אחרי מות תשפ"ד

 בס"ד

התבגרות. תהליך קשה. מותח את הגבולות. הפנימיים. החיצוניים. משהו רוצה לבקוע, לא תמיד ברור מה. לא תמיד ברור מי. אני? 

נכון, אולי לא כולם עוברים את תהליך ההתבגרות במשבר עמוק ובקרע, לא כולם סובלים, נתקלים בקירות, נתקלים בהורים, מרגישים חנוקים, אבל נראה לי שתחושת חבלי הלידה, הקשיים והבלבול משותפים לכולם, משותפים לכולנו.

הגוף משתנה. אינספור השלכות של דימוי, של דמיון, סקרנות, בהלה. המוח דוהר קדימה, מטיל ספק, שואף גבוה, חוקר גם את המעמקים… נִפרדוּת וקשר, עצמאות וחבל טבור. אינספור מילים לכתוב, שגם הן, בסופו של דבר יתקשו לזקק את הרגש.

היינו שם. חווינו. אבל, גם התרחקנו, התפתחה לנו נקודת המבט. דברים שראינו משם, נראים קצת אחרת מכאן. הזווית השונה והמרחק מאפשרים ראייה כוללת יותר, תמיכה, הבנה, ראיית עתיד, ראו ילדים, עוד תוכלו לעלות מעל הכאן ועכשיו. כל ילד צריך מבוגר, כדי שיוכל להאמין, שיהיה לו חוט מקשר בין שמיים גבוהים ורחוקים, עם בהירות שנראית בלתי מושגת, אל הארץ שלפעמים מלאה בוץ וטיט.

כשהתרחקנו, נרגענו במידת מה. בגרנו. אם כי, נדמה לי, לא מעט פעמים, שאמנם גבהנו, אך, אנחנו שוכחים להביט אל השמיים. או מתעקשים לראות בהם מורכבות מתסכלת, במקום, לפעמים, הכחול, הפשוט והנקי. שמרוב הסתכלות למטה לארץ ממרומי המבט הגבוה, אנחנו נופלים שוב ושוב לראייה צרה ומוגבלת.

כך קרה לי השבוע. דיברתי איתן השבוע על ההתמודדות בין כוחות הגוף לנשמה, על הקושי של הנשמה בכניעתה לכוחות הגוף הדורשים מאוויים כאן ועכשיו. והן לימדו אותי כי הן במקום קצת שונה. הן לא נבהלות מכוחות הגוף - טבע, הן חוששות למאסרהּ של הנשמה. איך עוד אי אפשר לדעת מיהו אלוהים? איך לא מגיעה גאולה? איך אפשר עוד ועוד להגדיל את מקומה של הנשמה בחיים שלי? אני רוצה יותר מזה!

הֶחְזִירוּ אותי אל השמיים, עכשיו, אני יכול יותר, לסייע במשהו, להרים אותם מהארץ.

שבת שלום,

איתן.

במשנה אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי [...] וי"ל עוד כי ידוע שיש ג' בחינות עולם שנה נפש. שהוא ענין נפש האדם. וכלל הבריאה. והזמן. והכל תלוי בתיקון נפש האדם [*שעי"ז] הכל מתוקנים. וז"ש אם אין אני לי לתקן נפשי. וכשאני לעצמי כו' כי לא די בזה וצריך (גם) הוא לתקן [*גם] כל הבריאה. וגם הזמן ניתקן ע"י. לכן אם לא עכשיו אימתי כי גם שעה זו צריך לתקן והיא עוברת. לכן כשיחשוב האדם שכל ג' הדברים האלו הם תלוין בו לא יתרשל בעבודת הבורא כנ"ל [שפת אמת, אחרי מות, תרל"ה]:

שבת ראשונה של אחרי פסח, שבת ראשונה של קיץ בה נהגו להתחיל ללמוד את מסכת אבות שבמשנה. מפרש ה'שפת אמת' את המשנה שהפכה להיות גם ביטוי נפוץ. הביטוי מדגיש את חלקה הראשון של המשנה - אם אין אני לי, מי לי? אם אני לא אעשה בשביל עצמי, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. לעיתים במקום אחריות אישית, המשפט מביע דווקא בדידות.

ה'שפת אמת' מפרש אותו קצת אחרת. כן, יש לי אחריות אישית לתקן את עצמי, את קומת האדם. אבל, אני אחראי גם על שתי ה'בחינות' האחרות. הזמן והעולם. מול העולם, מול האחר - 'וכשאני לעצמי - מה אני?' אם אני מרוכז רק בעצמי, אז אני 'מה' ולא 'מי'. מנותק, חֵפֶץ בעולם, לא אדם מְתַקְשֵׁר. וגם, אחריות על הזמן, מרחב הפעולה שקיבלתי, 'אם לא עכשיו - אימתי?' עכשיו זה הזמן הנכון, תמיד. הזמן הזה, עכשיו, עובר.

מבדידות, מראיית עצמי במראה בלבד, מלראות את העולם רק דרך העיניים שלי, המשנה רוצה ללמד אותנו את האחריות ההדדית, את המעגל המפרה, את האחריות האישית והכללית לתיקון.

שבת חוה"מ פסח תשפ"ד

 בס"ד

מָרוֹר זֶה,

שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, 

עוֹד פַּעַם וְעוֹד פַּעַם.

שֶׁמֵּרְרוּ, אֵלּוּ, הֵם - אֶת חַיֵּינוּ,

שֶׁנָּגַסְנוּ בּוֹ בִּבְחִירָה וּקְצָת בְּתַאֲוָה - 

עַל שׁוּם מָה?

עַל מָה הַפַּעַם?

עַל שׁוּם,

שֶׁזֶּה הַגִּיל, שֶׁהַבַּיִת, הַמִּסְגֶּרֶת, קְצָת חוֹנְקִים, שֶׁגָּדַלְנוּ מֵעֵבֶר לְמָה שֶׁהָעוֹר יָכוֹל לְהָכִיל, 

שֶׁצָּרִיךְ לְהַשִּׁיל,

אֶת שִׁכְבַת הַיַּלְדוּת הָרַכָּה, לְאַבֵּד אֶת הַתֹּם, אוּלַי גַּם קְצָת חֹם. וְלָצֵאת לַדֶּרֶךְ, קְצָת יוֹתֵר,

לְבַד.

[אוֹ, בְּכָל גִּיל אַחֵר,  שֶׁיֵּשׁ קְלִפָּה, לְקַלֵּף מִמֶּנָּה גֶּלֶד כּוֹאֵב].

עַל שׁוּם,

שֶׁחָשַׁבְנוּ עָדִיף, לִטְעֹם מָרוֹר, וְלֹא לְוַתֵּר,

הָעִקָּר שֶׁהוּא, הָאַחֵר, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, כַּף,

גְּדוֹלָה יוֹתֵר.

עַל שׁוּם,

שֶׁיֵּשׁ אוֹיֵב, בְּכָל דּוֹר,

שֶׁקִּבַּלְנוּ תַּפְקִיד, לְהַכִּיר בּוֹ,

לִמְחוֹת, 

אֶל מוּל הָעוֹלָם,

לִמְחוֹת עַד עָפָר וָאֵפֶר.

עַל שׁוּם,

שֶׁהוּא גַּם מַתָּנָה.

עֲקִיצָה כָּזֹאת בַּבִּיס, שֶׁל חֲרֹסֶת מְתוּקָה,

בְּטִיט הַזֶּה, שֶׁעָלוּל לְהַטְבִּיעַ מֵעֹדֶף מָה שֶׁנִּדְמֶה כְּטוֹב,

מְעַנֶּנֶת עֲרָפֶל מַרְדִּימָה.

אָז,

הַמַּתְכּוֹן,

לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִדָּה,

כַּמָּה טִפּוּת בָּאֹכֶל שֶׁל הַיֶּלֶד, בַּשִּׁעוּר לְתַלְמִיד.

לָחוּשׁ עַל קְצֵה הַלָּשׁוֹן אֶת הַטַּעַם.

לִהְיוֹת בְּנֵי חוֹרִין,

וְלִשְׁאֹל,

עַל שׁוּם מָה?

עַל שׁוּם מָה?

שבת שלום, חג שמח ובשורות טובות,

איתן.

כב. וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם׃ 

כג. וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה׃ 

כד. וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה׃ 

כה. וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ ה' וַיּוֹרֵ֤הוּ ה' עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ׃ 

כו. וַיֹּ֩אמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל ׀ ה' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֺתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כׇּל־חֻקָּ֑יו כׇּֽל־הַמַּחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה' רֹפְאֶֽךָ׃

בני ישראל יוצאים ממצרים, מבית עבדים. נולדו כעבדים. מנטליות של עבדים. רוצים רק לחזור לארץ המובטחת, להתחיל ללמוד איך חיים כבני אדם חופשיים. הנפש העבדית עוד תלווה אותם שנים במדבר, היא זאת, שכנראה, תגרום להם, בסופו של דבר, לבכות על החופש, למות במדבר.

ובתהליך הזה של יציאה מעבדות לחרות, זאת הפנימית, הקב"ה נותן להם לטעום מים מרים. העבד, ישפיל עיניו מטה ויקבל מאדונו כל מה שהוא, בטובו, ייתן לו, ישתה לרוויה מים מרים. בן החורין יתמרד. בן החורין יזעק, יתלונן, יריב. יעשה כל שביכולתו, להמתיק את המים.

זה היה הניסיון של מרה. בני ישראל עמדו בניסיון, דווקא בתלונות, דווקא בצעקות על משה. לכן זכו לחוק ולמשפט, לאחריות שיש לבני אדם חופשיים על מעשיהם.

חמי ז"ל היה מדגיש את "כל המחלה" כריבוי המחלות והמכות הרבות אותם החכמים בהגדה "מפילים" על מצרים. ואני רוצה להוסיף, כי מתוך כל אותם מחלות רבות שנפלו על מצרים ובכלל, שירדו לעולם, אני חושב שכל אחד צריך לחפש את ה-מחלה [לא זאת שעדות מסוימות קוראות לה כך מפני שאין לומר את שמה].

ה-מחלה שהוא מתמודד איתה. בתוכו, מול מי שמולו. ה-מחלה שבני ישראל התמודדו מולה היא ה-מחלה המצרית. העבדות. מצרים בית עבדים, אפילו השרים ופרעה עבדים, לא יכולים להשתנות מהתפקיד שנולדו אליו. 

בכל דור ודור, צריך אדם לשאול את עצמו מה ה-מחלה. שלי, של הדור, ובעזרת ה' רופאינו, להתמודד איתה, לגדול ממנה. 

מצורע - שבת הגדול - פסח תשפ"ד

 בס"ד

כמה קושיות על חמישה ילדים, על חמש תלמידות

עוֹמֵד עַל כִּסֵּא,

כִּצְעִיר הַבָּנִים,

שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי.

כִּי לֹא נִשְׁתַּנָּה,

הַלַּיְלָה הַזֶּה.

בְּרֹאשִׁי,

כָּל הַזְּמַן, 

קֻשְׁיוֹת.

 

רשע – מה הוא אומר לי? האם אני יודע איך לא להוציא אותה החוצה? כי זה הכי קל, להתייאש. האם אני מאמין שהיא חלק מהכיתה? האם אני מסוגל, לתת לו יחס לימודי – טיפולי מתאים ונכון? מה היא מפעילה בי? האם מִפָּנֶיהָ רק משתקף, בעצם, הָרֶשַׁע שלי?

חכם – אני מסוגל לקדם אותו? האם אני מסוגל קצת לתסכל, קצת לדחוף אל מעל הגבול שלו? האם היא לא צפה בכיתה? האם אני לא פשוט מסמן עליה V ועובר הלאה, כאילו הפינה הזאת כבר סגורה?

תם – האם אני משכיל לראות בשאלותיו התמימות גם עומק? מסוגל להבין את המקום האמתי ממנו הן מגיעות? האם בתמימותה היא נדחקת אחרונה בתור בישיבה הפדגוגית שלי עם עצמי?

שאינו יודע לשאול – האם אני יודע לפתוח לו? לאפשר לו לפתוח את הפה? להעז בכלל? האם אני משקיע מספיק לתת לה כלים לשאול ולהתקדם? או, שאני נופל בשקט שלה, נותן לה לבעור רק מבפנים?

וגם,

הבן החמישי – זה שלא מגיע לסדר. מסתובבת בחוץ, במסדרונות, ברחובות. מה הוא כבר עשה לי שמבחינתי הוא אוויר? האם אהיה מוכן להכניס אותה לכיתה באמת? האם אני מוכן לפתוח לה את הדלת, או שהיא תחכה עד שאליהו ידפוק על הדלת, תתחבא מאחורי גבו, ארגיש, רק אז, מבויש?

שבת שלום, חג שמח ובשורת טובות,

איתן.

כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה הי' מכל הד' גליות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל [החכם] שעי"ז היצה"ר [שעל ידי זה היצר הרע] מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים. והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד [בשר ודם] לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון. ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם. ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם [שפת אמת, פסח, תרל"ד]:

השאלות של הבנים מהדהדות "בכל איש ישראל", על חוסר ההגיון, על קושי עבודת ה', על גאווה וזלזול ועל ההתרחקות שהביאה לאוטם הלב. 

ויש ארבע תשובות, ארבע לשונות של גאולה מתוך כל גלות כזאת. כנגד חוסר ההבנה - תחושת הטעם, טעם עשיית רצון ה', להתגייס לפעולה אידאלית, גם כשלא כל כך מובן "מה יוצא לי מזה". כנגד תחושת חוסר הטעם במעשים, מעמידה אותנו התורה במקום גבוה ממלאכים, דווקא העבודה שלנו היא הרצויה לפני הקב"ה, תעשה! כנגד הגאווה - החקירה וההכרה בניסים היום יומיים (וגם החד פעמיים המופלאים) המקיימים אותנו ואת ילדינו ואין להם שיעור אל מול זכויותינו. והמשימה הגדולה, שבדרך כלל צריכה את החבורה של הסדר, את החברה שסביבי, שמישהו יפתח לי פתח קטן, יעורר את הלב.

ובכל מקרה, מזכיר לנו ה'שפת אמת', בין כך ובין כך נקראים בנים…

תזריע תשפ"ד

 בס"ד

"בצבא די הצלחתי… אבל גם שם הכל היה מתחיל ונגמר במילה [אחת]. כמו כל מי ששירת בצבא גיליתי דברים שלא הכרתי לפני כן, וכמאותגר קשב חוויתי את הכל ובהקצנה. אם משהו לא היה נראה לי, הייתי שובר את הכלים, עוזב הכל והולך…"

[אל תוותרו עלי, שמר ארזי, עמ' 45]

'אני לא יכולה'. 'אני צריכה ללכת'. או, שהיא פשוט לא באה. לעזוב באמצע, בלי לחשוב על ההשלכות, או, יותר מכך, להבין את ההשלכות ובכל זאת, לעזוב באמצע. להרים ידיים. התופעות האלה בקרב ילדים ונוער, הילדים והתלמידים שלנו, לא חדשות, אבל אולי המלחמה, אולי גם השילוב עם תקופת בגרויות הביאו אותי לשים לב שהיא התגברה. זמני לחץ רק מגבירים את מה שכבר קיים. וזה קורה שוב ושוב וקורה, להערכתי, יותר. ולא, שלא כמו שמר ארזי, הן (ברובן) לא סובלות מהפרעות קשב וריכוז חריפות. גם אם יש כאלו שמגדירים ככה את הדור כולו, בעיניי, יש בהגדרה הזאת גרעין של אמת, אבל גם התחמקות.

בהתחלה תפסתי את זה יותר כבעיית התארגנות. בואו נעשה יחד רשימות, סדר במשימות, חלוקת עומסים… אחר כך דיברתי על אחריות אישית, על כך שתירוצים, גם אם ממש טובים, לא מביאים פרנסה הביתה, לא מייצרים זוגיות והורות טובה. עכשיו, אחרי שכל האירועים הקטנים, בבית ובעבודה הולכים ומצטברים למאסה קריטית של תופעת הרמת הידיים, הוויתור וקבלת החלטות עם סדרי עדיפויות שנראים, לי לפחות, מבולבלים, אני קצת במצב של תהייה. בחלק מהמקרים, אני מודה, אפילו קצת כעסתי. כעס מהסוג הזה של 'אני משקיע בך ואת/ה פשוט עוזב/ת'!

הגיל קשה. הטריאדה הסוערת של גיל ההתבגרות, האצה מוחית, שטף הורמונים, אפס ניסיון [מדייק הפסיכולוג בילי טינסקי]. ההוויה קשה. המסגרת בה אתה, לכאורה, לא שולט על החיים שלך בבית ובבית הספר, נתון לחסדיהם ולחוקיהם של 'המבוגרים האלה'. ההווה קשה. מלחמה, פצועים, הרוגים, מתח, אזעקות ומה אני עושה, מה אני תורם בתוך הדבר הזה? 'רק' ממשיך ללמוד??

ואנחנו תומכים, מכילים, מכינים, עוזרים. האינסטינקט ההורי / מורי שלנו הוא להחזיק. לא מעט פעמים, גם במקומם ובפעם הזאת אשאיר את המחשבות על מה יושב האינסטינקט הזה (באותם בתים שהוא קיים…). ואז, כך אני חש על עצמי, קורה אחד מתוך שניים. או שאני משנס מתניים, לוקח במקומם עוד תפקידים, משקיע עוד מאמץ, מרים עוד קצת את הציון (גם המטאפורי), או, שהכעס גובר וגם אנחנו, המבוגרים, עלולים, לעזוב בכל מיני צורות.

…"אתה מבין, ילדי?", אמר הסבא, "כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהם שוב ושוב לעבר הקליפה. רק אז הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, זרזת ומנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים ולכן לא שרד" [משל הפרפר והגולם, מקור לא ידוע, אבל אם נגיד שזה משל סיני עתיק, זה יישמע אמין]

דרך האמת של הסבא הסיני העתיק והמפורסם, היא לא האמצע שבין תמיכת יתר לבין נטישה, היא היא התמיכה האמיתית. לתת להם כלים, מקום לגדול, מקום ליפול ולשדר בכל אמצעי התקשורת המילוליים והבלתי מילוליים - אנחנו מאמינים בכם, אנחנו מאמינים בכם, אנחנו רואים, כן, אנחנו רואים, כאן, ממש לידכם, גם כשאתם נופלים. גם כאשר אנחנו מקבלים לַפָּנִים את דפיקת את הכנפיים היפות שלכם. 

שבת שלום,

איתן

אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. כי אחר חטא האדם [הראשון] כתיב ויעש כו' כתנות עור. והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר כמ"ש בזוה"ק [כמו שכתוב בזוהר הקדוש] שהוא ממשכא דחויא [המשכיות הנחש]. ועור מלשון עיוור שאחר החטא א"י [אין יכול] להכיר האור מתוך החושך רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל. והנגעים באים רק מכח עור הזה. וידוע כי יש בעור נקבים דקים. כי בכ"מ [בכל מקום] הקליפות יש נקודה גנוזה ג"כ. רק שע"י עונות נסתמו החלונות ובאים הנגעים. כדאיתא מה נגע סגירו כו'. אך גוף הנגע הוא לרפואה. והנה גזה"כ [גזרת הכתוב] שטומאתן וטהרתן ע"י כהן. ובשלמא הטהרה ניתן במתנה לאהרן. על כי הנגעים באים על לה"ר [לשון הרע] ואהרן הי' אוהב ורודף שלום. אך מה טעם שיהי' הטומאה בראיית הכהן. והלא טוב עין הוא יבורך. רק כנ"ל שהנגע רפואה הוא. כדאיתא מצורע מוציא רע. פי' שע"י הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ. כ"פ בס' כלי יקר ע"ש. ובוודאי אדם השלם ראוי לו לשמוח בזה שרואה שפלותו. ושעי"ז יזכה להתטהר מלהיות הטומאה טמונה בפנימיותו… [שפת אמת, תזריע, תרל"ה].

זה שהכהן דואג לטהרה, זה ברור. הכהן, צאצא לאהרון, אוהב ורודף השלום, הוא האנטיתזה ללשון הרע ולריחוק המביא את הנגעים. אבל למה, שואל ה'שפת אמת', דואג הכהן גם להחליט על הטומאה. הטומאה תלויה במילותיו של הכהן, עד שלא אמר [החליט] 'טמא', הטומאה לא נכנסת. היינו חושבים שהכהן ינסה רק לטהר, לתת הזדמנות.

המפגש עם הכהן לא בא ללטף. המפגש בא לעשות טיפול שורש, לפוצץ את המוגלה של המקור לצרעת. חשיפת העור, חשיפת הקשיים, הוצאה לאור של הבעיות המשפחתיות והחברתיות מול הכהן אמור לייצר תהליך עומק שבו האדם נטהר מהצרעת, מצליח לעשות תהליך נפשי של ריחוק מאותם הגורמים שהביאו אותו לשם מלכתחילה.

ומחשבה על הכהן. שצריך לעסוק גם בפינות האפלות שבין איש לאשתו, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם למקום. להכניס את היד לתוך הרעל והדם ולהוציא אותה נקייה…

שמיני - החודש תשפ"ד

 בס"ד

יום שישי האחרון של הרמדאן, שנת מלחמת 'חרבות הברזל'. השבוע, חוסל, בשעה טובה ומוצלחת, מפקד כוח 'קודס' של שלוחת אירן בדמשק, מוחמד רזא זהדי, בפעולה צבאית מדהימה, כנראה על ידי אחד החיילות הטובים במזרח התיכון, על פי גורמים זרים… 'נקמה' הם צועקים ואנחנו, שוב, מכניסים את עצמנו לסחרחורת תקשורתית, ש'הנה עכשיו הם יתקפו באמת', כאילו עוד לא הפנמנו שהכל עניין של הזדמנות, בלי קשר לפעולות שלנו…

אז תהיה או לא תהיה קטסטרופה בשישי - רמדאן - אחרי חיסול מוצלח זה? אני מאמין / מהמר שלא. מאמין שלא, אבל מכין את הבית ואת האט"ן, מאמין שלא, אבל מתכונן כמו שצריך, גם מבלי להתייחס לתאריך הספציפי הזה. אחרי שבת אפשר יהיה לבדוק אם צדקתי, או, פשוט, הפעלתי מנגנון הגנה כדי לנסות ולהתחמק מהמציאות.

זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה ותיאוריות אישיוּת, הגה ופיתח את הרעיון של מנגנוני הגנה. אלו הן פעולות, לרוב לא מודעות, שמטרתן להגן על האדם מפני תופעות בלתי נעימות כמו חרדה, כאב, או מפגש עם תכנים המאיימים על בריאותו הנפשית. בִּיתּוֹ, אנה, המשיכה לפתח את התיאוריה והבדילה בין מנגנונים "גבוהים" המאפשרים הסתגלות עם המציאות, ובין מנגנונים "נמוכים" המובילים יותר לבריחה ממנה כמו הכחשתה [אפשר לעיין כאן].

 

איך אפשר להתקיים בלי מנגנוני ההגנה, המאפשרים לנו לשים על המציאות פילטרים ורודים יותר, או לפעמים אפילו קצת "לכבות" אותה, להכחיש אותה או, במקרה הטוב, לעדן אותה. כמה נזקים מנגנונים אלו מסוגלים לעולל לנפש הפרטית, להתנהלות של חברות ועמים. עיוורון. השטחת הנפש, בניית מחסומים. אז צריך, לפעמים אין ברירה, לבנות את המחסומים כדי לתפקד וכדי להמשיך ולהאמין באדם ובחיים. אבל, חייבים גם להוריד. להסתכל למציאות בעיניים, להבדיל בין טוב ורע. להשאר מחוברים למציאות, גם כשהיא נושכת, לא לאבד את הרגישות. אפשר לנסות לעדן אותה, להמיר את הכעס והכאב לעשייה. חשוב לחקור את המציאות, להבין אותה ואת עצמי בתוכה, מה אני רוצה להיות בתוכה, מה המקום שלי בעולם.

להעיז להסתכל לה בעיניים. כדי, בלב שלם ובנפש פתוחה, להלל את הגבורה, לבכות את השריפה.

שבת שלום,

איתן.

בפסוק ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. כנראה שמחויב כל איש ישראל לבכות עליהם כמ"ש בזוה"ק אחרי. והענין יתכן לומר כי המה היו צדיקים גמורים וחכמים הגידו כי במקום שבע"ת [שבעלי תשובה] עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד וא"כ נענשו המה בעבורנו לכן צריכין לבכות עליהם ואין להאריך יותר [שפת אמת, שמיני, תר"מ]:

"נענשו המה בעבורנו" אומר ה'שפת אמת' על בני אהרון שמתו בשריפה בזמן חנוכת המשכן. יש אנשים שהמציאות לא מתאימה להם, הם גבוהים ממנה. עד שהמציאות תהיה יותר טובה, הם לא מחזיקים בה מעמד. לכן, אנחנו אלו שצריכים לבכות. עליהם. לבכות עלינו. לבכות ולשנות את המציאות. 

"אחרי מות - קדושים אמור", הביטוי שנאמר לפעמים בכבוד ולפעמים בביקורת סמויה על התופעה של האדרת אנשים אחרי מיתתם, מקורה כאן בסיפור נדב ואביהו בני אהרון. אבל, "והחי ייתן אל לבו", המתים כבר לא צריכים את הכבוד הזה, אנחנו צריכים. אנחנו צריכים להבין איך לקדם את המציאות שבה פעלו אותם שאינם איתנו, אנחנו צריכים לחשוב איך היא יכולה להתאים לכולם.

ויש את אלה שקופצים את כל המדרגות, שעולים השמיימה באש. ראינו מהם מאות ואלפים. הרבה מהם לא היו כמו בניו של אהרון, צדיקים המחפשים את גילוי השכינה. לפחות לא באופן גלוי. אז איך "קדושים אמור"? לא תמיד נדע, לא תמיד נבין. התפקיד שלנו לומר "קדושים" נועד קודם כל למבט פנימה. אם נגלה איך הם הגיעו למדרגת קדושים, נתקדם לשם גם אנחנו.

צו - פרה תשפ"ד

 בס"ד

לִהְיוֹת אֵשׁ!
לֶהָבָה נִרְאֵית, בּוֹהֶקֶת.

אִם לֹא - 

אֶרֶז, אוֹ אַלּוֹן

לָתֵת לָהּ -

לִבְעֹר.

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי, לְעוֹלָם!

לֹא!

אֻכַּל!

סְנֶה.

מִדְבָּר.

חָרוּךְ קְצָת,

בַּקְּצָווֹת.

קְחִי מִמֶּנִּי - אֵשׁ

עַד זֶרֶד אַחֲרוֹן,

עַד אֵפֶר,

יַצְמִיחַ.

מדי פעם אני עושה בינג' של סרטוני 'שבעה באוקטובר'. אלו המבוקרים יותר. על אובדן, על גבורה. על אנשים שנתנו הכל והופיעו במלוא זוהרם אל מול עיניינו המשתאות, אל מול הלב היוצא אליהם. מדי פעם אני חוזר אל היום הזה, אל האנשים (כל פעם מתגלים עוד ועוד גיבורים חדשים לי), לתדלק את אש הזיכרון, לא לשכוח לרגע. ולהזכיר למנהיגים, לנבחרים כולם, לעצמנו, בדיבור ובמעשה, לאילו סטנדרטים הם צריכים לשאוף.

ואל המחשבות פנימה, אל התפקיד, אל המשימה. הקבוצתית, האישית. אם אנחנו לא בחזית האש, הרי שבטח אנחנו בחזית ה'עצים'. לייצר את התשתית הרוחנית, המוסרית, הרעיונית והארגונית כדי לתת לאש הרוח וגם לאש הפיזית, לא להפסיק לבעור בלבבות של העם ולא להפסיק לבעור גם בתוככי עזה, יהודה ושומרון, ובארצות אחרות (על פי מקורות זרים כמובן).

'וביער עליה העצים בבוקר, בבוקר". עצים מלשון עצות [עיינו ב'שפת אמת' הראשון שמובא בהמשך]. יום יום, רחוק מהזרקורים, בהקפדה על כל עץ שיהיה נקי, על כל עצה, דיבור ומחשבה - האם הם מקדמים, תומכים, מבררים אמת, מאחדים, או להיפך. האם אני מוכן להביא את האש מעצמי, עם הסיכון להכוות, או רק לחכות שהיא תרד מהשמיים. שמישהו אחר יעשה, כי אני עסוק / טרוד / שורד, או שאני פותח עיניים, מחפש את מי שצריך ממני עצה, יד מקרבת. 

משימת ה'עצים' שוחקת, לא פחות ממשימת ה'אש'. הכוויות נסתרות יותר, כמו גם תחושות השלמוּת והסיפוק. לעזור, ולו במעט, להצמיח משהו חדש מתוך האפר ולוּ זה יהיה שכרנו.

שבת שלום,

איתן.

וביער עליה הכהן עצים כו'. פירשו בספרים הקדושים לחפש בכל יום עצות שונות האיך לברר האמת אצלו. וזה עצים בבוקר בבוקר. כי ביקור הוא בירור כנ"ל. וכתב רש"י אע"פ שאש יורד משמים מצוה להביא מהדיוט. כי באמת נמצא בלב איש ישראל נקודה אש מצד חלק התורה שיש לכל נפש מישראל. אך להתפשט זאת הנקודה בכל האדם צריך עצות וג"כ להיות הרצון באמת לבטל כל הרצונות והמחשבות רק לעשות רצונו ית'... [שפת אמת, צו, תרל"ז]:

בעזה"י פ' צו ופ' פרה זאת תורת העולה כו' מצות תרומת הדשן. וקשה למה נקרא זאת תורת העולה שהיא מצוה אחרונה אחר כל קרבנות היום. ומשמע שכל הקרבן תלוי בהרמת הדשן. כי הנה עולה באה על הרהור הלב כמאמרם ז"ל היא העולה מחשבה רעה דאתוקדא על גבי מדבחא. והוא שריפת החטאת. אך אחר ביעור השאור צריכין להרים הדשן כי כל ירידה הוא צורך עלי'. והרי הכל בכלל בריאת השי"ת. כמאמר בורא חושך. והוא לבוא על ידי שריפת הרע אל הטוב. ואז נגמר המכוון. נמצא כי הרמת הדשן עיקר הקרבן. וכן מצינו באפר פרה שע"י שריפת החטאת בא מזה כל הטהרה כמאמר מטמא טהורים ומטהר טמאים… [שפת אמת, צו - פרה, תרל"ה]:

קרבן עולה, הנדבה המושלמת. הפעולה האולטימטיבית לקרבה לקב"ה. אין למקריב שום חלק בקורבן, הכל נשרף. אפשר לתאר את הפעולה הזאת, כאיזו אקסטזה דתית ומחיקת האישיות אל מול הבורא.

ודווקא כשהתורה מתחילה בפירוט דרכי הקרבת העולה, היא מחזירה אותנו אל הפעולה הראשונית, המקדימה את ההקרבה. הוצאת הדשן. האפר. הפסולת. להוצאה זו התורה משתמשת במילה 'הרמה'. אין ייאוש. אין מקום רחוק שאי אפשר לחזור ממנו. גם כשרואים שורת מכוניות שרופות עד אפר, המשימה היא להרים. רק מתוך זה אפשר לגשת אל אש העולה.

הפרה היא בעל החיים שסימן את עוצמת החיים הגדולה ביותר בעת העתיקה. התורה מצווה לשרוף את פרת החטאת עד אפר. להוסיף תולעת ואזוב. מאפר שריפת חטאנו, מלדעת להיות קצת תולעת, קצת אזוב, מאנשים שיודעים להוסיף מים חיים, נטהר.

ויקרא - זכור תשפ"ד

 בס"ד

אז מה, לשנוא??

אפשר להלחם בלי לשנוא?

אם נשנא את האויב, נהיה כמוהו?

שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון. השנאה קשורה לעיתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררת רצון להתרחק ממנו או להרע לו. אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא [ויקיפדיה - שנאה].

אחד הרגשות החזקים ביותר. אולי הרגש שגרם להרג של הכי הרבה אנשים בהיסטוריה. מילים קשות. סלידה. עוינות. להתרחק. להרע. אי אפשר לשנות. רצון לפגוע. רצון להעלים, כמה יהודים "נעלמו" בגלל שנאה…

לצורך כתיבת הבלוג קראתי מאמר של ד"ר רינה לזר, או ליתר דיוק, "שוחחתי" עם תוכנת chatpdf שהתאמצה לקרוא את המאמר במקומי [מיומנות שצריך ללמוד]… 

שאלתי את התוכנה על ההשלכות של השנאה. כאן אין הרבה חידוש. לא סתם אנחנו מחנכים לא לשנוא. מנסים להתרחק מהרגש הזה ככל יכולתנו. יותר מזה, אנחנו מתפעלים מאנשים שיצאו ממצבים קשים של עוול כשהם לא שונאים. נדמה כי אם רק הרגש הזה ייעלם - "וגר זאב עם כבש". רק שלא ישנאו אותנו [או שלפחות רק יגידו את זה], זה המינימום שאנחנו מצפים מהאויבים שלנו [ועלולים להאמין להם], גם הרעים ביותר, כדי לכונן איתם הסכם שלום כלשהו… 

התרבות המערבית, המשקפת, לרוב, את המוסר הנוצרי, אותו אנחנו בולעים מגיל צעיר, לא מאפשרת לשנוא. הגיבור יהרוג או יפגע ברשע, רק כאשר המצב יהיה לחיים או למוות. אומה מערבית המכבדת את עצמה, תצא למלחמה רק להגן על חלשים [במידה ויש להם נפט], לא בגלל החובה להלחם ברע. 

המאמר מלמד איך אפשר לנסות ולהתמודד עם השנאה, בעיקר עבודה עצמית המקבלת את הרגש, נותנת לו מקום ומתוך זה לנסות ולטפל בו, ובסופו של דבר, להעלים אותו. ללכת לפסיכולוג אם לא נעלמת השנאה. שאלתי, האם שנאה יכולה להיות דבר טוב? "... במקרים מסוימים, שנאה עשויה להיות טובה ולשמש כדרך להגן על ערכים חברתיים ולקדם שינוי חיובי בחברה" ענתה לי. הנמצאה במאמר זה הלגיטימציה לשנאת האחים? האם כש"הדמוקרטיה בסכנה" או, לחלופין "התורה בסכנה", יש את הזכות, או אפילו החובה, לשנוא?

"המוסר לא יעמוד ללא מקורו" כתב הרב קוק, להבדיל אותנו מדעתו של הפילוסוף עמנואל קאנט הגרמני שכתב כי המוסר מגיע השכל וההתפתחות ובוודאי הגרמנים יובילו את ההתפתחות הזאת בעולם… התורה מלמדת אותנו "לא תשנא את אחיך בלבבך". את האח אסור לשנוא. נקודה. עם האח תתמודד, תריב, תצעק, אבל שנאה, כמו שראינו, היא נזק כמעט בלתי הפיך, לכן, היא אסורה. הפסוק שאחרי "לא תשנא" הוא הפסוק הידוע "ואהבת לרעך כמוך", התורה מעמידה סולם ערכים וציווים ברורים בעניין הזה.

את אחיך לא תשנא. גם לא את הגר והתושב בארץ, אשר הוא לא אחיך. את הרע ואת נושאיו צריך לשנוא. לחזור ולזכור ולא לשכוח (ולכן אני לא אוהב את הביטוי הזה על הגירוש מגוש קטיף עם כל תוצאותיו הכואבות…). ולהזכיר לנו כל שנה, את מה אנחנו שונאים, את מה לא נוכל לקבל בשום פנים ואופן, איפה כן צריך לפחד מדרך ארוכה. את מה כן מותר, וחובה, להשמיד. נעמוד ב"זכור", נעמוד ב"יזכור", נתמלא שנאה ממוקדת, המביאה לידי מעשה. לא לשכוח. הקיץ מתקרב, את השנאה, כמו הנקמה, אמנם צריך לחמם טוב טוב בלב, אבל, להגיש קרה.

שבת שלום,

איתן.

המשך פ' זכור אחר שקלים. דהנה המצוה לזכור איבת עמלק שעיקר מחיית עמלק ימ"ש תליא בשנאת בנ"י עליו. וכשיהי' השנאה בשלימות יתמחה לגמרי. וזה הי' החטא בשאול המלך. וחלילה שיעבור בזדון על דבר השי"ת. רק כי לא הי' להם האכזריות כראוי לאותו רשע כמ"ש ויחמול. וממילא לא הי' בכחם לאבדו לגמרי. ויתכן עוד לומר כי שאול בעצמו הי' בו השנאה בשלימות. שהקב"ה צוה אותו לאבדו. אך העם לא היו בתכלית השנאה. ועניוות שהי' בשאול גרם לו. שחשב מאחר שאין בנ"י בתכלית השנאה. לא עלה על דעתו ששנאה שלו כדאי על הכלל. וע"ז הוכיחו שמואל אם קטן אתה בעיניך כו'. וקיום מצוה זו לשנוא אותו בתכלית השנאה תליא ברוב אהבה ודביקות בנ"י בעבודת הבורא ית'. כי כפי רוב התלהבות לסטרא דקדושה. כן שונאים לסט"א. ולכך אחר נדבות בנ"י למקדש ומתעורר אהבת בנ"י להקב"ה. אז בכחם לזכור איבת עמלק הרשע אשר הוא מעכב שלימות שמו יתברך ושלימות הכסא. כמאמר חז"ל נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק. ולכן מלחמה כו' מדור דור. פי' שבכל דור יש הארות מיוחדים שהיו ראוין להתגלות לולי רשעת עמלק שמעכב הכל. וכל עובד ה' אשר חסר לו אותן ההארות. בוודאי נעשה לו שונא בתכלית [שפת אמת, זכור, תרמ"ו]:

לשנוא את הרע המוחלט זה מובן. אבל, תמיד עולה השאלה המציקה, מה זה יעשה לי בלב. האם את הרגש הזה לא אביא אלי הביתה? לעבודה? לחברה? האם לא אקבל שריטה בנפש?

וקיום מצוות השנאה תלויה באהבה, אומר ה'שפת אמת'. כדי לשנוא צריך לאהוב. כדי לזכור את עמלק, צריך לתת קודם את מחצית השקל. הדביקות בטוב, במוסר אמיתי, באהבת אדם באשר הוא אדם, תביא, כבר מעצמה, שנאה לרע, לחיות האדם. 

הכל כתוב במפורש בתנ"ך. אם אין אהבה, קשה לשנוא איפה שצריך. והתוצאות קשות.

הכל כתוב במפורש בדברי ימי מדינת ישראל. אם אין אהבה, קשה לשנוא איפה שצריך. והתוצאות קשות.

הדרך לתיקון ברורה.