בס"ד
"בצבא די הצלחתי… אבל גם שם הכל היה מתחיל ונגמר במילה [אחת]. כמו כל מי ששירת בצבא גיליתי דברים שלא הכרתי לפני כן, וכמאותגר קשב חוויתי את הכל ובהקצנה. אם משהו לא היה נראה לי, הייתי שובר את הכלים, עוזב הכל והולך…"
[אל תוותרו עלי, שמר ארזי, עמ' 45]
'אני לא יכולה'. 'אני צריכה ללכת'. או, שהיא פשוט לא באה. לעזוב באמצע, בלי לחשוב על ההשלכות, או, יותר מכך, להבין את ההשלכות ובכל זאת, לעזוב באמצע. להרים ידיים. התופעות האלה בקרב ילדים ונוער, הילדים והתלמידים שלנו, לא חדשות, אבל אולי המלחמה, אולי גם השילוב עם תקופת בגרויות הביאו אותי לשים לב שהיא התגברה. זמני לחץ רק מגבירים את מה שכבר קיים. וזה קורה שוב ושוב וקורה, להערכתי, יותר. ולא, שלא כמו שמר ארזי, הן (ברובן) לא סובלות מהפרעות קשב וריכוז חריפות. גם אם יש כאלו שמגדירים ככה את הדור כולו, בעיניי, יש בהגדרה הזאת גרעין של אמת, אבל גם התחמקות.
בהתחלה תפסתי את זה יותר כבעיית התארגנות. בואו נעשה יחד רשימות, סדר במשימות, חלוקת עומסים… אחר כך דיברתי על אחריות אישית, על כך שתירוצים, גם אם ממש טובים, לא מביאים פרנסה הביתה, לא מייצרים זוגיות והורות טובה. עכשיו, אחרי שכל האירועים הקטנים, בבית ובעבודה הולכים ומצטברים למאסה קריטית של תופעת הרמת הידיים, הוויתור וקבלת החלטות עם סדרי עדיפויות שנראים, לי לפחות, מבולבלים, אני קצת במצב של תהייה. בחלק מהמקרים, אני מודה, אפילו קצת כעסתי. כעס מהסוג הזה של 'אני משקיע בך ואת/ה פשוט עוזב/ת'!
הגיל קשה. הטריאדה הסוערת של גיל ההתבגרות, האצה מוחית, שטף הורמונים, אפס ניסיון [מדייק הפסיכולוג בילי טינסקי]. ההוויה קשה. המסגרת בה אתה, לכאורה, לא שולט על החיים שלך בבית ובבית הספר, נתון לחסדיהם ולחוקיהם של 'המבוגרים האלה'. ההווה קשה. מלחמה, פצועים, הרוגים, מתח, אזעקות ומה אני עושה, מה אני תורם בתוך הדבר הזה? 'רק' ממשיך ללמוד??
ואנחנו תומכים, מכילים, מכינים, עוזרים. האינסטינקט ההורי / מורי שלנו הוא להחזיק. לא מעט פעמים, גם במקומם ובפעם הזאת אשאיר את המחשבות על מה יושב האינסטינקט הזה (באותם בתים שהוא קיים…). ואז, כך אני חש על עצמי, קורה אחד מתוך שניים. או שאני משנס מתניים, לוקח במקומם עוד תפקידים, משקיע עוד מאמץ, מרים עוד קצת את הציון (גם המטאפורי), או, שהכעס גובר וגם אנחנו, המבוגרים, עלולים, לעזוב בכל מיני צורות.
…"אתה מבין, ילדי?", אמר הסבא, "כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה שבה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהם שוב ושוב לעבר הקליפה. רק אז הוא מצמיח ומחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר אתה עזרת לו בכך שעשית זאת במקומו, זרזת ומנעת ממנו לגדול ולפתח שרירי כנפיים ולכן לא שרד" [משל הפרפר והגולם, מקור לא ידוע, אבל אם נגיד שזה משל סיני עתיק, זה יישמע אמין]
דרך האמת של הסבא הסיני העתיק והמפורסם, היא לא האמצע שבין תמיכת יתר לבין נטישה, היא היא התמיכה האמיתית. לתת להם כלים, מקום לגדול, מקום ליפול ולשדר בכל אמצעי התקשורת המילוליים והבלתי מילוליים - אנחנו מאמינים בכם, אנחנו מאמינים בכם, אנחנו רואים, כן, אנחנו רואים, כאן, ממש לידכם, גם כשאתם נופלים. גם כאשר אנחנו מקבלים לַפָּנִים את דפיקת את הכנפיים היפות שלכם.
שבת שלום,
איתן
אדם כי יהי' בעור בשרו כו'. כי אחר חטא האדם [הראשון] כתיב ויעש כו' כתנות עור. והוא שניתן להם מסך והסתר בכל דבר כמ"ש בזוה"ק [כמו שכתוב בזוהר הקדוש] שהוא ממשכא דחויא [המשכיות הנחש]. ועור מלשון עיוור שאחר החטא א"י [אין יכול] להכיר האור מתוך החושך רק בעבודה ויגיעה להסיר מסך המבדיל. והנגעים באים רק מכח עור הזה. וידוע כי יש בעור נקבים דקים. כי בכ"מ [בכל מקום] הקליפות יש נקודה גנוזה ג"כ. רק שע"י עונות נסתמו החלונות ובאים הנגעים. כדאיתא מה נגע סגירו כו'. אך גוף הנגע הוא לרפואה. והנה גזה"כ [גזרת הכתוב] שטומאתן וטהרתן ע"י כהן. ובשלמא הטהרה ניתן במתנה לאהרן. על כי הנגעים באים על לה"ר [לשון הרע] ואהרן הי' אוהב ורודף שלום. אך מה טעם שיהי' הטומאה בראיית הכהן. והלא טוב עין הוא יבורך. רק כנ"ל שהנגע רפואה הוא. כדאיתא מצורע מוציא רע. פי' שע"י הנגע נמשך הרע מפנימיות האדם לחוץ. כ"פ בס' כלי יקר ע"ש. ובוודאי אדם השלם ראוי לו לשמוח בזה שרואה שפלותו. ושעי"ז יזכה להתטהר מלהיות הטומאה טמונה בפנימיותו… [שפת אמת, תזריע, תרל"ה].
זה שהכהן דואג לטהרה, זה ברור. הכהן, צאצא לאהרון, אוהב ורודף השלום, הוא האנטיתזה ללשון הרע ולריחוק המביא את הנגעים. אבל למה, שואל ה'שפת אמת', דואג הכהן גם להחליט על הטומאה. הטומאה תלויה במילותיו של הכהן, עד שלא אמר [החליט] 'טמא', הטומאה לא נכנסת. היינו חושבים שהכהן ינסה רק לטהר, לתת הזדמנות.
המפגש עם הכהן לא בא ללטף. המפגש בא לעשות טיפול שורש, לפוצץ את המוגלה של המקור לצרעת. חשיפת העור, חשיפת הקשיים, הוצאה לאור של הבעיות המשפחתיות והחברתיות מול הכהן אמור לייצר תהליך עומק שבו האדם נטהר מהצרעת, מצליח לעשות תהליך נפשי של ריחוק מאותם הגורמים שהביאו אותו לשם מלכתחילה.
ומחשבה על הכהן. שצריך לעסוק גם בפינות האפלות שבין איש לאשתו, בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם למקום. להכניס את היד לתוך הרעל והדם ולהוציא אותה נקייה…
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה