בס"ד
יומיים של אימון פרמדיקים בירושלים. תכנים נהדרים, אנשים נהדרים והעיר, שכל ביקור בה, מבטא תחושה של עלייה לרגל. יש בה משהו מיוחד בעיר הזאת שמושך אותי מאוד, אבל גם מעורר דחייה. כדי לחמוק מפקקי החפירות של הרכבת הקלה, הוביל אותנו הוויז דרך השכונות והמרכזים החרדיים של העיר. המסתכל מהצד רואה גטאות של עולם מקביל שבו חוקי הלבוש, החינוך והעשייה שונים - מיוחדים מהעולם שנמצא חמש דקות נסיעה משם.
נסעתי עם חבר. פרמדיק ועוזר רופא שהתחיל גם הוא ללמד בשנים האחרונות את מקצוע מדעי הבריאות בבית ספר תיכון. "בדקתי, ואין בתי ספר תיכוניים פרטיים בכל הצפון" אמר לי. מכאן סיפר על קרובת משפחה שלא הסתדרה עם בית הספר התיכון בו למדה והצליחה לצמוח ולהתפתח בתיכון פרטי. תיכון שלכאורה מקבל את כולם, אבל המחיר גבוה יותר (אמנם כמו בישיבות תיכוניות…) ובעיקר אין סובלנות לחוסר למידה. לא לומד? מפריע? - לא בבית ספרנו.
בתוכי נדלקה ההתנגדות האוטומטית. קשה לי עם החינוך הפרטי. עם הרפואה הפרטית. עם התבדלות. מתקשה לקבל תנאי קבלה שונים, בין אם זה לבית ספר מסוים ובין אם למגמה. הן מבחינת הכסף והן מבחינת חוסר ההתמודדות. תלמיד שלא יוכל לזכות בחינוך איכותי מבחינת תכני ההוראה, שיטות ההוראה ומורים מצטיינים, רק בגלל שהוריו עם יכולת כלכלית נמוכה או שהוא מאתגר את המערכת החינוכית, אני מרגיש שזה בלתי נסבל.
טוב. נכבה רגע את ההתנגדות האוטומטית. הרי מי כמוני מכיר את תחלואי המערכת הממלכתית. את הקושי בהנעת תהליכי הוראה והערכה, קיבוע של תכנים ובעיקר את הקושי הגדול בניהול כוח האדם. משרד החינוך הוא ארגון גדול, בירוקרטי מאוד, ספינת ענקית שלסובב אותה לכיוון אחר מזה שבו היא שטה נדרשת אנרגיה רבה והיא דורשת ממך קבלת מרות. ארגון המורים גם הוא ארגון גדול וחזק שמשפיע באופן מהותי על החינוך, כי בסופו של דבר תהליכי החינוך - הוראה - הערכה, נעשים על ידי המורים והקושי בניהול כח האדם על ידי מנהלי בית הספר מביא לקשיים גדולים בהובלת תהליכים ופוגע באופן חד משמעי בתלמידים.
אז מה נכון יותר? מה אתם מרגישים? (אשמח לקבל תגובות). קראתי בויקיפדיה על החינוך הפרטי. מעניין שהחינוך הזה התחיל בגלל הרצון לשמור על חינוך דתי קתולי בנפרד מהחינוך החילוני, כמו שקרה אצלנו עם החינוך החרדי. מעניין שכותב הערך לא מצא, או לא רצה, לכתוב על ההתנגדות לחינוך הפרטי… אני עדיין חושב שצריך להאבק. שצריך להלחם כדי שרובם ככולם של המוטיבים הקיימים בבתי ספר פרטיים יהיו נחלת בתי הספר הממלכתיים. לייצר מהפכות שיבואו מלמטה ולייצר אווירה אחרת שתביא / תשאיר את המורים הטובים. אלו שרואים במקצוע מקום של התפתחות, לא פחות משל עובד הייטק שלא יכול שלא להתפתח כל הזמן, אחרת לא יהיה רלוונטי. התפתחות בהבנת הנוער, בראיית השליחות שבמקצוע ולא רק את הנוחות האישית. זה תלוי בכולנו. בתלמידים ובהורים, שלא צריכים להיות מוכנים לקבל את מה שיש ולדרוש שינוי, מהמורים שצריכים להבין שהאחריות בידיים שלהם וכמובן מכל מי שמניע מוסד לימודים או אחריות עליו.
בפסוק ויקרא יעקב אל בניו כו'. כי קריאה הוא לשון התקרבות והתחברות כמה שכתוב וקרא זה אל זה. ולשון מינוי כמ"ש ויקרא לאור יום פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו'. והענין שנתן יעקב אע"ה לכל שבט מינוי שלו. והראה לכל א' מקומו והתחברות שלו ביעקב אביהם. כי כמו שיעקב אע"ה מקיים כל הבריאה כמ"ש חז"ל שצורתו חקוקה תחת כסא הכבוד. כן השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם. וע"ז כתיב לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וכ' לה' עין אדם. וכל שבטי ישראל עין אדם הוא הצורה של יעקב אבינו שאחז"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון וכל השבטים הם ענפים שמתפשטין מזה האילן… [שפת אמת, ויחי, תרמ"ה]:
השבטיות הייתה חקוקה עמוק בעם ישראל. יעקב מעודד אותה, סדר החנייה בהליכה במדבר עודדה אותה והחלוקה לנחלות בארץ ישראל הבליטה אותה מאוד. יש עניין בלהיות עם הדומה לי. מקום בו אני יכול לפתח את הכשרונות המיוחדים בי. להביא את מה שאני טוב בו ולא לטבוע בים שטחי של אחידות. עם זאת, לשבטיות הזאת היו מחירים גבוהים. מלחמות אחים ממש. תקופת השופטים התאפיינה בשבטיות בלי שלטון מרכזי "איש הישר בעיניו יעשה" - והם עשו. עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. דור של הבל נאמר עליהם. השבטיות הייתה כל כך חזקה שלא ניתן היה לשים שלטון מרכזי. אירוע פלגש בגבעה היה אירוע מכונן. איחוד של השבטים כדי למחות על חוסר מוסריות. משהו שם התחיל להבנות. גם גיבורי הסיפור היו משבטים מעורבים. הונחה התשתית לשלטון מרכזי שהגיע בימי המלכים הראשונים, אבל התחזק רק בהמשך.
יעקב קורא לבניו. כולם יחד ואחד אחד. נותן לכל אחד ברכה משלו, מקום משלו, אבל גם מלמד אותם, אומר ה'שפת אמת' את מקומם בתוך 'יעקב', בגוף המשולב שצריך להיות שלם ואחד. בני יעקב עונים לו "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד". אנחנו מכירים בשוני בינינו, אבל מכירים באחדות שמתחילה מהקב"ה ושתפקידנו להופיע אותה בעולם.
קריאה של התנ"ך, של ההיסטוריה של בית שני, של הגלות ושל תחילת הציונות, צריכה להביא אותנו להבנה של האיחוד מול הייחוד. של אחת המשימות הקשות ביותר, כיצד לשמור על היחד מבלי לוותר על הייחוד. אני חושב שחשוב לשים לב לכל הדברים המשותפים (או כמה שיותר משותפים בעם), להיות שותפים בהם ולקחת חלק. התיישבות, שירות צבאי / לאומי, השכלה וחינוך, הם המקומות בהם אני מאמין שצריך להכנס עם כולם מתחת לאלונקה, אבל שהכתף שלי, הנושאת בעול, תהיה הכתף המיוחדת שלי.
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה