יתרו תשפ"ב

 בס"ד

מאז חדר הזום לחיינו נפתחו בפנינו אפיקים חדשים למפגש. פגישות וידאו היו גם לפניו, אבל הקורונה נתנה לפלטפורמה הזאת דחיפה ענקית (ומי שהשקיע במניות שלו בזמן…). כמו כל הדברים שפותחים את העיניים, גם פה שאלנו "איך לא חשבנו על זה קודם".. לדעתי, אנחנו נמצאים, רק בנקודת הפתיחה של השינוי שהוא יביא איתו. מתוך האילוץ יבוא שינוי גדול. מהפיכת הידע שהביא איתו האינטרנט תקבל דחיפה משמעותית, ומה שעד עכשיו היה נחלת חברות הייטק והאוניברסיטה הפתוחה, יהיה נחלת הכלל. המרחקים בין הפריפריה למרכז יצטמצמו עוד יותר וחלום הכפר הגלובלי העולמי יקבל עוד דחיפה בתחומי הכלכלה, הידע, התקשורת ועוד.

להרבה אנשים זה עושה כאב בטן. עוד התקדמות טכנולוגית שתשאיר מאחור חברות, מכללות ועסקים קטנים. ובעיקר, עוד דחיקה של הקשר האישי על ידי הטכנולוגיה. העולם מגדיל את "זמן המסך" שלו וה"הורים" מודאגים. על אילו שילכו לאיבוד, על אילו שייעלמו, על פרצופים שכבר לא נראה בתוך קורס מתוקשב עם מרצה מוקלט. על איבוד של קשר, מבט בעיניים, תנועות של גוף ובדידות גדולה שמביאה לדחק נפשי. חיזוק מסרים עקומים של "הצלחה", של "דימוי גוף" הנקלטים דרך המסך מבלי שיהיה מישהו שיסתכל בעיניים, יזהה את מה שעובר על הנפש ויתמוך.

ההחלטות של הממשלה נראות במקום לאור הפסקה האחרונה. אין מחלוקת על הנתונים. ילדים ובני נוער מפתחים הפרעות נפשיות וחברתיות עקב בידודים המביאים לריחוק משפחתי, חברתי ומדמויות בוגרות נוספות בתנועות הנוער, בתי הספר, עבודה ועוד. עם זאת, אני טוען כי הטיפול בבעיה נעשה בכלים גסים, כבדים, דורסניים ובעיקר, לא יעילים. בשילוב הזה בין הזדמנות ומהפיכה לבין איבוד הקשר האישי ומצבי דחק נפשיים, צריך לטפל בחכמה וביעילות, מבלי לשפוך את התינוק עם המים.

אני מסתכל דרך הפריזמה של מערכת החינוך, מאחר והיא, בעיניי, הציר המשמעותי, המשפיע על היבטים חברתיים וכלכליים רבים ומשמעותיים. ההחלטות ה"מקילות" של הממשלה בדבר קיצורי בידוד וביטולם בשבוע הבא, לא עברו את מבחן אמון הציבור. בתי הספר, שלפי הממשלה, יכולים להיות מלאים, ריקים. אני לא רוצה לומר כי האג'נדה הממשלתית היחידה היא לשרוד, אני בטוח שכולם דואגים לילדים ולהוריהם, אבל, הדורסנות שיורדת מהממשלה דרך הגורמים הביורוקרטיים משדרת בדיוק את זה. ככה נשרוד בשלטון, אתם תעשו בדיוק מה שאנחנו אומרים.

אפשר גם אחרת. אפשר לשחרר את החבל של השליטה. לתת למנהלים אוטונומיה להתנהל כפי שהם רואים לנכון על פי כל כך הרבה גורמים שונים שיש בין בית ספר לבית ספר ואפילו בין כיתה לכיתה. ההתייחסות למערכת החינוך כמשהו כמעט אחיד לגילאים 3-18 היא רעה חולה. אוטונומיה כזאת תהיה מדויקת יותר, תשדר אמון, שהוא הוא המפתח להחזרת הילדים לבית הספר. במקביל, לתת מימון ולפתח תכניות מקוריות הן להתמודדות עם האתגרים האישיים - נפשיים והן לניצול פדגוגי של ההתפתחות הטכנולוגית. לנו, הורים, מחנכים, אנשים שאכפת, אסור לרקוד רק לפי חליל הממשלה. יש לנו מרחב פעולה הן בתחום המותר והן בתחום האפור. ואכן, שינוי לא קטן מגיע מלמטה. שינויים פדגוגיים של למידה היברידית וטכנולוגית, והחשוב בעיניי, שינוי הדרגתי של תפקיד המורה ממעביר ידע לאיש שתפקידו לכוון את הנפש במרחב הפיזי והדיגיטלי. האבולוציה הזאת כאן. יש לה גורמים מעכבים כמו הממשלה וארגוני המורים, אבל אני מאמין באנשים. על זה צריכה להיות גאוותנו בעבודה ולא (רק) על ההוראה תחת אש הקורונה.

בפסוק וכל העם רואים את הקולות כו'. פי' כמה שכתוב אנכי ה' אלהיך. שראו בנ"י כל אחד את שורש חיותו וראו עין בעין חלק נשמת ה' ממעל שיש לכל אחד. ולא היו צריכין להאמין את הדיברות. רק ראו את הקולות שכך הוא כאשר ה' דובר [שפת אמת, יתרו, תרל"ט]:

רואים את הקולות. מעבר לפרדוקס החושי, היה במעמד הר סיני שילוב בין החוש המרכזי של היהדות, הקולות, השמיעה, "שמע ישראל", חוש עדין יותר ופחות גשמי, לבין חוש הראייה שהוא חוש גשמי יותר, עם פחות מקום לדמיון, חוש שאנחנו מוזהרים עליו, שיכול להביא למכשלה, "ולא תתורו אחרי עיניכם". חוש הראייה, לכן, מסוכן יותר, אבל מביא איתו גם הזדמנות לקליטה עוצמתית יותר של מסרים, של הבנה. הראייה ביהדות היא שלב שני אחרי שתוקנה השמיעה. 

ה"פנים אל פנים" שזכו להם בני ישראל במעמד הר סיני היווה את השילוב המושלם בין החושים. פנים אל פנים מאפשרים קשר חזק, מדויק, עוצמתי לעומת הקולות. הגילוי החינוכי אותו ראו בני ישראל למרגלות ההר, אפְשר להם לחוות ולקבל את ִהקשר עם הקב"ה עד כדי כך שהדברות, הקולות חדרו אליהם ישירות מבלי צורך לנתח אותם (כך אני מבין את "ולא היו צריכין להאמין את הדברות") אחרי מפגש כזה, אומר הקב"ה למשה "וגם בך יאמינו לעולם".

ניתן לומר ששיעור פנים אל פנים שקיבלו בני ישראל ישירות מהקב"ה, מאפשר לנו, עד היום, לקבל ממנו גם שיעורים בזום…

שבת שלום,

איתן.

בשלח תשפ"ב

 בס"ד

על האדם להשתמש בשכלו ולבחור את דרכו מתוך קבלת אחריות על עצמו ועל סביבתו. תמיד. בימים אלה, בהם מדיניותה של הממשלה בניהול המשבר הנוכחי עמומה במקרה הטוב, מוּנעת משיקולים זרים של השרדות במקרה הפחות טוב, הצורך הזה והאחריות הזאת גדולים מתמיד. לא מספיק רק להקשיב להוראות, לא מספיק רק להקשיב למומחים, חובה לגבש עמדה ולנהוג באחריות ולא לפטור את עצמנו ב"אני ממלא אחרי ההוראות שקיבלתי", משפט שההיסטוריה היהודית כבר למדה להוקיע. תחשבו טוב עם מי אתם נפגשים ומתי ומה לעשות אחרי שנחשפתם למאומת, יש כאלו שבשבילם זה להכנס "רק" לכמה ימים של שעמום, אבל יש כאלה שבשבילם אלו דיני נפשות, מי בממונו, מי בנפשו ומי בגופו ממש.

אתמול, עוד כתבה קשה על העלייה במקרי הפרעות הנפש בתקופת הקורונה. עלייה של עשרות אחוזים בהתפתחות של הפרעות נפשיות, הפרעות אכילה, נשירה מלימודים, דחייה חברתית ועוד. אז בסגרים הראשונים היינו בהלם, אחר כך בהסתגלות, אבל היום (וגם אתמול) כבר אפשר להגיב אחרת. במקביל לשמירה של כל אחד על משפחתו, חובה להסב את העיניים לצדדים ולזהות סימני מצוקה ונורות אזהרה ולנסות להושיט יד לעזרה.

מנקודת המבט של עולם החינוך הפורמלי העבודה היא רבה ונדרש דיוק רב והשקעת משאבים בתחום הזה של ההשפעות הנפשיות מסגרים שהיו ומהסגרים דה - פקטו שמתקיימים עכשיו. ופה, החטא הגדול בעיניי של השלטון, החל מראש הפירמידה ועד לפיקוח הוא חוסר מתן אוטונומיה למנהלים לקבוע מי ילמד, איך ומתי. מי יוכל לגשת לבגרות המיוחדת של הנבצרים ומי לא. כאשר השלטון מנסה לשלוט בכוח ובאחידות נוצרים עיוותים רבים והדאגה של כל אחד לעצמו עולה על חשבון הדאגה לאחר, תוך שאנחנו שבויים במתארים שונים והחלטות שונות המשתנים חדשות לבקרים ואפילו ללילות באותו היום.

ובסגרים של היום יש קשיים גדולים יחסית לסגרים הראשונים. בהתחלה הסגר היה לכולם והמבנה שלו היה ברור וגם ניתן פיצוי למי שנאלץ לשבת בבית (וכרגע לא משנה אם היה או לא היה צריך סגר). הסגר של היום מבוסס על פחדים והפרדות חברתיות, על הצורך להיות בצד בגלל שאני חושש לעצמי ומשפחתי, על הפסד עבודה או הצורך לשלוח את הילדים בלב כבד למסגרות כי אין ברירה וצריך להתפרנס. בהתחלה, אפילו הזום, עם כל מגרעותיו, היה לכולם. היום, מפסידים גם אלו שמגיעים למסגרות וגם אלו שבבית (ואני עוד מלמד תלמידות בגילאים יחסית עצמאיים) ותחושת הסגירה על הנפש יכולה להיות גדולה יותר, למרות שבאופן רשמי הכל פתוח.

אז אחרי שהוצאתי קיטור, הגיע זמן לדבר על מה עושים. לפני שנה (!) נתקלתי במאמר מאת הפסיכולוגית ד"ר מרים אבנרי - כהן. המאמר פותח במילים "לרגע היה נראה שכבר רואים את הסוף שהישועה קרובה…", אז אם לפני שנה אפשר היה לפתוח ככה מאמר, איפה אנחנו היום… המאמר עוסק בהתמודדות עם משבר דרך המדרש של "ארבעה כתות על ים סוף". ארבע תגובות למצב דחק שבו נראה ששום דבר כבר לא אפשרי שהכל סוגר עליך מכל הכיוונים.

שתי הכתות הראשונות הציעו להתייאש ולקפוץ לים, להתייאש ולחזור לעבדות מצרים. אותו ייאוש, אותו חידלון רק בצורה אחרת. להלחם עם המצרים עד המוות הייתה ההצעה השלישית ולהתפלל בלבד הייתה הרביעית. המשותף לשתי האחרונות הוא הטוטאליות והחד גוניות של הפעולה. בין אם המנגנון הוא "כוחי ועוצם ידי" ובין אם "הכל בידי שמיים" יש בפתרונות האלה משהו שלא מסוגל להכיל מורכבות, להכיל הפכים.

הקב"ה, האחד, מלמד את בני ישראל שיעור בהתמודדות עם משבר, שיעור באמונה אמתית. "דבר אל בני ישראל וייסעו". הקב"ה, כביכול, מגביל את היכולת שלו לעשות תשועה, מגביל את עשיית הניסים, עד שנחשון ייקפוץ למים וכולם אחריו. תתפלל ותצפה לישועה רק אחרי שצעדת את הצעד הראשון, זה פחות או יותר מה שהקב"ה דורש מאיתנו במצבים כאלה.

יש סביבנו אנשים, חברים, משפחה שחונים על הים. נבוכים. לא רואים דרך מוצא. לא מסוגלים לראות תמונת עתיד מה יש שם מעבר לים, מעבר למִצְרִים, למְצָרִים הרודפים. לתת להם יד, לדבר ולהיות בשבילם הנחשון שבעקבותיו הם יעשו צעד ראשון אל עבר מעשה אקטיבי של צעד אחד להתרחק מהמצרים, מהרע. לתת להם יד כדי שיוכלו לצעוד צעד ראשון בנתיב שאם נצליח שהם יניחו בו את כף רגלם, יקרה הנס וייבקע להם הים.

שבת שלום,

איתן.

בא תשפ"ב

 בס"ד

עד מתי מאנת לענות. כי ה' הכביד לבו. אבל היה צריך להיות לו על כל פנים רצון להיות נכנע. והוא שמח עוד בחיזוק לבבו [שפת אמת, בא, תרל"ב]:

באופן חריג אני משנה את הסדר ומביא קודם את דברי ה'שפת אמת'. מצאתי אותו קצר ומדויק. ובעיקר עורר אותי למחשבה. עד כמה גדול כוחה של הבחירה. אפילו הקב"ה לא נותן לעצמו את החירות ליטול לגמרי את הבחירה מהאדם. אם היה רצונו של פרעה לשחרר את בני ישראל, לכאורה, אפילו הקב"ה לא היה יכול למנוע זאת.

עד כמה גדול כוחם של הרגלים, כוחה של התפיסה העצמית. אדם נכנע רק אם הוא רוצה להכנע, רק אם הוא רואה את עצמו ככנוע. ה"סיפורים" של חייו רק יחזקו את הרצון הזה. 

ובעיקר, עד כמה כמעט בלתי מוגבלת היכולת להשתנות, להתגבר, לסטות מהדרך שנראית תלולה, שנראית חד כיוונית, שנראית כגורל בלתי נמנע על ידי שינוי הרצון, בחירה ברצון. זה לא עובד מיד? זה לא כזה קל? מי אמר שכן? אבל, נראה לי, שזה המיקוד. מה אני באמת רוצה? מי אני באמת רוצה להיות? ואז, בוודאי, שתבוא החירות, זו החירות שלא ניתן לקחת ממני, גם אם קדמו לה לא מעט מכות.

שבת שלום,

איתן.

וארא תשפ"ב

 בס"ד

אומרים "דבר אל העצים ואל האבנים". אז אני משתדל לעשות את זה מדי פעם. לקחת את עצמי, לקחת תלמידות ולצאת החוצה. לדבר, לא עם הפה, לדבר, בעזרת העצים והאבנים. עם חוויות ומעשים והתנהגויות שמדברות בפני עצמם את הערכים. התקשורת הבלתי מילולית חזקה יותר מתקשורת מילולית. אנחנו משתמשים בה רוב הזמן. אפילו ה'חופרים' שבינינו.

צריך אמונה שזה באמת עובד. שבאמת, (רק) זה מה שעובד. בלי האמונה הזאת, משתלט הרצון לדבר לאין סוף. בדרך כלל, יהיה קשה יותר לקלוט את המסר, תחסר בו אותנטיות. בלי האמונה הזאת עלול להווצר ניתוק בין מה שאני אומר למה שאני עושה. הניתוק הזה, הוא, בעיניי, אחד הסיבות לכשלים חינוכיים. כשעולם הערכים שלך נשאר רק בגדר הצהרות, חכמות ומוסריות ככל שיהיו, זה פשוט לא עובר. אל תנסו את זה עם נוער. זה לא יעבוד. הם יקלטו היטב את המסר האמיתי מאחורי המילים, את המסר שמעבירים המעשים.

לכן, כהורים, כחברים, כמחנכים, אנחנו לא צריכים להבהל מהתנגדויות. לא להבהל אם נראה כאילו המסרים לא עוברים מיד. הם מחלחלים. לאט, אבל בטוח. לא לפחד לחנך כמו שאתה מאמין. לא לפחד להראות את המרחבים שלך ואת המרחבים שאתה מבקש להעניק, גם אם נראה שזה פשוט לא עובד. זה שם. כי מי שראה איך אתה חי, איך אתה עובד, מי שראה נֶבֶט ופרח ואפילו מי שראה יצור "דוחה" מתחת למיקרוסקופ, גם אם קם והלך, משהו שם נזרע, משהו הכה שם שורש. משהו עוד ילבלב ויפרח.

יש ללמוד מפרשה זו שצוה המקום ב"ה לומר לבנ"י זאת הפרשה אם כי לא שמעו מקוצר רוח כו'. עכ"ז נשאר בוודאי בהם קצת רושם מדיבורים אלו אשר אחר הגאולה נתברר להם למפרע כל הדיבורים. כי נמצא קצת ידיעה בלב אדם. אשר הש"י בוחן כליות ולב. מבין זאת המחשבה. מה שאדם עצמו לא יוכל להרגיש כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו של אדם הוא מבין [שפת אמת, וארא, תרל"ט].

אברהם, יצחק, יעקב, התגלות, הבטחות, ארץ כנען… מה אתה מדבר משה? תהיה יו"ר ועד טוב ותשיג לנו יום חופשי והעלאה במשכורת הקישואים והבצלים. למי יש פנאי נפשי להתעסק בעליונים כשהגב נשבר מלבנות פירמידות? 

דָבֶּר, אומר הקב"ה למשה. גם במצב הזה. תציב את הרף גבוה. אל תדבר איתם על חופשה בקיץ. נו, מה אמר אנטואן דה - סנט אקזופרי (שכתב את 'הנסיך הקטן'), "אם בדעתכם לבנות אנייה, אל תגייסו אנשים שיחטבו עצים ואל תכבירו עליהם משימות ועבודה, אלא, פשוט למדו אותם להתגעגע אל מרחבי האינסוף של הים".

הגעגוע אל המרחבים, הדיבור הגבוה של ערכים, מטרות ומשימות יחלחל לאט לאט וכשכל אחד יחשוב פתאום שהוא צריך סירה כדי להגיע למרחקים, שבוער בו לממש ערכים, זה יהיה מתוך מה שהוא שמע בעבר. אפילו מבלי שזכר מתי זה נאמר ואפילו מבלי לזכור את המורה שהראה לו מחוץ לכיתה סנה בוער.

שבת שלום,

איתן

שמות תשפ"ב

 בס"ד

שיעור ראשון בטכנאות מחשבים. בכל תקלה קודם כל לעשות RESTART למחשב. תשאלו את נציגי התמיכה ובעיקר את הטכנאים שהגיעו במיוחד לקריאות מצוקה ובלחיצה אחת… מנסיון אישי זה עבד ברוב המקרים שנקראתי דחוף לכיתה לסייע למורה בחרדה שהנה, בגלל המחשבים האלה, הלך השיעור וכל הטכנולוגיה הזאת ואז, לחיצת הפלא ו…

אם רק היה ניתן להשתיל כפתור כזה בבני אדם (ליד הכפתור להנמכת הווליום והחיבור ל-USB..). אם רק היה ניתן בכזאת קלות בזמני משבר, ירידה במצב רוח, "סתם" הרגשה שמשהו תקוע ועד מצבי חרדה ודיכאון, ללחוץ על כפתור ופשוט להתחיל מחדש ולתת למערכת העצבית וההורמונלית להתאפס. כי לא מעט פעמים, מקור הבעיה בנפש ובמערכות יחסים, כבר נשכח, זניח, או טופל, אבל, הסחרור שבא בעקבותיו לא מצליח לעצור. האדם שבוי במעגל שנראה אין סופי והוא לא יכול לראות את הדרך החוצה, את היכולת לשבור את המעגל של הרגשות ושל המעשים שהוא שבוי בהם. עצירה שתאפשר לנסות שוב ולעשות את זה אחרת. אני חושב שחלק מהגורמים לזה הוא  שגם "להתחיל מחדש", יכול להשמע לא פחות מאיים ומפחיד.

יש לנו מנגנונים RESTART של גוף ונפש. צריך ללמוד להשתמש בהם. הם הבסיס לכל התערבות במצבי לחץ. אבל, אני רוצה לדבר על משהו רחב יותר. על התחדשות. היכולת להתחיל מחדש, לא במובן של הרגעת המערכת, אלא, ליצור אצלי תנועה קבועה של התחדשות. אני כל הזמן שואף למשהו, משתפר. אני מאמין שהבסיס ליכולת הזאת היא יצירה מתמדת של 'תמונת עתיד'. אני עובד בהווה, אבל תמיד יש לי חלום להגשים, שאיפות למלא. ד"ר ויקטור פרנקל, יהודי אוסטרי, הצליח לראות תמונת עתיד בתוך זוועות מחנות ההשמדה הנאצים בהם נכלא ואיבד את רוב משפחתו. היכולת הזאת, הוא כותב בספרו "האדם מחפש משמעות" (עוד לא קראתם???), היא הבסיס ליכולת של האדם להתגבר על כל קושי.

אם אכתוב שלראות תמונת עתיד בגיל הנעורים קל יותר מאשר בגיל 40, אני בטוח שהקוראים בגיל הזה יגידו שאני לא מבין כלום, לעומת הנהוני ההסכמה של ה'קשישים'. לכאורה בנעורים הכל משתנה ומתחדש מעצם שלבי החיים הטבעיים. כל שנה בתיכון היא משהו אחר, חוויות אחרות, יכולות אחרות, רישיון, חברויות, התאהבויות.. ואז שנות השירות, לימודים, פרנסה, זוגיות, משפחה והכל קורה בשנים ספורות. לעומת הגיל שבו, לכאורה, הבחירות מצומצמות יותר. אני כנראה כבר לא אגיע לירח. לנוער עוד יש סיכוי. אז למה הם לא יסכימו איתי? לא רק בגלל שלאדם קשה להסתכל על עצמו מבחוץ, אלא, בגלל שהם צודקים, היכולת להתחדש בכלל לא קשורה לגיל. היא עניין תודעתי. בגיל הנעורים, עם כל יכולת הבחירה העתידית הרחבה, אפשר לחוש חוסר יכולת לבחור, מצב תקוע שגם לא ישתנה. ובגיל 40 (הנהדר) ואפילו הלאה, גם אם יש דברים שכבר חסומים, עוד יש אפשרות לצייר תמונת עתיד, עוד משהו ללמוד, לעשות ולהתחדש.

אז אם אתם 'מטפלים', אל תבקשו שיציירו לכם עץ. ציירו להם עתיד.

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המדרש ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחינת התחדשות והוא לישראל דכ' אין כל חדש כו'. רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי' יוסף שמשם בא ההתחדשות עי"ז יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. ודפח"ח. כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות [....] ולזה צריכין בחי' אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות השם יתברך [...] וכ' אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע"י אמונה הנ"ל. וז"ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי' אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום [...] וזה הי' ג"כ אות המטה שע"י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע"י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל [...] ולזה העיקר אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ"ל. [שפת אמת, שמות, תרל"א]:

באמונה האלילית בכלל והמצרית בפרט, אין חדש תחת (אל) השמש. (אל) הנילוס זרם מראשית הזמן ויזרום עד אחריתו. השמש תזרח גם מחר. אם נולדתי למלוך, אמלוך, אם נולדתי עבד, אין בי שום יכולת לחשוב שאהיה משהו אחר. ופתאום, דווקא במצרים, קם מלך חדש. מלך משנה מציאות. לוקח עם מהאליטה ומוריד אותו לעבדות. מאיפה היכולת הזאת?

מישראל. הפרעה הקודם למד מישראל לחלום והפרעה הזה למד לחדש. זה שהחידוש היה לרעת בני ישראל, מסביר ה'שפת אמת', מגיע מהחטא. על שלא עשו ברית מילה הקשור לכוחו של יוסף שידע להתגבר על יצר העריות. מה הקשר בין כוח זה להתחדשות? מסביר ה'שפת אמת' שזה כוח גדול שיכול ללמד אותך להפריד בין פנימיות חזקה ועוצמה אדירה ובין קליפות חיצוניות שבאותה העוצמה בדיוק יכולים להפיל את האדם. כשאתה יודע לעשות את ההפרדה הזאת וכשאתה בוחר כל פעם מחדש לגלות בכל דבר את הפנימיות שבו, משמע, את הכוח שבו, את מה שיכול ליצור חיים, מעצם זה יש לך את הכוח לחקור, לבדוק, לחפש ולחדש.

ממשיך ה'שפת אמת' ואומר כי לצורך זה האדם זקוק לאמונה. להאמין שזה אפשרי בכל דבר, בכל מצב. שיש אחדות בעולם וגם מה שנראה רע מגיע מהקב"ה. הקב"ה לימד את משה שיעור בנושא. מטה אלוהים יכול להפוך לנחש (מכיש, מסית, הורג, מלשין), נחש יכול להפוך למטה. אמונה כזאת היא מפתח להתגבר על כל מיצר. חבקוק הנביא העמיד את כל התורה על דבר אחד "צדיק באמונתו יחיה" עם יש בך את האמונה הזאת, כל השאר כבר יבוא.

רק אחרי השיעור הזה, משה יכול לעמוד מול עם של עבדים ולצייר להם תמונת עתיד שתתחיל להניע את הגאולה.

שבת שלום,

איתן.

ויחי תשפ"ב

בס"ד

יומיים של אימון פרמדיקים בירושלים. תכנים נהדרים, אנשים נהדרים והעיר, שכל ביקור בה, מבטא תחושה של עלייה לרגל. יש בה משהו מיוחד בעיר הזאת שמושך אותי מאוד, אבל גם מעורר דחייה. כדי לחמוק מפקקי החפירות של הרכבת הקלה, הוביל אותנו הוויז דרך השכונות והמרכזים החרדיים של העיר. המסתכל מהצד רואה גטאות של עולם מקביל שבו חוקי הלבוש, החינוך והעשייה שונים - מיוחדים מהעולם שנמצא חמש דקות נסיעה משם.

נסעתי עם חבר. פרמדיק ועוזר רופא שהתחיל גם הוא ללמד בשנים האחרונות את מקצוע מדעי הבריאות בבית ספר תיכון. "בדקתי, ואין בתי ספר תיכוניים פרטיים בכל הצפון" אמר לי. מכאן סיפר על קרובת משפחה שלא הסתדרה עם בית הספר התיכון בו למדה והצליחה לצמוח ולהתפתח בתיכון פרטי. תיכון שלכאורה מקבל את כולם, אבל המחיר גבוה יותר (אמנם כמו בישיבות תיכוניות…) ובעיקר אין סובלנות לחוסר למידה. לא לומד? מפריע? - לא בבית ספרנו.

בתוכי נדלקה ההתנגדות האוטומטית. קשה לי עם החינוך הפרטי. עם הרפואה הפרטית. עם התבדלות. מתקשה לקבל תנאי קבלה שונים, בין אם זה לבית ספר מסוים ובין אם למגמה. הן מבחינת הכסף והן מבחינת חוסר ההתמודדות. תלמיד שלא יוכל לזכות בחינוך איכותי מבחינת תכני ההוראה, שיטות ההוראה ומורים מצטיינים, רק בגלל שהוריו עם יכולת כלכלית נמוכה או שהוא מאתגר את המערכת החינוכית, אני מרגיש שזה בלתי נסבל.

טוב. נכבה רגע את ההתנגדות האוטומטית. הרי מי כמוני מכיר את תחלואי המערכת הממלכתית. את הקושי בהנעת תהליכי הוראה והערכה, קיבוע של תכנים ובעיקר את הקושי הגדול בניהול כוח האדם. משרד החינוך הוא ארגון גדול, בירוקרטי מאוד, ספינת ענקית שלסובב אותה לכיוון אחר מזה שבו היא שטה נדרשת אנרגיה רבה והיא דורשת ממך קבלת מרות. ארגון המורים גם הוא ארגון גדול וחזק שמשפיע באופן מהותי על החינוך, כי בסופו של דבר תהליכי החינוך - הוראה - הערכה, נעשים על ידי המורים והקושי בניהול כח האדם על ידי מנהלי בית הספר מביא לקשיים גדולים בהובלת תהליכים ופוגע באופן חד משמעי בתלמידים.

אז מה נכון יותר? מה אתם מרגישים? (אשמח לקבל תגובות). קראתי בויקיפדיה על החינוך הפרטי. מעניין שהחינוך הזה התחיל בגלל הרצון לשמור על חינוך דתי קתולי בנפרד מהחינוך החילוני, כמו שקרה אצלנו עם החינוך החרדי. מעניין שכותב הערך לא מצא, או לא רצה, לכתוב על ההתנגדות לחינוך הפרטי… אני עדיין חושב שצריך להאבק. שצריך להלחם כדי שרובם ככולם של המוטיבים הקיימים בבתי ספר פרטיים יהיו נחלת בתי הספר הממלכתיים. לייצר מהפכות שיבואו מלמטה ולייצר אווירה אחרת שתביא / תשאיר את המורים הטובים. אלו שרואים במקצוע מקום של התפתחות, לא פחות משל עובד הייטק שלא יכול שלא להתפתח כל הזמן, אחרת לא יהיה רלוונטי. התפתחות בהבנת הנוער, בראיית השליחות שבמקצוע ולא רק את הנוחות האישית. זה תלוי בכולנו. בתלמידים ובהורים, שלא צריכים להיות מוכנים לקבל את מה שיש ולדרוש שינוי, מהמורים שצריכים להבין שהאחריות בידיים שלהם וכמובן מכל מי שמניע מוסד לימודים או אחריות עליו.

בפסוק ויקרא יעקב אל בניו כו'. כי קריאה הוא לשון התקרבות והתחברות כמה שכתוב וקרא זה אל זה. ולשון מינוי כמ"ש ויקרא לאור יום פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו'. והענין שנתן יעקב אע"ה לכל שבט מינוי שלו. והראה לכל א' מקומו והתחברות שלו ביעקב אביהם. כי כמו שיעקב אע"ה מקיים כל הבריאה כמ"ש חז"ל שצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. כן השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם. וע"ז כתיב לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וכ' לה' עין אדם. וכל שבטי ישראל עין אדם הוא הצורה של יעקב אבינו שאחז"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון וכל השבטים הם ענפים שמתפשטין מזה האילן… [שפת אמת, ויחי, תרמ"ה]:

השבטיות הייתה חקוקה עמוק בעם ישראל. יעקב מעודד אותה, סדר החנייה בהליכה במדבר עודדה אותה והחלוקה לנחלות בארץ ישראל הבליטה אותה מאוד. יש עניין בלהיות עם הדומה לי. מקום בו אני יכול לפתח את הכשרונות המיוחדים בי. להביא את מה שאני טוב בו ולא לטבוע בים שטחי של אחידות. עם זאת, לשבטיות הזאת היו מחירים גבוהים. מלחמות אחים ממש. תקופת השופטים התאפיינה בשבטיות בלי שלטון מרכזי "איש הישר בעיניו יעשה" - והם עשו. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. דור של הבל נאמר עליהם. השבטיות הייתה כל כך חזקה שלא ניתן היה לשים שלטון מרכזי. אירוע פלגש בגבעה היה אירוע מכונן. איחוד של השבטים כדי למחות על חוסר מוסריות. משהו שם התחיל להבנות. גם גיבורי הסיפור היו משבטים מעורבים. הונחה התשתית לשלטון מרכזי שהגיע בימי המלכים הראשונים, אבל התחזק רק בהמשך. 

יעקב קורא לבניו. כולם יחד ואחד אחד. נותן לכל אחד ברכה משלו, מקום משלו, אבל גם מלמד אותם, אומר ה'שפת אמת' את מקומם בתוך 'יעקב', בגוף המשולב שצריך להיות שלם ואחד. בני יעקב עונים לו "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". אנחנו מכירים בשוני בינינו, אבל מכירים באחדות שמתחילה מהקב"ה ושתפקידנו להופיע אותה בעולם.

קריאה של התנ"ך, של ההיסטוריה של בית שני, של הגלות ושל תחילת הציונות, צריכה להביא אותנו להבנה של האיחוד מול הייחוד. של אחת המשימות הקשות ביותר, כיצד לשמור על היחד מבלי לוותר על הייחוד. אני חושב שחשוב לשים לב לכל הדברים המשותפים (או כמה שיותר משותפים בעם), להיות שותפים בהם ולקחת חלק. התיישבות, שירות צבאי / לאומי, השכלה וחינוך, הם המקומות בהם אני מאמין שצריך להכנס עם כולם מתחת לאלונקה, אבל שהכתף שלי, הנושאת בעול, תהיה הכתף המיוחדת שלי.

שבת שלום,

איתן.

 

ויגש תשפ"ב

 בס"ד

בכניסה לתהליך של שינוי, בין אם שינוי כפוי, בין אם מתוכנן, בין אם שמחים בו ובין אם לא, יש לא מעט חששות וישנה גם התרגשות. זו יכולה להיות כניסה לתהליך קצר, או כניסה לתקופת חיים שלמה. זאת בהנחה, כמובן, שהאדם מודע לשינוי שהולך לעבור עליו. החששות, איך אעבור את השינוי, מה יחכה לי מהצד השני, האם אני הולך להשתנות בתהליך הזה ואיזה אדם אהיה בסופו. האם אצליח לשמור על עצמי, להשאר נאמן למי שאני, או שאני עלול להשתנות ולהפגע. מי יודע, אולי אני בכלל רוצה לנטוש את מי שהייתי קודם ולצאת ממנו אדם אחר לגמרי. אחת הדוגמאות הבולטות היא הכניסה למסגרות שאחרי תיכון, צבא, חתונה, שינויים דרמטיים המשפיעים שנים ועשרות שנים קדימה…

אני חושב שאחת מנקודות המפתח להצלחה בצליחת השינוי ויציאה ממנו מחוזק יותר, תוך שמירה על האישיות שלך, היא המעורבות של האדם בתהליך. עד כמה הוא מכין את עצמו לפני, עד כמה הוא נכון להכנס לתהליך, עד כמה הוא מוכן להכנס אליו עם עיניים פקוחות ולהיות פעיל בו.

אפשר להכנס אליו ולהיות בו כמו על סרט נע שמישהו אחר מפעיל ושולט בו (ע"ע הקליפ לשיר The wall של הפינק פלויד. קליפ מזעזע שיום אחד שווה להעז ולשאול האם הוא עוד רלוונטי היום), אפשר לתת לכוח הכובד (שהוא כוח נפשי לא פחות מכוח פיזיקלי) לעשות את שלו, "לזרום" לאן שהחיים ייקחו אותי… הפאסיביות הזאת תגרום בדרך כלל, ממש כמו בקליפ, שאסיים אותו בנפילה אחר נפילה שונה ומעוך, נפילה שלפעמים אין אחריה תקומה… השבוע ישבתי לאכול בחוץ עם הבן שלי ונגש אלינו אדם לקבץ נדבות. שאל אותי הנער "איך מגיעים למצב כזה?", עניתי לו שיש כמובן כאלה שעברו חוויות קשות שאנחנו לא נבין, שנגזר עליהם, בעל כורחם גורל אכזרי. אבל, לרוב, בתהליכי הנפילה האלה, האדם גם עמד בפני צמתים בהן הוא היה יכול לבחור אחרת. בעיקר, לבחור לקחת אחריות. אמרתי לו שזה מתחיל ממש עכשיו, בגיל הנעורים כתהליך גדול, המורכב מעשרות תהליכי משנה קטנים.

לעומת זאת לקיחת אחריות על כניסה לשינוי, על כניסה לתהליך ואקטיביות במהלכו של השינוי, תביא לכך שגם אם השינוי לא צלח, גם אם לא השגתי את המטרות שרציתי, ואפילו אם נפלתי, אני אוכל לומר שעשיתי מה שיכולתי ובעיקר שנשארתי אני. תהליך כזה גם יאפשר לי לקום ולהמשיך הלאה, לנסות ולעבור עוד שינוי, עוד תהליך. להיות בתנועה שסך הכוחות שלה למעלה, גם אם ישנן נפילות.

בשם מו"ז ז"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות למצרים. ופי' שהי' צריך לירד מדריגה אחר מדריגה עד למצרים. וע"י יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות. ויש להוסיף ע"ד מ"ש וירא כו' העגלות אשר שלח יוסף כו' ותחי רוח יעקב כו'. שראה שיוכל לילך למצרים בלי השתנות וזהו ההפרש בין שלשלאות לעגלות וזה היה עיקר שמחתו. וז"ש שעגלות של פרעה פסל אותם כי הי' חקוק עליהם ע"ז כו' והוא כנ"ל [שפת אמת, ויגש, תרל"ה]:

גזירת ברית בין הבתרים הייתה ידועה, כמובן, ליעקב וכדי שיתקיים "ודור רביעי ישובו הנה" הוא הבין שעוד רגע ותגיעה השעה ותהליך גלות נוסף של העם העברי שאך זה מתהווה, יגיע. אפשר להניח כי הוא נכנס לתהליך מתוך אמונה בברית ובתוצאה החיובית שבסופה, אך, אולי לא פחות, בחשש מגזירת "וענו אותם ארבע מאות שנה" ואיך ייצאו ממנה.

הוא אולי חשב, למשך מספר שנים, שהוא מוכן. שניים עשר שבטים הוליד, כולם נבחרו להיות שבטי י-ה ועם כוח כזה, עברנו את לבן, נעבור גם את פרעה. אבל החבילה מתפרקת, יוסף איננו, יהודה יורד מאת אחיו, ראובן בכורו חוטא, שמעון ולוי, מי יודע מה עוד יעשו, כך, שאולי, אין כאן עם, אין אפילו משפחה שתוכל לעבור את הגלות הזאת. נראה שיהיה כאן תהליך של שלשלאות ברזל. מפרש ה'שפת אמת' שלשלת במובן שהיא עשויה מחוליה ועוד חוליה, התדרדרות אחר התדרדרות, כמו מפולת סלעים במורד ההר. חוליות ברזל שאי אפשר לנתק אותן אחת מהשנייה, אין שליטה…

ואז מגיעות העגלות של יוסף עם הבשורה של 'עוד יוסף חי'. המשפחה חזרה להיות שלמה (עוד לא מושלמת, אבל איזו משפחה כן..), הדרך היא אמנם לגלות, אבל דרך ישרה, נשלטת, מתוך כוח, מתוך עוצמה. אז כן, נעבור את הגלות ההכרחית הזאת, כדי להיות לעם שמקבל על עצמו את משימת העבדות ולהביא את בשורת החירות לעולם. לא כי התדרדרנו לכך, אלא, כי נסענו אליה בדרך ישרה, בעיניים פקוחות ובאמונה בקב"ה. במבט נוסף על העגלות הוא רואה, שיוסף, בתוך כל 20 שנות בדידותו במצרים, שמר על עצמו, אלו עגלות של איש עברי גאה, עגלות שיוצרו במצרים, אבל שהורדה מהן העבודה זרה. 

יעקב אורז את הבית ומחייך.

"ותחי רוח יעקב אביהם".

שבת שלום,

איתן.