האזינו תשפ"ו

 בס"ד

ערב יום הכיפורים / זלדה

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים

הִפְלַגְנוּ

מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ.

עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ

רֵאשִׁית הַזְּמַן.

מבקש כי ערב יום הכיפורים יהיה לי ראשית הזמן. לחיצה על כפתור ה'ריסטרט' (שהרי ידוע כי זאת פעולת הטכנאי שפותרת את רוב הבעיות במחשב).

מבקש כי עיצומו של יום הכיפורים יהיה לי הווה. התבוננות נוקבת עד לפרטי הפרטים. של המעשים, של המחשבות, התאוות, הנפילות. להתבונן היטב. בחמלה, בסליחה.

מבקש כי מוצאי יום הכיפורים יהיה לי עתיד. עסוק. בונה. דפנות גמישות, סגורות - פתוחות. סכך רענן של אמונה. זה באמת אני. אני יכול. להשתפר. להשתנות.

מבקש שאוכל לראות את עצמי, משפחתי, תלמידיי, חבריי, עמי. במבט מאמין יותר. להגיע עם קצת שכחה למה שהיה. למה שהחשבתי כאמת. לתוויות שהצמדתי. כמו על בגד. איך לדעתי, הוא צריך לעבור ניקוי, ממה הוא עשוי, מה מחירו.

להגיע לכל מפגש אנושי, רענן, ראשוני, סקרן, צנוע, פחות בטוח בעצמי, בטוח בעצמי שאני יכול לפעול בו משהו. עם כל חוסר הידיעה, עם כל הקילומטראז' שעליי, שוב ושוב, אל ראשית הזמן.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

בפסוק ויאמר אסתירה פני כו' אראה מה אחריתם. וצריך פירוש כי מי בא להלחם עמו יתברך שיאמר אראה [?]. אבל, יתכן לפרש הכל לשבחן של ישראל, שהרי נקראת שירה. וזו השירה עדות כי בנ"י ישארו לעולם להיות חלק ה' ונחלתו. אבל בנ"י צריכין לתקן כל הדרכים כענין שאמרו הפוך בה והפוך בה. ויש דורות שהקדושה נגלה בהם פנים בפנים. אבל יש דור תהפוכות שנראין רע אבל אין תוכן כברן [כחיצוניות] ועתידין לחזור למוטב. וז"ש [וזה שכתוב] לא אמון בם. וזה אראה מה אחריתם דכתיב טוב אחרית דבר מראשיתו. ושירה ראשונה הייתה ראשיתן של בנ"י ושירה זו היא אחריתן. וע"י החטא ניטל מהם בחינת פנים בפנים ואסתירה פני והתחיל בחי' אחרית. וזרוק חוטרא אאוירא אעיקרו קאים [זרוק מקל באוויר, הוא ייפול על בסיסו] [שפת אמת, האזינו, תרנ"ה]:

ישנה מחלוקת כלפי מי פונה שירת האזינו. כלפי ישראל, או, כלפי האומות. כך או כך, מלשון הפסוק נראה כאילו לקב"ה יש ספק מה יקרה באחרית אחרי תקופת הסתר הפנים. מבלי להכנס לעומק שאלת הבחירה והידיעה (לכאורה ניתן להסביר שהקב"ה אכן לא 'מעוניין' לדעת ומשאיר לנו את הבחירה), מבחינת ה'שפת אמת' זו קושיה, לא רק בהקשר של עצם הידיעה, אלא, על עצם הספק בתוצאת ה'התמודדות' מול הקב"ה.

אני מבין מתוך דברי ה'שפת אמת', שאין שם סימן שאלה, אלא, קביעה. הקב"ה אומר 'אראה מה אחריתם'. אראה במובן של 'אני יודע'. מאמין באחרית הטובה. התפוח לא נופל רחוק מהעץ, או, במקור בארמית, מקל תמיד ייפול על בסיסו. ואני מכיר את העץ, מכיר את הבסיס. ולכן אני יודע מה ההתחלה, ומזה גם יודע מה תהיה האחרית. איך הם יגיעו לאחרית, איזו דרך הם יעברו? זאת כבר הבחירה שלהם (ועם הנצח, לצערנו הרב, לא מפחד מדרך ארוכה). 

הם שרים עכשיו, הם ישירו בעתיד. שירה טובה וגדולה מזאת. ראשית זמן שמתחדשת לאחרית זמן נפלאה.

וילך - שבת תשובה תשפ"ו

 בס"ד

"אם זה היה חשוב לך - לא היית שוכח/ת!"

אמרו כל הורה / מורה / בני זוג / חברים.

מה שנכון.

לא תמיד. 

ה'שכחה', ה'רחפנות', בהחלט יכולה להעיד על חוסר בהקדשת תשומת לב או מתן חשיבות למה שנאמר ולמי שאמר. אבל, לפעמים, ה'שכחה' יכולה להעיד על משהו עמוק יותר. על ניתוק. האמת, אפשר להכליל גם את ה'רק' רשלנות בצד האחד של סקאלת הניתוק, כאשר על הסקאלה מופיעים גם הניתוק הרגשי, תחושתי, ניתוק מהגוף, ניתוק התנהגותי ועד ממש להפרעה נפשית של פיצול אישיות. בניתוק יש תהליך בריא, הנועד להוריד מהמוח עומס ולאפשר לו לתפקד הן בתהליכים יום יומיים פשוטים והן לאפשר הפרדה מטראומה. כך, שלניתוק יכולים להיות גורמים ומרכיבים פיזיולוגיים, כמו אותו התהליך הטבעי או סוג של פרכוס ומרכיבים נפשיים רבים, בעיקר לאחר חוויות של טראומה. הניתוק מספק הגנה מאותן חוויות כואבות, אבל מפחית חיוּת והנאה.

אז אולי, זה כן היה חשוב לך. 

ובכל זאת, שכחת.

בכל זאת, היה לך קשה לזכור. 

נאבקת לשכוח. 

יש לך סיבה טובה. 

לא להפוך אותה לתירוץ טוב.

אז לניתוק יש סיבה. וכדי להשיב את הקשר, יש לפעול לתיקון הסיבה. זו פעולה אחת. הפעולה השנייה היא להגדיל את עוצמת הקשר ואת הביטחון בו. הקשר הבסיסי, הבלתי אמצעי, שאין לו סיבה הדורשת הסבר, אנחנו קשורים. את הקשר הזה צריך לדבר. את הקשר הזה צריך להראות. לתת בו ביטחון, גם עם הסיבות לנתק, עוד לא נפתרו. בעיקר, אם הן עוד לא נפתרו. לא לתלות את הנכחת הקשר בפתרון הסיבה לניתוק. אנחנו קשורים. ודי. אז למה שכחתי? למה רבנו? למה הניתוק הזה? עכשיו, נעבוד קשה לפתור את זה, להתיר את הסבך שנוצר.

להראות קשר כשיש עוד ניתוק, עוד קיטוב, זו, אולי, אחת המשימות הקשות ביותר. כל הגוף מתנגד לאמירות של 'אתה בכל זאת קשור אלי', כשבוץ ורפש מושלך מכל הכיוונים. המוח דוחה את 'כל ישראל אחים', כשמבחינתי, הם הורסים את המדינה, משמידים את תשתית קיומי.

אבל, לא נתקדם להחלמה בלי החיבוק הקשה והדוקר הזה. בלי לסלוח, למרות שזה עושה גירודים. חזק ונתחזק בעד משפחתנו, חברינו ועמנו. 

שבת שלום, שנה טובה ובשורות טובות,

איתן.

שבת תשובה פ' וילך כי כשלת בעונך. זה נאמר לכל איש ישראל. ואף שחטא והרשיע הרבה צריך להאמין כי עיקר נקודה ישראלית שבו היא במקומה. וכמ"ש [וכמו שנאמר] אין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות ונקרא מכשול. וז"ש עד ה' אלוהיך. חיות אלהי שיש בכל איש ישראל כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש ולא נאמר כו' אלהינו למעשה ידינו שזה עיקר התשובה לשוב להתדבק בעיקר חיות אלהי שבו, ולכך בשבת בנקל לשוב כי יש לכל הבריאה עלי' בשבת קודש… [שפת אמת, וילך - תשובה, תרל"ד]:

לחטא שני חלקים. המעשה המנוגד לציווי האלוהי. והנתק שנוצר בין האדם לקב"ה. הנתק יכול להיות הסיבה לחטא, ו/או התוצאה ממנו. כזה הוא החטא הקדמון. זוהי פעולת הנחש. החלק הטבעי בנו שרוצה לעשות הפרדות. אתה יכול להיות אלוהים בעצמך. לדעת טוב ורע מתוך השכל הטבעי שלך (זה אני! אומר הנחש). וזה מפתה מאוד. הפרי כל כך יפה. העצמאות, השליטה, חוסר התלות. אדם וחווה נתנו את הביס… והרגישו ערומים.

קול אלוהים מתהלך בגן. והאדם מתחבא. נבוך. בוש. איך עשיתי את הדבר, איך התנתקתי ככה. 'אייכה'. שואל הקב"ה. חטאת. ועדיין אני איתך. אני מחפש אותך, רוצה אותך. אני יודע שזו רק 'רוח שטות', רק 'מכשול', לא משהו שיכול לנתק את הקשר בינינו. ועכשיו, נכנס לטיפול. הבירור, האשה, הנחש, הקללה, הגירוש. צא מהגן, קצץ לנחש את הרגליים, תעמוד, ממש כמו שרצית, על הרגליים שלך, תגדל במוסר ודרך ארץ, תקים אומה, תבנה מקדש. נחזור ונפגש שם.

בראש השנה אין התייחסות לחטאים, בטח לא באופן קונקרטי. יש רק קול אלוהי, רמוז, לא מפורש, מתהלך ברוח היום, מזכיר. יש קשר. יש קשר. אין ניתוק. ביום כיפור, נדפוק לא מעט על הלב. נסביר לעצמנו, למה התרחקנו, מה היו המניעות, מה הפריע לקשר. איפה נפלנו, איך נתקן.

באמצע, שבת תשובה. בשבת יש קביעות של זמן. יש זיכרון לאותו קשר. זיכרון למעשה בראשית. והיא, אומר ה'שפת אמת', נותנת לנו את הכוח, מציבה לנו את היעד. ושבת עד ה' אלוהיך. לא פחות.

נצבים - ראש השנה

בס"ד

בישיבת הפרות הוחלט שהן מפסיקות להניק. זאת אומרת, לא לרצות להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. "אם הוא באמת יהיה רעב, הוא יגיע" אמרה 763 (גם להן היה נוח יותר להזדהות על פי המספר על האוזן) וניסתה לשוות לדבריה טון אגבי. "צריך להיות 'פרה טובה דיה' ולא 'פרה הליקופטר'!", קראה 842 (היא באמת קראה ספר הורות לאחרונה…). ברוח זו נשמעו הערות גם מ-324, 974 ואפילו הוותיקה הדו - ספרתית 67 הצטרפה, שלא כהרגלה, לדיון ומלמלה משהו שקשה היה להבין ('היא בכלל מניקה? בשר עסיסי כבר לא ייצא ממנה', חלפה המחשבה בראש של, פחות או יותר, כל העדר). 

הפרות הרגישו ממש מרוצות מעצמן וכבר התחילו לחזור למרעה, כש- 1,028 געתה בפחד (שלא בפניה היא נקראת 'החרדתית') "ומה אם הוא לא יבוא??" הפרות נעצרו. העגלים, שהקשיבו, חייכו. ניצחנו.

ומה אם הוא לא יבוא. ומה אם היא לא תרצה ללמוד. ומה אם הם לא ירצו לגדול, להתפתח, להשתכלל, להבין, להמשיך את המסורת???

אז נבנו מסורות וחוקים, בחברה, במשפחה, בית ספר, ציפיות, עונשים, ובעיקר נבנו מבנים נפשיים ונרטיבים ברורים של מה נחשב טוב, רע, מוצלח, נכון… ומול ומתוך המסורות והחוקים האלה, צמח העולם הפוסט - מודרני - פרוגרסיבי, שיצא למהלך חשוב של שאלות ובירור, ונתקע בקיר. או, נכון יותר, בבור פנימי עמוק. ובצר לו, מנסה למלא את הבור בכל מה שמוכרים לו, בכל מה שהוא כללי, 'כזה כאילו', לא ברור. ככל שהאמורפיות גדולה, כך היא מתקבלת יותר. הפרה כל כך מפחדת להניק, כל כך לא בטוחה בחלב שלה… קל לראות את זה על ה'פרוגרס'. קשה יותר לראות את זה אצלנו בבית. בבתי הספר. את המקומות בהם אנחנו 'מניקים' בכוח ואת המקומות בהם אנחנו, דווקא, מפחדים לומר אמירה ברורה. 

ימי הסליחות - ראש השנה - יום כיפור, נראים לי כמו הזמנים בהם הפרה מציבה את ההנקה כעובדה. עובדה קשיחה המגובה באלמנטים של תפילות וסליחות, שיש בהם יותר מהסדרים והזמנים, המוקדמים, הארוכים. זמנים של 'ככה תרגיש'. בתחושה שלי אופפת אותם איזו רוח אחת, טעם אחד של חלב, שקצת קשה לי, לפעמים, לעיכול. דרך הלימוד העצמי שלי, אני מגלה עולמות תוכן ורוח נוספים ומרעננים, אבל, לא מעט, קשה להם להחזיק אל מול קשיחות הסדרים. ואיך לחנך? באיזה גיל? מתי חשוב יותר להדגיש את הסדרים, מתי, אפשר להראות אי נוחות, למצוא משהו אחר?

אז גם השנה ב"ה, כמו בכל שאר שנות חיי, ראש השנה ברמת מגשימים. הסדר, המנגינות הברורות (לרוב), הנעימות (פה, בבקשה, בלי חידושים), הידועות, שכבר עושות הרבה מהעבודה בנפש מעצמן. וגם השנה אעמוד בתפילה והנפש תמשיך, לשאול שאלות…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובמדרש תפילת הערב אין לה קבע. פי' ע"י החשכות בלב האדם שצועק מכאב לבו. זה פותח שער לתפילה יותר מכל הזמנים שמיוחדים לתפילה. כיוון שבנ"י נצבים לפני השי"ת והם למעלה מן הזמן כנ"ל  [שפת אמת, נצבים, תרל"ד]:

מיוחדת היא תפילת ערבית. היא חובה? היא רשות? אין לה קביעות. כל עוד יש חושך, אפשר להתפלל. כל עוד אתה 'מרגיש חושך' אומר ה'שפת אמת', אתה יכול להתפלל. אל מול התפילה הזאת עומדות התפילות האחרות. שיש בהן חובה ברורה, יש בהן קבע, אפילו, הייתי אומר, הסללה, חינוך ברור. בוודאי שהן חשובות. עם זאת, השער, ייפתח באמת, לתפילה קצת פחות ברורה, קצת פחות רוטינית. זו צעקה, שאולי, גם תסדוק את הסדרים הקבועים, אולי, גם תבהיל, תפחיד, תאיים על אנשים של קבע. אבל השער הזה, חייב להפתח. 

כי תבוא תשפ"ה

 בס"ד

אפשר לקבל המלצה? אפשר לקבל עצה? מאוד רוצה לשמוע מה אתה חושב, אולי תתן לי קצת דחיפה, כל כך קשה לקבל החלטה, אז, אולי, תגיד, אתה?

אחד הדברים הראשונים שמלמדים בתואר לייעוץ החינוכי, הוא, לא לתת עצות. או, לפחות, להשהות. לאפשר, מאוד, להזהר, מלפרוץ את גבול ה'אני', להזהר שלא לשתול את מי שאתה, ערכים, מוסר, שאיפות, רצונות ומחשבות, על האישיות שעומדת מולך. אבל, זה החינוך, לא? הילד (ולא רק ילד) שעוד לא קלט את הערכים, את הידע, המיומנויות, ההרגלים ובעיקר, עוד לא התנסה בעולם, מגיע אלייך, הביתה, לכיתה, ואתה, המבוגר, המנוסה, אמור להסביר, לחנך, ללמד… אולי, כל הזהירות הזאת מלהשפיע, היא בעצם פחד מללמד, חוסר ביטחון בדרך, בלבול ערכים, גישה נרטיבית פוסט מודרניסטית, שכל כך מפחדת מלהחליט ולהגדיר, עד שהתייאשה מהחינוך?

"מה חסר לאדם שנמצא מולי ומבקש עצה?"

נראה לי שתשובה לשאלה הזאת, יכולה לעזור בזיהוי המצב ומתן תגובה ראויה. תגובה שמצד אחד, תביא לאדם שמולי את מה שאני יכול לתת לו, ומצד שני, שלא תבטל אותו כאישיות.

אז מה חסר לו? 

לרוב, לא מדובר בידע, או בעיה ביכולת (ואם כן, זה בהחלט המקום לעזור ברכישה שלהם), אלא בקונפליקט במוטיבציה, ברצון. האדם, קרוע בין לרצות ולא לרצות, בין לרצות גם וגם, קרוע עד כדי שיתוק ומתוך השיתוק הזה, הוא קורא לעזרה. תוציא אותי ממנו!!

רוב הגישות הפסיכולוגיות נוטות לסמוך על האינטואיציה הפנימית של האדם, על ההיכרות שלו עם עצמו. אמצעים אלו מאפשרים לו לקבל, בסופו של דבר, את ההחלטה הטובה ביותר עבור עצמו. המפגש, אמור לעזור לו לחשוף איזו מהמוטיבציות, לכאן או לכאן, היא המתאימה לו ביותר. קצת נעזור לך לסדר מחשבות, להאיר נקודות, להראות שאתה מסוגל, שכבר פתרת בעיות כאלה בחיים. אחרי תהליך כזה של זיהוי הרצון ושיפור ודיוק המוטיבציה, התלות באחר יורדת והאדם מיומן יותר בלקבל את החלטותיו בעצמו. דווקא אז, אחרי חשיפת הקשיים והיכולות, יכולות לבוא עצות טובות, מעשיות, שממה שלמדתי ומה שהתנסיתי, אוכל לתת עצות מדויקות, מחזקות ובעיקר, מתאימות.

להיות בתנועה הזאת, בבירור הזה, בין לזוז הצידה ובין להיות כאן, וזמין ויציב. ההבנה, שתנועה כזאת מייצרת חינוך בונה, היא, בעיניי, לב לבו של המפגש. קחו עצה ממני… 🙂 ;)

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' אזנים לשמוע כו' וברש"י ומד' כשאמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם זה ליראה כו' הי' להם לומר תן כו' והלא בשעת מתן תורה פנים בפנים דיבר ה' כו' ואיתא לא הי' בהן סומא וחרש כו' ומה ולא נתן כו' אך הרצון והמבוקש מבנ"י להיות נטבע הראי' והשמיעה לדבר ה' אשר נצפן ונגנז תוך כל דבר קטן וגדול. ובשעת מתן תורה הי' התגלות וכ' לב לדעת ופי' דעת שצריכין להבחין ולדבוק בהרגשת הפנימיות (א"כ) [*אכן] החיצוניות מסתיר כענין עץ הדעת טוב ורע. [...][שפת אמת, כי תבוא, תרל"א]:

"לב לדעת". כנראה שבתקופת התנ"ך, צירוף המילים הזה לא נשמע פרדוקסלי. מוח לא נזכר בתנ"ך ובמקומו נכתבו העורף והלב. 'עם קשה עורף', 'והיו הדברים… על לבבכם..'. אבל, התורה נועדה לאפשר גם לנו לקרוא בה, ובעברית שלנו, אנחנו מפרידים בין הלב לבין הדעת, הפרדה, שהיום אנחנו כבר יודעים, שהיא השלמה ובזה חזרה המשמעות המקורית למקומה.

לפני ארבעים שנה, אומר משה, לא קיבלתם מהקב"ה לב לדעת, אוזניים לשמוע. היום, אתם מסוגלים. 'ומי ייתן' - הלוואי ותשתמשו במוח ליראה את ה' כל הימים. שואל ה'שפת אמת' שתי שאלות. האחת, בני ישראל במעמד הר סיני היו נטולי מומים ובמדרגה גבוהה, איך משה אומר שלא הייתה בהם יכולת? והשנייה, מדוע לומר במין חצי יאוש 'מי ייתן'? תתפלל לקב"ה שייתן!

התשובה לשתי השאלות האלו, נעוצה בהתבגרות של בני ישראל, בשינוי המוטיבציה. לא עוד כפיית הר כגיגית, לא עוד כפייה, לא עוד האכלה בכפית. זה לא 'לב לדעת', זה רק לדעת נתון שנמסר לי מבחוץ. בני ישראל גילו את המוטיבציה הפנימית שלהם לגלות, בעצמם, את מה שבפנים, את הלב, את היכולת שלהם למצוא את דבר ה' במציאות החיים המורכבת שלהם. ומשה, בחיוך, שואל שאלה רטורית. 'מי ייתן??' - אני יודע שהם ייתנו…

כי תצא תשפ"ה

 בס"ד

גופה מוטלת בעפר, זרוקה בצידה של דרך צדדית. המשטרה פתחה בחקירה, כך נכתב בכלי התקשורת, והציבור כבר יודע, החקירה תקועה במבוי סתום. האדם נקבר, הרוצח מסתובב חופשי, כאשר למשטרה אין קצה חוט, אין חשודים אפשריים. שמועות דווקא יש, מחשבות, האשמות שנלחשו מפה לאוזן בסתר, כבר נכתבות בגלוי - "אתם אשמים". הפוליטיקאים לוקחים אחריות, יוצאים לציבור, שמים את עצמם כחשודים ומנסים לנקות את עצמם מחשד, לקבל מחדש את אמון הציבור, להוכיח - "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

תחילת הסיפור הוא, לצערנו, אירוע לא נדיר. ההמשך, נשמע כהזיה של אופטימיסט. איזה מנהיג מתנדב שיחקרו אותו קודם? זו פרשנות ששמעתי השבוע מרב היישוב, הרב הראל לוי, לטקס עגלה ערופה. ה-"ידינו לא שפכו את הדם הזה", היא לא רק אמירה של אחריות עקיפה "שלא קיבל מזון וליווי" כפירוש רש"י, אלא, אחריות ישירה. ראשי הקהל צריכים להגיד, כשאין חשודים אחרים, גם אנחנו חשודים ממש ברצח, עכשיו נוכיח לכם שלא, ונקווה לקבל את המנדט להמשיך ולהוביל אתכם לשגשוג וביטחון.

שלושה דברים במציאות, אני מעריך, יביאו לכך שניתן יהיה להתחיל ממש את תהליכי הריפוי לכל השברים הפנימיים במדינה. שחרור החטופים, הקמה של ועדת חקירה ממלכתית וניצחון על חמאס. אם כי נראה לי שגם אם נסיים בלי ניצחון ועם איום לעתיד מהרצועה, זה לא יהיה תנאי לתהליך, זה, עוד ייסלח. נכון, גם אם כל החטופים ישוחררו עכשיו, עוד יהיו משקעים בנושא הזה שנים ארוכות, אבל, ניתן יהיה להתחיל לדבר. שחרור החטופים הוא אולי הסעיף הרגיש ביותר, אך, נראה לי כי ועדת החקירה תהיה הסעיף הנפיץ ביותר.

מי יכול לחקור? מי שבוודאי לא אשם. יש שאומרים שאלו שופטי בג"ץ ויש שאומרים שדווקא הם, הראשונים שצריכים להיחקר. ממשלה בזמן האירוע- בוודאי. בעלי תפקידים קודמים? רק הנבחרים? אנשי צבא וביטחון בזמן האירוע - בוודאי - אנשי ביטחון קודמים? עד כמה אחורה? תקשורת? אזרחים?

לדעתי, אין מי שניתן לומר עליו - "בטוח לא אשם" / "בטוח לא נגוע בדבר". ולכן, זהו הסעיף הנפיץ, שיכול לגרום שהחלטות של ועדה כזאת, רק יגבירו את השבר, אך גם כזה שיכול לרפא. אם כולנו, נאמר כאחי יוסף "אבל, אשמים אנחנו" מצד אחד, ומצד שני נראה איפה "ידינו לא שפכו את הדם הזה", נהיה בתהליך משותף. כואב, אבל משותף. חבר הכנסת אריאל קלנר מהליכוד, הציע (וכולי ציפייה שראש הממשלה יקבל את ההצעה), כי את הרכב הוועדה יקבעו נציגים גם מהאופוזיציה וגם מהקואליציה, ועדה שלא תיתן לאף אחד לחמוק מדוכן הנאשמים, ועדה, שאחריה, נהיה חכמים יותר, ולא פחות חשוב, טובים יותר…

ובמ"א כ' פי' [ובמקום אחר כתוב פירוש] לא יראה בך ערות דבר כמ"ש [כמו שאמרו] חז"ל בפ' לא יראה לך שאור בטל בלבך שעי"ז [שעל ידי זה] שאינו חשוב בלב האדם ומואס בו. עי"ז זוכה לפטור ממנו. כמ"ש בטל רצונך כדי שיבטל רצון אחרים. והש"י [והשם יתברך] משפיע הארת קדושה בימים אלו שמרוב הארה והתעוררת אהבה אליו ית' צריכים להתבטל רצונות ואהבות זרים כמאמר כהמס דונג מפני אש כו' [שפת אמת, כי תצא, תר"מ]:

כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ [דברים, כ"ג, ט"ו]:

פשט הפסוק, שעליו מביא ה'שפת אמת' את פירושו, עוסק בשמירה על סניטריה במחנה המלחמה. את חפירה הוא חלק מפק"ל הלוחם, שחוץ מלחפור שוחות, צריך לשמש גם לכיסוי הצואה. כי מחנה המלחמה קדוש, הקב"ה נמצא בו ממש [לא הנושא שאני רוצה להרחיב בו היום, אבל, מי שטוען שלא להתגייס, כי הצבא הוא חול…]

ה'שפת אמת' לוקח את הפשט לפנימיות. לכלוך הוא חלק מהאדם, מעצם היותו אדם. אנחנו לא מתעלמים ממנו. אנחנו מכירים בו. מכירים בטעויות שלנו, בחטאים, באשמה, באחריות. אשמה יכולה להיות צורבת, לדכא בך את היכולת להלחם (שווה מחשבה והרחבה בהזדמנות…). אבל, ההכרה בלכלוך והביטול שלו (שימו לב שאין דרישה לניקיון, אלא, לביטול, כמו בפסח), משמע, האמירה הפנימית והעשייה שתבוא בעקבותיה - זה לא באמת אני. זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להיות אחרת. אני מבין את הטעות, אנסה להשתפר. אלחם כדי להשתפר. 

הביטול הזה של החלקים הרעים, מביאה לאהבה לטוב. אהבה יוצרת אש. מהחום שלה, כבר המלחמה קלה יותר, החלקים האלה פשוט נמסים. אז ועדת חקירה נוקבת, בתוספת אהבה תביא מרפא. מסוגלים?

שפטים תשפ"ה

 בס"ד

דון קישוט

יהונתן גפן / שם טוב לוי

תשים את השיריון בתוך תיבה,

כבר לא מתים יותר מאהבה…

דון קישוט אתה יכול לנוח

יש כל כך הרבה טחנות רוח,

אתה לא תספיק, אתה לא תספיק

אתה לא תספיק דון קישוט.

תהיה רגיל ואל תהיה גיבור

כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור…

דּוֹן קִישׁוֹט או דּוֹן קִיחוֹטֶה הוא רומן מאת הסופר והמחזאי הספרדי מיגל דה סרוואנטס. היצירה נחשבת לרומן האירופי הראשון ומופיעה במקום הרביעי ברשימת רבי המכר הטובים ביותר בכל הזמנים (ויקיפדיה). 

ספר משוגע ומוטרף, על אדם משוגע ומטורף (מי שלא קרא את הספר, קפצו רגע לתקציר בויקיפדיה). איש פשוט, אביר בעיניי עצמו, אובססיבי למלחמת צדק ואידאלים גבוהים, רק שהקשר בינו לבין המציאות רופף, הוא, בין שאר ההרפתקאות, מדמה טחנות רוח לענקים מרושעים, והנזק, בסופו של דבר, רב על התועלת… 

יהונתן גפן מציע לדון קישוט, לאדם החדור אידאלים עד אובססיה, להניח אותם בצד. הרי אין סוף למלחמות. הרי המלחמות, הן, בכלל, מול טחנות רוח, לא פגיעות ולא משתנות. ובעיקר, תהיה רגיל, אל תהיה גיבור… יכול להיות קשה לראות 'דון קישוטים' בפעולה. יכול להיות גם מעורר שאר - רוח. אנשים עם מנוע ערכי אדיר, מצליחים, אולי, לשנות משהו בעולם, אבל, יוצאים עם הרבה פצעים במפגש עם טחנות הרוח. אתה לא תספיק, דון קישוט…

המונח 'אובססיה' בשפה הפסיכולוגית המקצועית, היא מחשבה החודרת לתודעה של האדם מבלי רצון לחשוב אותה, או, לעסוק בה. לעיתים היא מלווה בחוסר שקט, בחרדות, עם טרדה פנימית קבועה. האדם סובל, נכנע, נאבק, יכול גם לפתח התנהגויות המנסות לדחות את המחשבות האלה (קומפולסיה). מהו הגבול בין אובססיה, לבין לוחם צדק? מתי אתה גיבור, מתי אתה נלעג, מתי אתה רגיל?

אני מרגיש שחובה להלחם. אפילו שיש לי רק סוס רזה, חנית חלודה ונושא כלים מפוקפק. שאם לא ארגיש שאני במלחמה, שאם לא אנסה לשנות, אז אני פחות (לא) חי. זה לא אומר בהכרח פעולות דרמטיות, המלחמה מורכבת, בעיקר, מפעולות שגרתיות שוחקות, אבל יש בה את תנועת הנפש של ההקרבה.

אני מרגיש שחובה לנוח. חובה לשים גבולות. להבחין בטחנות הרוח, במגבלות הזמן והכח. לדעת לשחרר. המלחמה הזאת, צודקת ככל שתהיה, היא לא המלחמה שלי, או, שזה פשוט לא הזמן שלי להלחם בה.

אני חושב על שאלת הגבולות בין השניים. עת מלחמה ועת שלום. ואני מרגיש שהדרך היא תנועה. שהכיוון לפתרון הוא להיות בתזוזה, לנוע בין המלחמות, לשפר אסטרטגיות, כאשר המנוחה ובחירת המלחמות, היא אחת מהן. להמצא, כל הזמן, בהתפתחות, בחקירה, ברצון, להיות, בסופו, של דבר, גיבור. גיבור בעיניי עצמי.

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

צדק צדק תרדוף. שאין חקר וסוף לבחינת צדק ואמת. כי ה' אלהים אמת. ולכך לעולם יש להוסיף ולהעמיק שיהיה אמת לאמיתו. כי אינו אמת עד שנעשה כל האדם אחד מיוחד לעבודתו ית' ואמת מראש עד סוף אותיות התורה. בשם הרב הק' מפרשיסחא היהודי ז"ל להיות רדיפת הצדק. בצדק לא בשקר. ודפח"ח (ודברי פי חכם חן) [שפת אמת, שפטים, תרל"א]:

מלחמה אין סופית ובלתי מתפשרת, מעמיד לנו ה'שפת אמת' בעניין רדיפת הצדק. 'אין סוף' להשגת האמת. המלחמה לצדק לא מסתיימת אף פעם. וצריף לרדוף ולרדוף. לחקור, להעמיק, לרדת לשורש העמוק של האמת. זו כנראה חתיכת טחנת רוח, אם ההצלחה מתבטאת ברדיפה 'לעולם', 'מראש ועד סוף אותיות התורה' (לא שאני מבין את המושג הזה, אבל, ברור שזו לא משימה פשוטה…). נשמע קצת 'דון קישוטי', לא? קצת מייאש, בלתי אפשרי הסיפור הזה…

ונראה לי, שה'שפת אמת' הביא את פירושו של הרבי מפרשיסחא כדי להרגיע, לכוון, לדייק, ללמד שזה אפשרי. אתה צריך לראות את השאיפה לצדק ולאמת כמגדל גבוה של אידאל הדורש שאיפה ומאמץ מתמיד. איך בכלל אפשר לעשות את זה? איך לא להתייאש מצד אחד ולא להיות 'דון קישוט' מצד שני? שלוש מילים. 'רדיפת הצדק בצדק'. אם הלב שלך במקום הנכון. אם עשית הכל לבדוק ולחקור, אם אתה שלם עם הפעולות שלך, אם אתה מרגיש שאתה צודק - השלמת את המשימה. ניצחת את המלחמה. לא מצפים שתשיג את האמת המוחלטת, רק אל תהיה בשקר. האם, בפעולות האלה, הגעת לעומק האמת, לגובה הצדק? לא יודע. אתה גם לא צריך. אם עשית את זה, אתה לא רגיל, אתה גיבור…

ראה תשפ"ה

 בס"ד

ראיתי את הפרומו של הפרק הראשון בסדרת הכתבות בערוץ 12, על אותם צעירים חרדים, שאינם לומדים בישיבה, משולבים היטב בעולם העבודה והעסקים ולא מוכנים להתגייס לצה"ל. לטענת המרואיינים, הם לא מתגייסים לצבא, מאחר ו'בצבא אני עלול לחוות קושי רוחני ואורח החיים החרדי שלי ייפגע', 'אני לומד תורה במהלך היום וזה שומר על עם ישראל יותר מאשר חייל בצבא' ושיא השיאים, 'הגיוס יפגע לי בעסקים'. ולא מדובר באנשים מסוגרים מהעולם החיצון. אין בהם 'תינוק שנשבה' אל בין סמטאות בני ברק, הם מתוקשרים היטב עם העולם שבחוץ, דרך העבודה, התקשורת…

יש לי המון מה לענות לו. לפרק את טענותיו אחת לאחת. להוכיח. תרתי משמע. גם לא מעט כעס, שבא עם אכזבה ושאט נפש גדולה. על חילול ה', על עיוות מושג התורה ועל שבירת ברית והפקרה. יש נסיבות מקילות, רבנים, מנהיגים, תרבות. לא לאלו שחיים בשני העולמות, ולא עכשיו. לא בשעת הסכנה.

ויחד עם זאת, ראוי לשאול, ראוי לבדוק. מה מניע בחורים כאלו. מה הם מספרים לעצמם. מה הם מרגישים. לא בשביל לתרץ, לא בשביל לקבל, לא בשביל להלבין נרטיב שונה, כי, נו, מה לעשות, אנחנו שונים. צריך לשאול ולהבין, כי אנחנו לא רוצים 'רק' עוד גדוד או חטיבה. את אחי אנוכי מבקש. אני שומע דיבור על פחד משינוי. גם כשהדיבור הוא ציני, הפחד, כנראה, אמיתי. להגיד 'חטיבת חשמונאים', להגיד ש'אנחנו עלולים לאבד חיים' זה נכון קוגניטיבית, הפחד, לא רציונלי. 

הגענו לשלב שבו צריך לקחת אחריות ולדחוף את אחינו שפונק (אבל, גם הורחק) אל המים, שילמד לשחות. כי הזמן לרעתנו. לא 'רק' בגלל המלחמה הנוכחית והמלחמה הבאה שמטילות שכול ועול על שאר הציבור, אלא, גם, כי המרחק גדל, נעשים מעשים, נאמרות אמירות, שמרחיקות יותר, שקורעות. את הנרטיב של האחר, אנחנו לא יכולים לשנות באופן ישיר, זו העבודה שלו. להאמין שהוא רוצה לשחות, לדרוש, לא להרפות ולקרב, זו העבודה שלנו. 

שבת שלום ובשורות טובות, 

איתן.

במדרש כי ירחיב. מתן אדם ירחיב לו כו' הקב"ה מתיר אסורים כו'. פשוט מי שנותן נדבת לבו להש"י זה עצמו מרחיב לו. כי כל המיצר נעשה רק מהסתרת החיצוניות ורק לנסיון. וכשאדם גובר רצונו ומניחו בעבור רצון הש"י. זה עצמו פותח הפנימיות ומבטל ההסתר. וזה ירחיב לו. וכתי' בכל אות נפשך וכבר כתיב ואמרת אוכלה בשר כו'. אך המפ' דקדקו שלא כתיב אוות גופך רק נפשך עי' בר"מ אלשיך. ובכל אות נפשך הוא כמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך כו' נפשך א"כ מאחר שכתיב בכל אוות נפשך ע"כ הכוונה לשמים. וז"ש כי אם לא יתבטל מפנימיות הדביקות להש"י אף ברצון זה אז יוכל לאכול. ולא שיבטל עי"ז אהבה העיקרית. וז"ש בכל אות נפשך כו'. ואז כשעיקר האהבה נדבקת בו להש"י. זה מתיר האיסור וכח סט"א שיש בכל דבר גשמיות. וז"ש ה' מתיר אסורים כי הוית כל דבר ממנו רק שהנקודה סתומה וצריכין להרחיבה. וזה תלוי בנקודה שבאדם כפי הרחבתה בנפשו. כן מתגלה אליו בכל מקום כנ"ל. וז"ש כי ירחיב כו' גבולך. שתתפשט הנקודה ותתרחב בכל נפש האדם כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]:

בפרשת עקב הובאו שתי אמירות שהאדם אומר לעצמו, בפרשת ראה מופיעה השלישית. כתבתי שבוע שעבר על האמירה השלילית 'רבים הגויים ממני' והחיובית 'כוחי ועוצם ידי'. השבת נקרא על השלישית. 'ואמרת אוכלה בשר'. האדם רוצה לאכול בשר. בשר רגיל, סתם 'על האש' עם החבר'ה. לא קורבן, לא קדושה, לא בית המקדש. בא לי. או בלשון המקרא - יש לי תאווה. חיובי? שלילי?

תשובת התורה היא 'סבבה', או, בלשון המקרא 'בכל אוות נפשך תאכל בשר'. אומר ה'שפת אמת', התורה יורדת לסוף דעתו של האדם. הקב"ה מאמין בך שאין כאן תאווה רק של הגוף, התאווה מגיעה מהנפש. משהו עומד מאחורי הרצון לאכול בשר, מאחורי הרצון לפעול בעולם, גם במקומות שבהם הקדושה נסתרת. והתורה חוזרת שלוש פעמים על הביטוי תאווה הנפש, כרפרנס ל'ואהבת את ה'... בכל נפשך'. 

יש שלשלאות שכובלות אותנו. מגבלות הגבול על הנפש. קנאה, גאווה, תאווה וכבוד. אומר ה'שפת אמת', הקב"ה מתיר אסורים, בכך שהוא מגלה לנו שהמפתח לשלשלאות האלו אצלנו בידיים. תאווה, היא, במובן מסוים, בדרך מסוימת, אהבה.