בס"ד
ראיתי את הפרומו של הפרק הראשון בסדרת הכתבות בערוץ 12, על אותם צעירים חרדים, שאינם לומדים בישיבה, משולבים היטב בעולם העבודה והעסקים ולא מוכנים להתגייס לצה"ל. לטענת המרואיינים, הם לא מתגייסים לצבא, מאחר ו'בצבא אני עלול לחוות קושי רוחני ואורח החיים החרדי שלי ייפגע', 'אני לומד תורה במהלך היום וזה שומר על עם ישראל יותר מאשר חייל בצבא' ושיא השיאים, 'הגיוס יפגע לי בעסקים'. ולא מדובר באנשים מסוגרים מהעולם החיצון. אין בהם 'תינוק שנשבה' אל בין סמטאות בני ברק, הם מתוקשרים היטב עם העולם שבחוץ, דרך העבודה, התקשורת…
יש לי המון מה לענות לו. לפרק את טענותיו אחת לאחת. להוכיח. תרתי משמע. גם לא מעט כעס, שבא עם אכזבה ושאט נפש גדולה. על חילול ה', על עיוות מושג התורה ועל שבירת ברית והפקרה. יש נסיבות מקילות, רבנים, מנהיגים, תרבות. לא לאלו שחיים בשני העולמות, ולא עכשיו. לא בשעת הסכנה.
ויחד עם זאת, ראוי לשאול, ראוי לבדוק. מה מניע בחורים כאלו. מה הם מספרים לעצמם. מה הם מרגישים. לא בשביל לתרץ, לא בשביל לקבל, לא בשביל להלבין נרטיב שונה, כי, נו, מה לעשות, אנחנו שונים. צריך לשאול ולהבין, כי אנחנו לא רוצים 'רק' עוד גדוד או חטיבה. את אחי אנוכי מבקש. אני שומע דיבור על פחד משינוי. גם כשהדיבור הוא ציני, הפחד, כנראה, אמיתי. להגיד 'חטיבת חשמונאים', להגיד ש'אנחנו עלולים לאבד חיים' זה נכון קוגניטיבית, הפחד, לא רציונלי.
הגענו לשלב שבו צריך לקחת אחריות ולדחוף את אחינו שפונק (אבל, גם הורחק) אל המים, שילמד לשחות. כי הזמן לרעתנו. לא 'רק' בגלל המלחמה הנוכחית והמלחמה הבאה שמטילות שכול ועול על שאר הציבור, אלא, גם, כי המרחק גדל, נעשים מעשים, נאמרות אמירות, שמרחיקות יותר, שקורעות. את הנרטיב של האחר, אנחנו לא יכולים לשנות באופן ישיר, זו העבודה שלו. להאמין שהוא רוצה לשחות, לדרוש, לא להרפות ולקרב, זו העבודה שלנו.
שבת שלום ובשורות טובות,
איתן.
במדרש כי ירחיב. מתן אדם ירחיב לו כו' הקב"ה מתיר אסורים כו'. פשוט מי שנותן נדבת לבו להש"י זה עצמו מרחיב לו. כי כל המיצר נעשה רק מהסתרת החיצוניות ורק לנסיון. וכשאדם גובר רצונו ומניחו בעבור רצון הש"י. זה עצמו פותח הפנימיות ומבטל ההסתר. וזה ירחיב לו. וכתי' בכל אות נפשך וכבר כתיב ואמרת אוכלה בשר כו'. אך המפ' דקדקו שלא כתיב אוות גופך רק נפשך עי' בר"מ אלשיך. ובכל אות נפשך הוא כמ"ש ואהבת כו' בכל לבבך כו' נפשך א"כ מאחר שכתיב בכל אוות נפשך ע"כ הכוונה לשמים. וז"ש כי אם לא יתבטל מפנימיות הדביקות להש"י אף ברצון זה אז יוכל לאכול. ולא שיבטל עי"ז אהבה העיקרית. וז"ש בכל אות נפשך כו'. ואז כשעיקר האהבה נדבקת בו להש"י. זה מתיר האיסור וכח סט"א שיש בכל דבר גשמיות. וז"ש ה' מתיר אסורים כי הוית כל דבר ממנו רק שהנקודה סתומה וצריכין להרחיבה. וזה תלוי בנקודה שבאדם כפי הרחבתה בנפשו. כן מתגלה אליו בכל מקום כנ"ל. וז"ש כי ירחיב כו' גבולך. שתתפשט הנקודה ותתרחב בכל נפש האדם כנ"ל [שפת אמת, ראה, תרל"א]:
בפרשת עקב הובאו שתי אמירות שהאדם אומר לעצמו, בפרשת ראה מופיעה השלישית. כתבתי שבוע שעבר על האמירה השלילית 'רבים הגויים ממני' והחיובית 'כוחי ועוצם ידי'. השבת נקרא על השלישית. 'ואמרת אוכלה בשר'. האדם רוצה לאכול בשר. בשר רגיל, סתם 'על האש' עם החבר'ה. לא קורבן, לא קדושה, לא בית המקדש. בא לי. או בלשון המקרא - יש לי תאווה. חיובי? שלילי?
תשובת התורה היא 'סבבה', או, בלשון המקרא 'בכל אוות נפשך תאכל בשר'. אומר ה'שפת אמת', התורה יורדת לסוף דעתו של האדם. הקב"ה מאמין בך שאין כאן תאווה רק של הגוף, התאווה מגיעה מהנפש. משהו עומד מאחורי הרצון לאכול בשר, מאחורי הרצון לפעול בעולם, גם במקומות שבהם הקדושה נסתרת. והתורה חוזרת שלוש פעמים על הביטוי תאווה הנפש, כרפרנס ל'ואהבת את ה'... בכל נפשך'.
יש שלשלאות שכובלות אותנו. מגבלות הגבול על הנפש. קנאה, גאווה, תאווה וכבוד. אומר ה'שפת אמת', הקב"ה מתיר אסורים, בכך שהוא מגלה לנו שהמפתח לשלשלאות האלו אצלנו בידיים. תאווה, היא, במובן מסוים, בדרך מסוימת, אהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה