כ נכלל זה בכל מעשים אף דברי רשות לא יהיו נעשים כמעשה ארץ כנען שצריך להיות ניכר הפרש בין מעשי איש הישראלי לשאר אומות. הן בעובדא הן ברעותא. לכן אמרו במד' ע"ז כשושנה בין החוחים היינו מה שמתקדש אדם במעשה גשמיי לעשותה בקדושה כנ"ל... (שפת אמת, אחרי מות, תרל"ח).

החירות התחילה ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף ונכתבה לדורות כדי ללמדנו. על החירות ועל כל מעשה יום יומי. לזום, לפעול, לעבוד, לא לחכות להבטחות. ו"דברי הרשות", מעשה האדם בכל יום, גם הוא צריך להיות באופן כזה של חירות, שונה ממעשה ארץ מצרים (הרי אם הכתוב היה רוצה רק להרחיק מהעברות מה הטעם להשוות למעשה מצרים וכנען?). לכל מעשה שלנו יש מטרה. נכון, קשה לראות את זה כל יום, קשה לחיות ככה בכל מעשה. אבל כשנפעל מתוך חירות, כשנפעל כשיש לנו מטרה כללית לעשות טוב ולקדם את העולם (משמע את הקרובים לנו ואחר כך הרחוקים, אחד אחד), ממילא גם כל המעשים שלנו, כולם, יהיו כבר אחרת.

חג שמח ושבת שלום,

איתן

שבת ופסח תשע"ט

בס"ד

קשה להתמודד עם הייאוש. כל עוד ניצב מולך אדם עם קושי, אדם שנלחם בשיניים כדי לשרוד, נופל וקם, מתקשה, מצליח, חוטף מכות ועומד שוב, אז עם כל הכאב אתה מאמין שיש פתרונות גם אם לא תמיד הם נמצאים אצלך. אתה, האדם שמנגד, האדם שרואה וחווה קושי של אחר. אבל כשמגיעים משפטי היאוש העמוקים, האמיתיים, כאן כבר מגיע הקושי, כאן אתה נקרע מבפנים. מה כבר תגיד לו? יהיה בסדר? איך אתה יודע? איך אתה יכול להיות כל כך בטוח? זה עוזר בכלל המשפט הזה? טוב, אז אתה מגיע עם תכנית סיוע. אבל בשביל להכנס לתכנית הוא צריך קודם לקום. או לפחות להושיט יד. אדם מיואש לא מושיט יד.

אם אתה פוגש אדם מיואש, אם אדם מיואש קרוב אלייך, חפש אצלך קודם את אותן נקודות הזמן שהיית עמוק למטה ותהיה שם. ועוד לפני ניתוח הדרכים שעזרו לך, הדרכים שיכולות לעזור לחבר, תרגיש אותו. תרגיש את הצער. ואז גם אם תדע רק לומר "יהיה בסדר", זה יהיה אמיתי יותר, ניכרים דברי אמת. איך אני יודע? הייתי שם וזה אפשרי. אם זה היה אפשרי פעם אחת, אז זה אפשרי תמיד ועכשיו גם נחשוב איך.

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו' ואח"כ אמר ואותנו הוציא... וי"ל ג"כ כנ"ל שע"י אמונה נכנס לתוך הכלל ובוודאי בכלל הי' יצ"מ לנקודה הישראלית שמשם נמשך חיים לכל איש ישראל רק ע"י אמונה באין לזה. ואחר שרואה עצמו כאלו יצא. ויודע ומאמין כי גם ההארה שיש לו לא הי' לולי יצ"מ. עי"ז נתגלה לו שרואה איך יוצא באמת. וכן הפי' בסיפור יציאת מצרים אפילו כולנו חכמים כו'. כי אף שהוא חכם דבוק בה' חיים יש לו לידע כי כל זה ע"י יצ"מ שהאמת כן רק שצריך לברר זה ע"י אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכ"ז הי' בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחי' זו ומרגיש מיצ"מ של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו:(שפת אמת, פסח, תרל"א)

ה'שפת אמת' מלמד אותנו כיצד לצאת מהמיצר. מצד אחד אנחנו אומרים בהגדה כי אנחנו צריכים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים. מצד שני "ואותנו הוציא", משמע היינו שם ממש. אז באמת לא היינו במצרים לפני 3,000 שנה, אבל עצם העובדה שניתן לצאת ממצרים, ניתן לצאת מהמיצרים הלאומיים והאישיים, אם זה היה אפשרי פעם אחת, זה יכול להיות אפשרי תמיד.

ביציאת מצרים התגלו כמה דברים. אפשר להלחם בטבע ממש, בדטרמינזם שנדמה שקובע הכל. הגנים שנתקעתי איתם, הסביבה שגדלתי בה, לא הם לבדם יקבעו את עתידי, הוא בידי. אפשר גם להלחם בשעבוד שנראה אין סופי ובלתי מנוצח. מצרים, בית עבדים, לא ברח משם עבד מעולם, לא בגלל שהיו חומות גבוהות, אלא בגלל שבכלל לא היה בתודעה שעבד יברח, העבדים הרגישו שמצבם הוא חוק טבע שאין להתנגד לו. ביציאת מצרים התברר שאפשר להשתחרר, אפשר לצאת לחירות.

וכפי אמונת האדם שיש יציאה לחירות, אומר ה'שפת אמת', וכפי החיבור לעם ישראל, זה שהיה אז וזה שקיים היום, העם בכלל וגם האדם שמולך. כפי אמונת האדם שישנה אפשרות לצאת, יוכל כל אחד לצאת מהמיצר שלו.

חג חירות שמח ושבת שלום,

איתן

מצורע - שבת הגדול תשע"ט

בס"ד

אפשר להגיד הרבה דברים על עם ישראל. ובמיוחד אחרי מערכת בחירות סוערת ומלוכלכת. אבל יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממנו וזהו חוש ההומור. עוד לא נספרו הקולות, עוד לא וידאו סופית שהגשושית (כך מדייק הבן שלי - לא חללית) "בראשית" אבדה והבדיחות כבר רצות. אני מאמין שזה מה שמשאיר אותנו שפויים. טוב, במיוחד אחרי שחלום ה"קנאביס לכל" נגוז…

"שתי התרסקויות תוצרת כחול - לבן היו השבוע" כבר רצה הבדיחה כמה דקות אחרי שאבד הקשר עם החללית… שני נסיונות של מהפך שהתרסקו, לכאורה, לקרקע המציאות. מפלגת ה'ימין החדש' גם היא ניסתה לעשות מהפך בשיח ובצורת ההובלה השבטית שלנו ונכשלה גם היא. אני לא פרשן פוליטי וגם התחום המדעי שלי הוא לא הפיזיקה והחלל, אבל שני הניסיונות האלה מלמדים אותי משהו על האנשים שמאחוריהם. 

אנשים רבים וטובים אלו (ואני לא מדבר רק על המנהיגים שבצמרת) שניסו לעשות מהפך כנגד סיכויים רבים. אנשים שעבדו והשקיעו אינספור של שעות, עמל וכסף כדי לעשות את מה שנתפס בעיניהם כשינוי ונכשלו. ואם נשים (בינתיים) את הציניות בצד, הרי שמדובר על אנשים שהרגישו שיש בהם את הכוח לשנות ולא השאירו את זה למישהו אחר, לא בחרו בדרך הקלה של "לעשות לביתם", אלא, היו מוכנים לתת מעצמם וגם להתלכלך בדרך, לטובת הציבור הישראלי. הם בהחלט עשו טעויות, חלקם אפילו עשו אולי טעויות קשות, אבל אלו נעשו מתוך הרצון להיטיב (ואני לא מדבר על תופסי הטרמפ שחושבים רק על עצמם, אלו לא ראויים להתייחסות).

אז האם שלושת הנסיונות האלו נכשלו לחלוטין? האם להחליף את נתניהו או לגרום לציבור הדתי לאומי להיות פחות מגזרי זה כמו לנסות לנחות על הירח עם קופסת שימורים משוכללת? אני מאמין שלא. אני מאמין שהונחו הזרעים לכנס את העם סביב עקרונות גדולים משותפים, הונחו הזרעים (אפילו נבטים) שהציבור הדתי לאומי יחשוב על עצמו במונחים כלליים יותר תוך שמירה על ייחודו ואני גם מאמין שעוד נגיע לירח (גם אם לא עד גיל 21…) כי הניסיון הזה נתן דחיפה חינוכית להצלחה. אני מאמין שקודם כל צריך לנסות ולשנות, לעבוד ולהתאמץ. "מה יתרון לאדם"? שואל קוהלת ועונה "בכל עמלו שיעמול תחת השמש". היתרון הוא לא בהכרח בהצלחה, הוא במאמץ, בעמל. שישה ימים על האדם לעשות ככל יכולתו ולהשתמש בכל כליו השכליים והגופניים כדי לעבוד ולשנות את העולם, אפילו להשתמש בגאווה בעצם עבודתו. 

ואז מגיע היום השביעי. עצירה. מבט פנימה. לא הכל תלוי בי. לא הכל אני יכול. לא בהכל אני אצליח. אני מבין שלכוחות שלי יש מקור שהוא חיצוני לי. ענווה. ואחרי שהבנתי את זה מגיע שוב יום ראשון. ושוב אני צריך לעבוד, שוב להרגיש שהכוחות הם שלי. שאין הדבר תלוי אלא בי. השבוע והשבת אמורים לאזן אחד את השני, כדי להמשיך ולעבוד, להמשיך ולתקן, להכיר בכוח ובחובה להשתמש בו וגם להכיר את מגבלותיו. ובטח גם לדייק את היחס שלי למה שאינו אני.

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשבת הגדול ע"ש שמשבית גיאות וגדלות אשר לא לה' ע"ש. כי שבת מעלה כל דבר לשורשו ומנוחתו. וגיאות מקומו רק לה' מלך גאות לבש כו'. ולכך השבת מסייע לאדם שלא להתגאות. וגיאות אין לו שיעור שאמרו חז"ל המתגאה כאלו עע"ז. כי כ"ז שנמצא הרגשת עצמו בכל מעשה קטן וגדול שאינו זוכר שכח הפועל בו השי"ת כגרזן ביד החוצב כו' הרי מסיר עול מלכותו ית'. ושבת היפוך זה שמעידין כי לה' הארץ ומלואה כו'. ובטהרת מצורע ארז"ל עץ ארז ואזוב. שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כו'. ולמה לא נכתב בפירוש בכתוב שישפיל עצמו כאזוב. רק שאינו באפשרות להיות שפל באמת לאמיתו כאזוב כמו שצריך להיות באמת. ורק שיראה וירמוז שחפץ להכניע ליוצרו ית'. וידע נאמנה כי לא הגיע למעלות הכפלות. שאל"כ גאות הוא ביותר שסובר שהוא עניו: (שפת אמת, מצורע ושבת הגדול, תרל"ב).

המצורע שחשב שהוא יכול להגיד הכל, שהוא יכול לרמוס אחרים, שראה עד כמה שהוא גדול, מצליח ומלא כוחות עד שאחרים נחשבו בעיניו קטנים שאפשר להזיז אותם מכאן לשם. עץ הארז הזה, שאולי הוא באמת גדול, באמת איש חזק ומשפיע, אבל שהחשיב את עצמו עד כדי כך שלא ראה אחרים, צריך להבין שכדי להטהר הוא צריך אזוב, הנמוך שבעצים. בחברה מתוקנת, עד שהוא לא יבין את זה הוא יישאר מחוץ למחנה. 

אין איסור להיות ארז, זו אפילו חובה אם יש לך את הכישרון הזה. אבל אתה חייב אזוב כדי לא לשכוח את מגבלות הכוח. אתה חייב לנוח בשבת. שבת זה דבר גדול. תנוח, זה יעזור לך לשמור על פורפורציות…

שבת שלום,

איתן

תזריע - החודש תשע"ט

בס"ד

אחד מהאתגרים המרכזיים העומדים בפני איש רפואת חירום הוא לזהות אדם הנמצא במצב חירום או מצב המצריך טיפול ולהבדיל אותו מקושי אחר של האדם שאינו מצריך טיפול שאף יכול להזיק לו. צריך לדעת שלפעמים אין מה לעשות בשטח ולהעביר את המשך הבירור הלאה. כשאתה באמבולנס, ברוב הפעמים אין הרבה התלבטות, אדם שמתלונן על בעיה כלשהיא ומעוניין בפינוי יפונה לבית החולים גם אם המטפל חושב שאין בכך צורך. 

כשאתה מלווה טיול המצב מורכב יותר. אתה נדרש לקבל החלטות מבלי שיש לך את רוב הכלים המתאימים. אם תפנה את כל מי שמתלונן על על כאבים / חולשה / חוסר יכולת להמשיך במסלול וכד' הרי שחצי מבאי הטיול יעשו טיול סרק לבית החולים. אבל מה אם תפספס? מה אם כאב הבטן שאתה בטוח שנובע מלחץ נפשי הוא בעצם בעיה רפואית אמיתית? פתרון הרמטי אין והמטפלים יצטרכו להמשיך להשען על הידע והניסיון שצברו. עם זאת אני מבקש להדגיש נקודה אחת.

הנקודה היא קודם כל להאמין למטופל. כואב לו באמת. בהחלט יכול להיות שהכאב מגיע על רקע נפשי (הפרעה סומטופורמית), אבל הכאב (או כל הפרעה פיזית אחרת) קיים. ישנה גישה בפסיכולוגיה הטוענת כי ההפרעה מגיעה עקב קושי שקיים אצל האדם שהוא בוחר להדחיק. הקושי מתגבר ומוצא את דרכו לצאת דרך ביטוי פיזי גופני. הטיפול יכול להתמקד במציאת הקושי כדי לשפר את התסמינים הגופניים, אבל ישנה גישה שמתחילה את האבחון והטיפול דווקא מהביטוי הפיזיולוגי. למה דווקא כואבת הבטן? הראש? אסטמה של העור? התעלפויות? ועוד ועוד… הביטוי הגופני קשור לדחק הנפשי והבנתו יכולה להקל על זיהוי הקושי והטיפול שיקל גם על התסמינים הגופניים. 

הטיפול יבוא להקל על הקושי, אבל לא מתוך מחיקתו. הקושי הוא חלק מהאישיות של האדם ולא צריך לוותר עליו או להתעלם. דווקא ה"אימוץ" של הקושי יכול להביא להתחדשות. לשמור על ה"אני" ולרתום את הקושי לגדילה והתפתחות.

אז לא. את לא נשארת באוטובוס. את יוצאת למסע. למסע להכרה טובה יותר עם עצמך…

אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. כי אחר חטא האדם כתיב ויעש כו' כתנות עור. והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר כמ"ש בזוה"ק שהוא ממשכא דחויא. ועור מלשון עיור שאחר החטא א"י להכיר האור מתוך החושך רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל. והנגעים באים רק מכח עור הזה. [...] אך גוף הנגע הוא לרפואה. והנה גזה"כ שטומאתן וטהרתן ע"י כהן. ובשלמא הטהרה ניתן במתנה לאהרן. על כי הנגעים באים על לה"ר ואהרן הי' אוהב ורודף שלום. אך מה טעם שיהי' הטומאה בראיית הכהן. והלא טוב עין הוא יבורך. רק כנ"ל שהנגע רפואה הוא. כדאיתא מצורע מוציא רע. פי' שע"י הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ… [שפת אמת, תזריע, תרל"ה]

אין משחה נגד הצרעת המוזכרת בתורה. הצרעת היא תופעה סומטופורמית קלאסית [אגב, גם ברפואה היום משייכים למחלות עור שונות גורמים נפשיים]. העור מסתיר את האור שבפנים. החטא, ובכלל הרבה מהעולם הזה, מסתירים את פנימיות האדם. ושהפנימיות נגועה, כשרקוב וקשה מבפנים זה בסופו של דבר יוצא החוצה. ויציאת הנגע החוצה יכולה להיות מנוף לשינוי. להסתכל על הנגעים שבעור / בראש / בבגד / בבית ולחשוב על הנגעים שיש לי עם עצמי / עם הזולת / עם העולם. להסתכל במה הנגעים מתאפיינים ולהבין יותר טוב את עצמי. לקבל את הפגמים שהם חלק מהאישיות שלי, אבל לדעת למנף אותם לשינוי לטובה. זו עבודה קשה להביא לכך שנגעי העור יהפכו לכותנות אור.

תארתי כאן תהליך שיכול להביא לשינוי קיצוני ומצמיח אצל האדם. יצא לי לעבור אותו עם עצמי כמה פעמים. דרך הדחפים והקשיים שלי מצאתי גם דרך לעשות טוב. זה באמת לא היה קל ועדיין לא קל. בנוסף, לבד זה אף פעם לא קל. לבד קשה בכלל להביט על הנגעים שלי ולאבחן אותם, שלא לדבר על הקושי להשתנות.

בשביל זה קיים אהרון. אוהב שלום ויודע לברך את כל אחד באהבה. מדגיש ה'שפת אמת' כי זה שהכהן הוא זה שמכריז "טמא" ולא רק זה שמטהר מעידה על כך שגם החלק הראשון, הקשה והכואב של התהליך מטרתו צמיחה.

זה קשה לבד. מצאו לכם אהרון. אני מכיר אחד לפחות…

שבת שלום וחודש טוב,

איתן

שמיני תשע"ט

בס"ד

ירדנו לאילת. קצת לפני סיפור של חוויה עם התובנה שבצידה, לא יכולתי שלא להשוות שני שירים מפורסמים על אילת (כל שיר מפורסם לשכבת גיל אחרת כנראה…:) לפניכם בית מכל שיר:

המסלולים בהרי אילת המיוחדים ורבי ההוד מאופיינים בעליות, מורדות ובסלעים קשים. לא הייתה לי ברירה ובתור החובש הייתי צריך ללכת אחרון (אחרת כמובן הייתי מדלג על ההרים). והמסלולים נראים כלא נגמרים. אחת התלמידות מציעה שאומר להן "משהו מעצבן" וכך נוכל להתווכח והזמן יעבור במהרה (היה גם זמן לדבר על היחסיות של הזמן..:).

אז אתגרתי אותן בהשוואה של נוער הגולן עם נוער המרכז (במקרה הייתה מאחורינו אולפנה מפתח תקווה). השאיפות, מימוש היכולות, תחרות מול פשטות... וכן של הנוער של היום ואתגריו מול הנוער שהתמודד עם הקמה של חבל ארץ ועם מאבקים על שלמותה. לי היה מרתק וחשוב. מעבר לדיבור המדהים עם התלמידות, יש לי עיסוק פנימי מתמיד עם ההשוואה הזו. לצד מה שנראה כחוסר עומק ועיסוק מוגבר ב"אני" בדור הזה (כפי שמתבטא בשיר העכשווי על אילת) לעומת מה שנראה שחיים מלאי משמעות עד שירידה לאילת היא לא פחות מההתגשמות חזון הנביאים (כפי שמתבטא בשיר הישן יותר) אני רואה את הדברים באור שונה. 

אני חושב וכך גם אמרתי להן, ההתמודדות של הדור הזה עם התרבות השטוחה שסביבם ועם הקלות הבלתי נסבלת לעיתים לתכנים הסובלים משלל בעיות, מעוררת אצלי לפעמים פחד כהורה, אבל גם הערכה רבה לדור הזה. כנראה שקל יותר להקים יישוב כשהאתוס החלוצי הוא השולט על תרבות השיח. קל יותר להתחבר לעבודת האדמה כשאתה נולד לתוך זה ואין הרבה אלטרנטיבות. קל יותר למלא את שעות הפנאי שלך עם חברים בחוץ ובתנועת הנוער כשאין לך פיתויים כל כך גדולים וזמינים. אני לא בטוח איך הייתי מתמודד.

ועם כל זה, הם רוצים גבוה. הם מתנדבים. חשוב להם להצליח. חשוב להם להיות משמעותיים. אני רואה בתפקיד המבוגרים לעזור להם ליצור את האתגרים ולתת להם את הכלים להתמודד. אני נפגש עם הכוחות הגדולים האלה יום יום ואני מאוד אופטימי כי השילוב בין הכוחות האלה לבין הפתיחות הגדולה יותר שיש בדור הזה תוביל את כולנו למקום טוב יותר.

אם מסתכלים גם על הצד האמוני - רוחני אפשר להבחין באותה התופעה. יש שיסתכלו על החיצוניות ויראו ירידה. יש שיראו את הפתיחות כהתרסה, כאיזה תנאי שאם אני לא מבין או לא מתחבר אני לא מקיים ואת התורה יש לקיים גם בלי שמבינים. אבל אפשר לראות גם את העומק. את הרצון ואפילו את הדרישה שמצוות התורה יהיו טובים בעיניהם. לא לקבל באופן אוטומטי פירושים ואמירות שנראים לא הגיוניים ואפילו לא מוסריים. הם רוצים את התורה, רוצים את הרוח. ושוב, תפקידנו הוא ללמד את התורה של הדור. לאפשר ולעודד את השאלות, גם שנראות מתריסות. לשהות בשאלות האלה, להבין אותן, דרך השאלות להבין גם אותם.

בשם מו"ז ז"ל על חטא נדב ואביהוא אשר לא צוה אותם. ללמוד מזה קל וחומר לטובה מה אנשים קדושים כאלה שבוודאי דבר גדול עשו. אעפ"כ ע"י שלא צוה אותם נענשו… כי כח הציווי ממנו ית' הוא יותר מכל הטעמים כו'. וזה פרשנו טובים דודיך מיין. כי השגת הטעמים הוא יין. וזהו ענין אמרם ז"ל שתויי יין נכנסו למקדש כי הרי אמרו שהורו הלכה בפני רבן א"כ נראה שכוונו להלכה אמיתית. אבל ההלכה רק עפ"י התורה וציווי מרע"ה שר התורה כמ"ש בכ"מ הלכה למשה מסיני. והם כוונו הטעם וההלכה בלי הציווי ונחסר להם עיקר כח התקרבות שהוא בכח הבורא ית' שקדשנו במצותיו ע"י התורה. ולכן כתיב טובים דודיך שהוא דביקות והתקרבות הבורא ית' לבנ"י בעצם נפשותם יותר מהשגת הטעמים כנ"ל. [שפת אמת, שמיני, תרל"ט]

נדב ואביהו עושים דבר גדול. מתקרבים אל הקב"ה כפי שמעט מאוד בני אדם הצליחו. אבל לא על ידי הציווי. ועל כך שילמו בחייהם. לפני הפעולה של הקרבת האש הזרה, היה מתח גדול. מצד אחד ציווי של הקב"ה צריך לקיים בלי להבין. מצד שני הם הבינו את טעם המצווה, את העומק שלה וחשבו לקיים אותה על פי הבנתם. 

ומה שמדהים הוא שגם אחיהם אחר כך עושים דבר דומה. שורפים את החטאת במקום לאכול אותה. משה כועס. ובאמת לא מובן איך, אחרי שראיתם את אחיכם מתים על הפרת הציווי אתם עושים את אותו הדבר?? טוען אהרון בעיני משה - הציווי לא הגיוני. איך אפשר לאכול את החטאת בקדושה כשהבנים מתו לפני כמה דקות "הייטב בעיני ה'" ?? אהרון ובניו הנותרים עוברים על הציווי כי הם לא יכולים להסכים עם תורה כזאת. משה מקשיב ומסכים. כמה פרשות אחר כך גם הקב"ה יסכים ובזמן יום הכיפורים החטאת תשרף.

אז מה? אם ציווי לא מוצא חן בעינינו אפשר לעבור עליו??? יש לדייק. אהרון לא טוען שהציווי לא הגיוני בעיניו, אלא, אומר למשה שהציווי לא יכול להיות טוב בעיני הקב"ה! אהרון לא מסתכל על האבל הפרטי שלו, אלא, שופט את הציווי מהניסיון דרך ה"עיניים" של הקב"ה. 

כך, שחשוב לשאול שאלות, חשוב להקשות, לא לקבל. אבל לא מתוך הצורך האישי שלי, אלא, מתוך ראייה של מה טוב. מה מוסרי.

שבת שלום,

איתן

פרשת צו - פורים תשע"ט

בס"ד

בכל מערכת בחירות נראה שאנחנו, כעם, שוברים את השיאים של עצמנו עם הפלגנות והפירוד. תוסיפו לזה את השימוש הגובר במדיות החברתיות השונות ותקבלו בליל של מה שנראה כשנאה גדולה ועם שעומד להתפרק. הפייסבוק מלא בכיתובי נאצה נגד המתמודדים השונים. כיתובים שרק לעיתים רחוקות מסתתרים מאחורי איזה רעיון. גם האיחודים שנעשים משני צידי המתרס נראים רק כמשהו מלאכותי וטעון כמו חבית חומר נפץ שעוד תתפוצץ אחרי הבחירות. אין כמעט מקום לעיסוק בשאלות יסוד, בתכנים, בערכים וכך אנחנו מוצאים את עצמנו בוחרים שוב ושוב את האנשים שאנחנו רק יכולים לנחש שהם יקדמו את האידאולוגיה שלנו.

ובואו לא נאשים רק את הפוליטקאים והתקשורת, הרי הם מתנהגים כמו שממליצים להם היועצים שלהם שמכירים אותנו יותר טוב מעצמנו. הם יודעים את הלך הרוח שלנו ואומרים להם מה לעשות כדי לצוד את הקול שלנו, את האהדה שלנו. כך שאנחנו אשמים בתופעה הזאת לא פחות מהם. ומנגד, הרי החיים שלנו הרי נראים אחרת. אני אוהב ומכבד את חבריי שמשתפים פרסומי הסתה כנגד ראש הממשלה (וכשאחד מהם פרסם פוסט ענייני כנגד ראש הממשלה חיזקתי אותו על זה גם אם לא הסכמתי לחלוטין), הרי אני מכיר אותם, עבדתי איתם ובחיים זה לא כך. או שאני חי בסרט??

אני מקשיב כל בוקר לשיעורו של הרב שרקי ב'מאמרי הראי"ה' ונדהמתי כשלמדנו את המאמר 'עדלאידע' על פורים שנכתב על ידי הרב קוק לפני כ-90 שנה, אבל אם היו מראים לי אותו מבלי להסגיר את הכותב הייתי חושב שהוא נכתב היום (ההדגשות לא במקור). 

"בימי הפורים האלה, בשעות קשות הללו שיסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל הגוי כולו צרות רבות מבחוץ. ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל.

נזכר נא את הימים הללו ומאורעותיהם כמו שהם כתובים לפנינו במגילת אסתר, אשר ברוח הקודש נאמרה. ורוח הקודש עומד הוא ממעל לכל חליפות העתים ומלמעלה שלכל שינויי התכסיסים של הדורות. והאמרה הנצחית של "לך כנוס את כל היהודים" היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם, ולרוממנו מכל שפלותינו. 

אבל בודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע לשאול: היתכן, עכשו, אתה אומר "לך כנוס את כל היהודים"? כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם, כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה, הגלות החמרית והגלות הרוחנית להתקרב אחד אל אחד, להיות לשיעור קומה אחד הנקרא כלל ישראל, העומד לדרוש את חסנו, את תחיתו ואת שיבת שבותו? …"

אז מה? לא התקדמנו כלום ב-90 שנה האלה?? אולי אפילו התדרדרנו??

ממשיך הרב קוק:

"אף אתה אמור לו שהפיזור הזה, גם החומרי וגם הרוחני יש לנו מקום אחד ששם איננו יכול לשלוט עלינו. וכי תאמר הרי אנחנו רואים בעינינו את הצרה הפנימית האיומה, איך שקמים יהודים כנגד יהודים, איך שאחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים, ואיך זה תאמר: "לך כנוס את כל היהודים"? אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד, עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד השני. אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, הוא מראה בהוייתו גם כן את הפלא הזה, ובמהותו העצמית הרי הוא עם אחד, למרות מה שהוא מפוזר ומפורד…"

המן היה רשע, אבל לא שקרן. הוא הכיר את היהודים היטב, כמו שהשונאים שלנו היום מכירים אותנו. העם הזה מסוכן מבחינתו בגלל שהוא אחד. אבל יש לו חולשה שהוא מפוזר ומפורד. הפכים שלא הגיוניים שיתקיימו בעם אחד. פלא, אומר הרב קוק. העם היהודי הביא לעולם את בשורת האחדות וזו גם ההתמודדות הקשה שלו. איך לא להיות מפוזר ומפורד. איך לקיים בכל דור את "כנוס את כל היהודים". המפתח הוא להאמין לאבחנה של המן שאמר "ישנו עם אחד". ואכן אנחנו עם אחד ונהיה עם אחד גם אחרי הבחירות. ואת זה צריך לזכור גם בשעת המחלוקת.

אני מאמין בשותפות גורל יום יומית. להשתדל שהחינוך יהיה משותף, ללמוד יחד, לעבוד יחד, להוביל יחד מהלכים חינוכיים וערכיים. להיות מאוחדים בגורל של שותפות כמו שירות לאומי וקידום התחומים של הפרט והכלל וגם הובלה פוליטית משותפת.

ומתוך המעמד של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", תבא הכרה עליונה למצא את היהודי הבלתי ידוע שבתוכנו, ואח אל אח יתודע, ויד ליד תנתן, וקול גדול ישמע: קומו ונעלה ציון אל בית אלהינו, וכבימי מור והדס יאמר גם היום ישנו עם אחד מאוגד וגבוש עומד בחסנו, לבנות את כל הריסותיו מאוצרו הפנימי הסמוי מן העין אשר בו גנוזה היא הברכה של "לך כנוס את כל היהודים"

ממשיך הרב קוק וכותב שאנחנו צריכים להיות קצת שיכורים. בשגרה אנחנו נוטים לעשות אבחנות וחילוקים - זה "ארור המן" וזה "ברוך מרדכי". זה ערך טוב וזה ערך רע. אלו משלנו ואלו לא. ביום הפורים, בזמן שכרות קלה, ההבדלים האלו מתטשטשים. ושוב עולה המכנה המשותף - "ישנו עם אחד".

השבת והחגים נועדו כדי להזכיר לנו עקרונות יסוד שאנחנו צריכים לקחת לכל ימות השנה. נקח גם את המסר הזה של חג הפורים ואז באמת אפשר יהיה לשיר "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?"..

שבת שלום,

איתן.

ויקרא תשע"ט

בס"ד

סקופ!! אתם תהיו הראשונים לדעת! (טוב, חוץ מהצוות). לאחר שאני חולם על זה כבר מספר שנים, סוף סוף בשלו התנאים והתקבלו האישורים וב"ה נפתח מגמת נוספת באולפנה - מגמת רפואה (!). מגמה טכנולוגית, מגמה ברמה גבוהה שיש בה פוטנציאל גדול להעמקה בידע וביכולות של התלמידות.

האחריות שלי היא לבנות את התשתית לצמיחה בעצם פתיחת המגמה (כסמל לשאר הדברים שכבר נעשים). האחריות שלי היא לדחוף מעבר לגבולות. תמיד להציב את הרף קצת יותר גבוה. שתמיד יהיה קצת קשה. כמו תמיד, קודם כל כלפי עצמי. לשים לעצמי רף ועוד רף, אפילו אם ההגבהה היא קטנה כל פעם. וגם כלפי הסביבה, זאת שיש לי אחריות ישירה כלפיה - ילדים ותלמידים. ואני חושב שלכולנו יש גם אחריות כלפי הסביבה. כשאני מעמיד לעצמי רף גבוה, עומד בו ומצפה גם מסביבתי הקרובה לעשות כן, מעגלי ההשפעה יכולים להתרחב. מצד אחד לשמור על הצניעות ולא לייצר דחייה, אבל לא לוותר על הדרישה.

ומעבר לרצון שלי לעסוק ברפואה גם בתוך עבודת ההוראה ומעבר לרצון שלי להמשיך ולהגביה את הרף לשם המשיכה כלפי מעלה, עומד גם הרצון שלי לחנך להשתלבות של אנשי אמונה בעולם המעשה. לא רק כדי להתפרנס. כי שם נמצא מעשה בראשית, כי שם נמצא עם ישראל. אני חושב שזה נכון גם ברמה האישית וגם ברמה הלאומית - פוליטית. אם אתה רוצה להוביל, אם אתה רוצה להנהיג, אתה לא יכול להתבדל. כמה שלא תגיד שאתה "כלל ישראלי" ותדבר גבוהה גבוהה בנושא, אם לא תחיה בשותפות אמיתית, בהובלה משותפת, זה תמיד יהיה "לדבר על" ולא "לעשות את"...

תגידו שזה מסוכן. וזה נכון. בעולם המעשה המעורב בכל הגוונים מצויות סכנות ומשיכות מסוגים שונים. אבל הם חלק מהעולם, כוחות בעולם ואין לך דבר שאין לו מקום ואין לך דבר שאין לו שעה. בכל חלק של עולם המעשה ובטח בחלקים השונים בעם יש כוחות ואידאלים שצריך לשלב, שצריך לפעמים להעלות.

אז הגעתי באסוציאציה פנימית מזה שצריך להעלות את הרף, לזה שצריך למשוך למעלה, להנהגה שיש בה את כלל ישראל ועולם המעשה. אולי כי שני אלו מעסיקים אותי הרבה ואולי גם בגלל הבחירות (ספוילר בסוף)..

ויקרא ופ' זכור במדרש ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו… פשוט כוונת המדרש שבני ישראל זכו במעשה המשכן לשמוע דבר ה'. כמאמר ויקרא כו' לציותן על מצות הקרבנות. וקודם החטא היו למעלה מבחינת עשיה. ממש כמלאכים עליונים… ואחר החטא היו צריכין למעשה בפועל. וזה דבר קשה ביותר. וכתיב והידים ידי עשו. ובמעשה יש רוב כח לסט"א להחטיא. ונקראו גבורי כח שע"י הגבורה שכובשין יצרם מושכין כח. כדכתיב כח מעשיו הגיד לעמו. וזה ההפרש בין עליונים שנקראו עומדים ותחתונים מהלכים. בבחי' רצוא ושוב. ע"י שכל הכח בא מהגבורה של כבישת היצר. לכן בהכרח להיות עולה ויורד תמיד. שמזה הירידה בא הכח. וז"ש גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. שא"י עתה לבוא לבחי' קול יעקב עד שגוברין במעשה הידיים של עשו כאמור… (שפת אמת ויקרא - זכור, תרל"ה):

ויקרא אל משה. ורק אחר כך וידבר ה'...

לקריאה הזאת, קריאה כל כך עליונה עד שאפילו לא נכתב מי הקורא, יש כוח למשוך. למשוך את הדיבור ללמד את בני ישראל כיצד מקריבים קרבן, כיצד מתקרבים. אחרי ההתגלות בספר שמות, אחרי הניסים, כיוון של מלמעלה למטה, מגיע ספר ויקרא, הרף עולה, יש קריאה עליונה ואתה, האדם, צריך ללמוד כיצד עולים. מלמטה למעלה. כיצד אחרי הנפילה של החטא מתמודדים עם עולם העשייה. איך מתמודדים עם עמלק. כי כדי לגבור על העמלק, זה הפנימי וזה החיצוני צריך לדעת לעבוד בעולם המעשה. יעקב צריך לדעת לשלוט בכוחו של עשיו. כשיעקב מקבל את כוחו של עשיו, הוא כבר לא יעקב, הוא כבר (מדינת) ישראל.

שבת שלום,

איתן

רק מניח כאן ציטוט - הרב יהודה לאון אשכנזי ("מניטו") 'מספד למשיח' עמ' 67:

"כאשר צד אחד טוען "ישראל הוא דת ובית כנסת" והשני טוען "ישראל 

הוא אומה ומדינה" לא תיתכן הבנה הדדית. כאשר נגיע לתקופה שבה 

תתאפשר הופעה של מפלגה אחת, שיהיו בה גם דתיים כדתיים וגם 

חילונים כחילונים זאת תהיה התחלת התקווה של האיחוד בין יוסף 

ויהודה."