מצורע - שבת הגדול - פסח תשפ"ד

 בס"ד

כמה קושיות על חמישה ילדים, על חמש תלמידות

עוֹמֵד עַל כִּסֵּא,

כִּצְעִיר הַבָּנִים,

שׁוֹאֵל אֶת עַצְמִי.

כִּי לֹא נִשְׁתַּנָּה,

הַלַּיְלָה הַזֶּה.

בְּרֹאשִׁי,

כָּל הַזְּמַן, 

קֻשְׁיוֹת.

 

רשע – מה הוא אומר לי? האם אני יודע איך לא להוציא אותה החוצה? כי זה הכי קל, להתייאש. האם אני מאמין שהיא חלק מהכיתה? האם אני מסוגל, לתת לו יחס לימודי – טיפולי מתאים ונכון? מה היא מפעילה בי? האם מִפָּנֶיהָ רק משתקף, בעצם, הָרֶשַׁע שלי?

חכם – אני מסוגל לקדם אותו? האם אני מסוגל קצת לתסכל, קצת לדחוף אל מעל הגבול שלו? האם היא לא צפה בכיתה? האם אני לא פשוט מסמן עליה V ועובר הלאה, כאילו הפינה הזאת כבר סגורה?

תם – האם אני משכיל לראות בשאלותיו התמימות גם עומק? מסוגל להבין את המקום האמתי ממנו הן מגיעות? האם בתמימותה היא נדחקת אחרונה בתור בישיבה הפדגוגית שלי עם עצמי?

שאינו יודע לשאול – האם אני יודע לפתוח לו? לאפשר לו לפתוח את הפה? להעז בכלל? האם אני משקיע מספיק לתת לה כלים לשאול ולהתקדם? או, שאני נופל בשקט שלה, נותן לה לבעור רק מבפנים?

וגם,

הבן החמישי – זה שלא מגיע לסדר. מסתובבת בחוץ, במסדרונות, ברחובות. מה הוא כבר עשה לי שמבחינתי הוא אוויר? האם אהיה מוכן להכניס אותה לכיתה באמת? האם אני מוכן לפתוח לה את הדלת, או שהיא תחכה עד שאליהו ידפוק על הדלת, תתחבא מאחורי גבו, ארגיש, רק אז, מבויש?

שבת שלום, חג שמח ובשורת טובות,

איתן.

כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה הי' מכל הד' גליות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל [החכם] שעי"ז היצה"ר [שעל ידי זה היצר הרע] מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים. והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד [בשר ודם] לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון. ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם. ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם [שפת אמת, פסח, תרל"ד]:

השאלות של הבנים מהדהדות "בכל איש ישראל", על חוסר ההגיון, על קושי עבודת ה', על גאווה וזלזול ועל ההתרחקות שהביאה לאוטם הלב. 

ויש ארבע תשובות, ארבע לשונות של גאולה מתוך כל גלות כזאת. כנגד חוסר ההבנה - תחושת הטעם, טעם עשיית רצון ה', להתגייס לפעולה אידאלית, גם כשלא כל כך מובן "מה יוצא לי מזה". כנגד תחושת חוסר הטעם במעשים, מעמידה אותנו התורה במקום גבוה ממלאכים, דווקא העבודה שלנו היא הרצויה לפני הקב"ה, תעשה! כנגד הגאווה - החקירה וההכרה בניסים היום יומיים (וגם החד פעמיים המופלאים) המקיימים אותנו ואת ילדינו ואין להם שיעור אל מול זכויותינו. והמשימה הגדולה, שבדרך כלל צריכה את החבורה של הסדר, את החברה שסביבי, שמישהו יפתח לי פתח קטן, יעורר את הלב.

ובכל מקרה, מזכיר לנו ה'שפת אמת', בין כך ובין כך נקראים בנים…