בס"ד
אפשר לקבל המלצה? אפשר לקבל עצה? מאוד רוצה לשמוע מה אתה חושב, אולי תתן לי קצת דחיפה, כל כך קשה לקבל החלטה, אז, אולי, תגיד, אתה?
אחד הדברים הראשונים שמלמדים בתואר לייעוץ החינוכי, הוא, לא לתת עצות. או, לפחות, להשהות. לאפשר, מאוד, להזהר, מלפרוץ את גבול ה'אני', להזהר שלא לשתול את מי שאתה, ערכים, מוסר, שאיפות, רצונות ומחשבות, על האישיות שעומדת מולך. אבל, זה החינוך, לא? הילד (ולא רק ילד) שעוד לא קלט את הערכים, את הידע, המיומנויות, ההרגלים ובעיקר, עוד לא התנסה בעולם, מגיע אלייך, הביתה, לכיתה, ואתה, המבוגר, המנוסה, אמור להסביר, לחנך, ללמד… אולי, כל הזהירות הזאת מלהשפיע, היא בעצם פחד מללמד, חוסר ביטחון בדרך, בלבול ערכים, גישה נרטיבית פוסט מודרניסטית, שכל כך מפחדת מלהחליט ולהגדיר, עד שהתייאשה מהחינוך?
"מה חסר לאדם שנמצא מולי ומבקש עצה?"
נראה לי שתשובה לשאלה הזאת, יכולה לעזור בזיהוי המצב ומתן תגובה ראויה. תגובה שמצד אחד, תביא לאדם שמולי את מה שאני יכול לתת לו, ומצד שני, שלא תבטל אותו כאישיות.
אז מה חסר לו?
לרוב, לא מדובר בידע, או בעיה ביכולת (ואם כן, זה בהחלט המקום לעזור ברכישה שלהם), אלא בקונפליקט במוטיבציה, ברצון. האדם, קרוע בין לרצות ולא לרצות, בין לרצות גם וגם, קרוע עד כדי שיתוק ומתוך השיתוק הזה, הוא קורא לעזרה. תוציא אותי ממנו!!
רוב הגישות הפסיכולוגיות נוטות לסמוך על האינטואיציה הפנימית של האדם, על ההיכרות שלו עם עצמו. אמצעים אלו מאפשרים לו לקבל, בסופו של דבר, את ההחלטה הטובה ביותר עבור עצמו. המפגש, אמור לעזור לו לחשוף איזו מהמוטיבציות, לכאן או לכאן, היא המתאימה לו ביותר. קצת נעזור לך לסדר מחשבות, להאיר נקודות, להראות שאתה מסוגל, שכבר פתרת בעיות כאלה בחיים. אחרי תהליך כזה של זיהוי הרצון ושיפור ודיוק המוטיבציה, התלות באחר יורדת והאדם מיומן יותר בלקבל את החלטותיו בעצמו. דווקא אז, אחרי חשיפת הקשיים והיכולות, יכולות לבוא עצות טובות, מעשיות, שממה שלמדתי ומה שהתנסיתי, אוכל לתת עצות מדויקות, מחזקות ובעיקר, מתאימות.
להיות בתנועה הזאת, בבירור הזה, בין לזוז הצידה ובין להיות כאן, וזמין ויציב. ההבנה, שתנועה כזאת מייצרת חינוך בונה, היא, בעיניי, לב לבו של המפגש. קחו עצה ממני… 🙂 ;)
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' אזנים לשמוע כו' וברש"י ומד' כשאמר הקב"ה מי יתן והי' לבבם זה ליראה כו' הי' להם לומר תן כו' והלא בשעת מתן תורה פנים בפנים דיבר ה' כו' ואיתא לא הי' בהן סומא וחרש כו' ומה ולא נתן כו' אך הרצון והמבוקש מבנ"י להיות נטבע הראי' והשמיעה לדבר ה' אשר נצפן ונגנז תוך כל דבר קטן וגדול. ובשעת מתן תורה הי' התגלות וכ' לב לדעת ופי' דעת שצריכין להבחין ולדבוק בהרגשת הפנימיות (א"כ) [*אכן] החיצוניות מסתיר כענין עץ הדעת טוב ורע. [...][שפת אמת, כי תבוא, תרל"א]:
"לב לדעת". כנראה שבתקופת התנ"ך, צירוף המילים הזה לא נשמע פרדוקסלי. מוח לא נזכר בתנ"ך ובמקומו נכתבו העורף והלב. 'עם קשה עורף', 'והיו הדברים… על לבבכם..'. אבל, התורה נועדה לאפשר גם לנו לקרוא בה, ובעברית שלנו, אנחנו מפרידים בין הלב לבין הדעת, הפרדה, שהיום אנחנו כבר יודעים, שהיא השלמה ובזה חזרה המשמעות המקורית למקומה.
לפני ארבעים שנה, אומר משה, לא קיבלתם מהקב"ה לב לדעת, אוזניים לשמוע. היום, אתם מסוגלים. 'ומי ייתן' - הלוואי ותשתמשו במוח ליראה את ה' כל הימים. שואל ה'שפת אמת' שתי שאלות. האחת, בני ישראל במעמד הר סיני היו נטולי מומים ובמדרגה גבוהה, איך משה אומר שלא הייתה בהם יכולת? והשנייה, מדוע לומר במין חצי יאוש 'מי ייתן'? תתפלל לקב"ה שייתן!
התשובה לשתי השאלות האלו, נעוצה בהתבגרות של בני ישראל, בשינוי המוטיבציה. לא עוד כפיית הר כגיגית, לא עוד כפייה, לא עוד האכלה בכפית. זה לא 'לב לדעת', זה רק לדעת נתון שנמסר לי מבחוץ. בני ישראל גילו את המוטיבציה הפנימית שלהם לגלות, בעצמם, את מה שבפנים, את הלב, את היכולת שלהם למצוא את דבר ה' במציאות החיים המורכבת שלהם. ומשה, בחיוך, שואל שאלה רטורית. 'מי ייתן??' - אני יודע שהם ייתנו…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה