בס"ד
אפשר להגיד הרבה דברים על עם ישראל. ובמיוחד אחרי מערכת בחירות סוערת ומלוכלכת. אבל יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממנו וזהו חוש ההומור. עוד לא נספרו הקולות, עוד לא וידאו סופית שהגשושית (כך מדייק הבן שלי - לא חללית) "בראשית" אבדה והבדיחות כבר רצות. אני מאמין שזה מה שמשאיר אותנו שפויים. טוב, במיוחד אחרי שחלום ה"קנאביס לכל" נגוז…
"שתי התרסקויות תוצרת כחול - לבן היו השבוע" כבר רצה הבדיחה כמה דקות אחרי שאבד הקשר עם החללית… שני נסיונות של מהפך שהתרסקו, לכאורה, לקרקע המציאות. מפלגת ה'ימין החדש' גם היא ניסתה לעשות מהפך בשיח ובצורת ההובלה השבטית שלנו ונכשלה גם היא. אני לא פרשן פוליטי וגם התחום המדעי שלי הוא לא הפיזיקה והחלל, אבל שני הניסיונות האלה מלמדים אותי משהו על האנשים שמאחוריהם.
אנשים רבים וטובים אלו (ואני לא מדבר רק על המנהיגים שבצמרת) שניסו לעשות מהפך כנגד סיכויים רבים. אנשים שעבדו והשקיעו אינספור של שעות, עמל וכסף כדי לעשות את מה שנתפס בעיניהם כשינוי ונכשלו. ואם נשים (בינתיים) את הציניות בצד, הרי שמדובר על אנשים שהרגישו שיש בהם את הכוח לשנות ולא השאירו את זה למישהו אחר, לא בחרו בדרך הקלה של "לעשות לביתם", אלא, היו מוכנים לתת מעצמם וגם להתלכלך בדרך, לטובת הציבור הישראלי. הם בהחלט עשו טעויות, חלקם אפילו עשו אולי טעויות קשות, אבל אלו נעשו מתוך הרצון להיטיב (ואני לא מדבר על תופסי הטרמפ שחושבים רק על עצמם, אלו לא ראויים להתייחסות).
אז האם שלושת הנסיונות האלו נכשלו לחלוטין? האם להחליף את נתניהו או לגרום לציבור הדתי לאומי להיות פחות מגזרי זה כמו לנסות לנחות על הירח עם קופסת שימורים משוכללת? אני מאמין שלא. אני מאמין שהונחו הזרעים לכנס את העם סביב עקרונות גדולים משותפים, הונחו הזרעים (אפילו נבטים) שהציבור הדתי לאומי יחשוב על עצמו במונחים כלליים יותר תוך שמירה על ייחודו ואני גם מאמין שעוד נגיע לירח (גם אם לא עד גיל 21…) כי הניסיון הזה נתן דחיפה חינוכית להצלחה. אני מאמין שקודם כל צריך לנסות ולשנות, לעבוד ולהתאמץ. "מה יתרון לאדם"? שואל קוהלת ועונה "בכל עמלו שיעמול תחת השמש". היתרון הוא לא בהכרח בהצלחה, הוא במאמץ, בעמל. שישה ימים על האדם לעשות ככל יכולתו ולהשתמש בכל כליו השכליים והגופניים כדי לעבוד ולשנות את העולם, אפילו להשתמש בגאווה בעצם עבודתו.
ואז מגיע היום השביעי. עצירה. מבט פנימה. לא הכל תלוי בי. לא הכל אני יכול. לא בהכל אני אצליח. אני מבין שלכוחות שלי יש מקור שהוא חיצוני לי. ענווה. ואחרי שהבנתי את זה מגיע שוב יום ראשון. ושוב אני צריך לעבוד, שוב להרגיש שהכוחות הם שלי. שאין הדבר תלוי אלא בי. השבוע והשבת אמורים לאזן אחד את השני, כדי להמשיך ולעבוד, להמשיך ולתקן, להכיר בכוח ובחובה להשתמש בו וגם להכיר את מגבלותיו. ובטח גם לדייק את היחס שלי למה שאינו אני.
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשבת הגדול ע"ש שמשבית גיאות וגדלות אשר לא לה' ע"ש. כי שבת מעלה כל דבר לשורשו ומנוחתו. וגיאות מקומו רק לה' מלך גאות לבש כו'. ולכך השבת מסייע לאדם שלא להתגאות. וגיאות אין לו שיעור שאמרו חז"ל המתגאה כאלו עע"ז. כי כ"ז שנמצא הרגשת עצמו בכל מעשה קטן וגדול שאינו זוכר שכח הפועל בו השי"ת כגרזן ביד החוצב כו' הרי מסיר עול מלכותו ית'. ושבת היפוך זה שמעידין כי לה' הארץ ומלואה כו'. ובטהרת מצורע ארז"ל עץ ארז ואזוב. שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כו'. ולמה לא נכתב בפירוש בכתוב שישפיל עצמו כאזוב. רק שאינו באפשרות להיות שפל באמת לאמיתו כאזוב כמו שצריך להיות באמת. ורק שיראה וירמוז שחפץ להכניע ליוצרו ית'. וידע נאמנה כי לא הגיע למעלות הכפלות. שאל"כ גאות הוא ביותר שסובר שהוא עניו: (שפת אמת, מצורע ושבת הגדול, תרל"ב).
המצורע שחשב שהוא יכול להגיד הכל, שהוא יכול לרמוס אחרים, שראה עד כמה שהוא גדול, מצליח ומלא כוחות עד שאחרים נחשבו בעיניו קטנים שאפשר להזיז אותם מכאן לשם. עץ הארז הזה, שאולי הוא באמת גדול, באמת איש חזק ומשפיע, אבל שהחשיב את עצמו עד כדי כך שלא ראה אחרים, צריך להבין שכדי להטהר הוא צריך אזוב, הנמוך שבעצים. בחברה מתוקנת, עד שהוא לא יבין את זה הוא יישאר מחוץ למחנה.
אין איסור להיות ארז, זו אפילו חובה אם יש לך את הכישרון הזה. אבל אתה חייב אזוב כדי לא לשכוח את מגבלות הכוח. אתה חייב לנוח בשבת. שבת זה דבר גדול. תנוח, זה יעזור לך לשמור על פורפורציות…
שבת שלום,
איתן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה