נצבים - ראש השנה

בס"ד

בישיבת הפרות הוחלט שהן מפסיקות להניק. זאת אומרת, לא לרצות להניק יותר משהעגל רוצה לינוק. "אם הוא באמת יהיה רעב, הוא יגיע" אמרה 763 (גם להן היה נוח יותר להזדהות על פי המספר על האוזן) וניסתה לשוות לדבריה טון אגבי. "צריך להיות 'פרה טובה דיה' ולא 'פרה הליקופטר'!", קראה 842 (היא באמת קראה ספר הורות לאחרונה…). ברוח זו נשמעו הערות גם מ-324, 974 ואפילו הוותיקה הדו - ספרתית 67 הצטרפה, שלא כהרגלה, לדיון ומלמלה משהו שקשה היה להבין ('היא בכלל מניקה? בשר עסיסי כבר לא ייצא ממנה', חלפה המחשבה בראש של, פחות או יותר, כל העדר). 

הפרות הרגישו ממש מרוצות מעצמן וכבר התחילו לחזור למרעה, כש- 1,028 געתה בפחד (שלא בפניה היא נקראת 'החרדתית') "ומה אם הוא לא יבוא??" הפרות נעצרו. העגלים, שהקשיבו, חייכו. ניצחנו.

ומה אם הוא לא יבוא. ומה אם היא לא תרצה ללמוד. ומה אם הם לא ירצו לגדול, להתפתח, להשתכלל, להבין, להמשיך את המסורת???

אז נבנו מסורות וחוקים, בחברה, במשפחה, בית ספר, ציפיות, עונשים, ובעיקר נבנו מבנים נפשיים ונרטיבים ברורים של מה נחשב טוב, רע, מוצלח, נכון… ומול ומתוך המסורות והחוקים האלה, צמח העולם הפוסט - מודרני - פרוגרסיבי, שיצא למהלך חשוב של שאלות ובירור, ונתקע בקיר. או, נכון יותר, בבור פנימי עמוק. ובצר לו, מנסה למלא את הבור בכל מה שמוכרים לו, בכל מה שהוא כללי, 'כזה כאילו', לא ברור. ככל שהאמורפיות גדולה, כך היא מתקבלת יותר. הפרה כל כך מפחדת להניק, כל כך לא בטוחה בחלב שלה… קל לראות את זה על ה'פרוגרס'. קשה יותר לראות את זה אצלנו בבית. בבתי הספר. את המקומות בהם אנחנו 'מניקים' בכוח ואת המקומות בהם אנחנו, דווקא, מפחדים לומר אמירה ברורה. 

ימי הסליחות - ראש השנה - יום כיפור, נראים לי כמו הזמנים בהם הפרה מציבה את ההנקה כעובדה. עובדה קשיחה המגובה באלמנטים של תפילות וסליחות, שיש בהם יותר מהסדרים והזמנים, המוקדמים, הארוכים. זמנים של 'ככה תרגיש'. בתחושה שלי אופפת אותם איזו רוח אחת, טעם אחד של חלב, שקצת קשה לי, לפעמים, לעיכול. דרך הלימוד העצמי שלי, אני מגלה עולמות תוכן ורוח נוספים ומרעננים, אבל, לא מעט, קשה להם להחזיק אל מול קשיחות הסדרים. ואיך לחנך? באיזה גיל? מתי חשוב יותר להדגיש את הסדרים, מתי, אפשר להראות אי נוחות, למצוא משהו אחר?

אז גם השנה ב"ה, כמו בכל שאר שנות חיי, ראש השנה ברמת מגשימים. הסדר, המנגינות הברורות (לרוב), הנעימות (פה, בבקשה, בלי חידושים), הידועות, שכבר עושות הרבה מהעבודה בנפש מעצמן. וגם השנה אעמוד בתפילה והנפש תמשיך, לשאול שאלות…

שבת שלום ובשורות טובות,

איתן.

ובמדרש תפילת הערב אין לה קבע. פי' ע"י החשכות בלב האדם שצועק מכאב לבו. זה פותח שער לתפילה יותר מכל הזמנים שמיוחדים לתפילה. כיוון שבנ"י נצבים לפני השי"ת והם למעלה מן הזמן כנ"ל  [שפת אמת, נצבים, תרל"ד]:

מיוחדת היא תפילת ערבית. היא חובה? היא רשות? אין לה קביעות. כל עוד יש חושך, אפשר להתפלל. כל עוד אתה 'מרגיש חושך' אומר ה'שפת אמת', אתה יכול להתפלל. אל מול התפילה הזאת עומדות התפילות האחרות. שיש בהן חובה ברורה, יש בהן קבע, אפילו, הייתי אומר, הסללה, חינוך ברור. בוודאי שהן חשובות. עם זאת, השער, ייפתח באמת, לתפילה קצת פחות ברורה, קצת פחות רוטינית. זו צעקה, שאולי, גם תסדוק את הסדרים הקבועים, אולי, גם תבהיל, תפחיד, תאיים על אנשים של קבע. אבל השער הזה, חייב להפתח.