בס"ד
יום שישי האחרון של הרמדאן, שנת מלחמת 'חרבות הברזל'. השבוע, חוסל, בשעה טובה ומוצלחת, מפקד כוח 'קודס' של שלוחת אירן בדמשק, מוחמד רזא זהדי, בפעולה צבאית מדהימה, כנראה על ידי אחד החיילות הטובים במזרח התיכון, על פי גורמים זרים… 'נקמה' הם צועקים ואנחנו, שוב, מכניסים את עצמנו לסחרחורת תקשורתית, ש'הנה עכשיו הם יתקפו באמת', כאילו עוד לא הפנמנו שהכל עניין של הזדמנות, בלי קשר לפעולות שלנו…
אז תהיה או לא תהיה קטסטרופה בשישי - רמדאן - אחרי חיסול מוצלח זה? אני מאמין / מהמר שלא. מאמין שלא, אבל מכין את הבית ואת האט"ן, מאמין שלא, אבל מתכונן כמו שצריך, גם מבלי להתייחס לתאריך הספציפי הזה. אחרי שבת אפשר יהיה לבדוק אם צדקתי, או, פשוט, הפעלתי מנגנון הגנה כדי לנסות ולהתחמק מהמציאות.
זיגמונד פרויד, אבי תורת הפסיכואנליזה ותיאוריות אישיוּת, הגה ופיתח את הרעיון של מנגנוני הגנה. אלו הן פעולות, לרוב לא מודעות, שמטרתן להגן על האדם מפני תופעות בלתי נעימות כמו חרדה, כאב, או מפגש עם תכנים המאיימים על בריאותו הנפשית. בִּיתּוֹ, אנה, המשיכה לפתח את התיאוריה והבדילה בין מנגנונים "גבוהים" המאפשרים הסתגלות עם המציאות, ובין מנגנונים "נמוכים" המובילים יותר לבריחה ממנה כמו הכחשתה [אפשר לעיין כאן].
איך אפשר להתקיים בלי מנגנוני ההגנה, המאפשרים לנו לשים על המציאות פילטרים ורודים יותר, או לפעמים אפילו קצת "לכבות" אותה, להכחיש אותה או, במקרה הטוב, לעדן אותה. כמה נזקים מנגנונים אלו מסוגלים לעולל לנפש הפרטית, להתנהלות של חברות ועמים. עיוורון. השטחת הנפש, בניית מחסומים. אז צריך, לפעמים אין ברירה, לבנות את המחסומים כדי לתפקד וכדי להמשיך ולהאמין באדם ובחיים. אבל, חייבים גם להוריד. להסתכל למציאות בעיניים, להבדיל בין טוב ורע. להשאר מחוברים למציאות, גם כשהיא נושכת, לא לאבד את הרגישות. אפשר לנסות לעדן אותה, להמיר את הכעס והכאב לעשייה. חשוב לחקור את המציאות, להבין אותה ואת עצמי בתוכה, מה אני רוצה להיות בתוכה, מה המקום שלי בעולם.
להעיז להסתכל לה בעיניים. כדי, בלב שלם ובנפש פתוחה, להלל את הגבורה, לבכות את השריפה.
שבת שלום,
איתן.
בפסוק ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. כנראה שמחויב כל איש ישראל לבכות עליהם כמ"ש בזוה"ק אחרי. והענין יתכן לומר כי המה היו צדיקים גמורים וחכמים הגידו כי במקום שבע"ת [שבעלי תשובה] עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד וא"כ נענשו המה בעבורנו לכן צריכין לבכות עליהם ואין להאריך יותר [שפת אמת, שמיני, תר"מ]:
"נענשו המה בעבורנו" אומר ה'שפת אמת' על בני אהרון שמתו בשריפה בזמן חנוכת המשכן. יש אנשים שהמציאות לא מתאימה להם, הם גבוהים ממנה. עד שהמציאות תהיה יותר טובה, הם לא מחזיקים בה מעמד. לכן, אנחנו אלו שצריכים לבכות. עליהם. לבכות עלינו. לבכות ולשנות את המציאות.
"אחרי מות - קדושים אמור", הביטוי שנאמר לפעמים בכבוד ולפעמים בביקורת סמויה על התופעה של האדרת אנשים אחרי מיתתם, מקורה כאן בסיפור נדב ואביהו בני אהרון. אבל, "והחי ייתן אל לבו", המתים כבר לא צריכים את הכבוד הזה, אנחנו צריכים. אנחנו צריכים להבין איך לקדם את המציאות שבה פעלו אותם שאינם איתנו, אנחנו צריכים לחשוב איך היא יכולה להתאים לכולם.
ויש את אלה שקופצים את כל המדרגות, שעולים השמיימה באש. ראינו מהם מאות ואלפים. הרבה מהם לא היו כמו בניו של אהרון, צדיקים המחפשים את גילוי השכינה. לפחות לא באופן גלוי. אז איך "קדושים אמור"? לא תמיד נדע, לא תמיד נבין. התפקיד שלנו לומר "קדושים" נועד קודם כל למבט פנימה. אם נגלה איך הם הגיעו למדרגת קדושים, נתקדם לשם גם אנחנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה