בס"ד
בכניסה לתהליך של שינוי, בין אם שינוי כפוי, בין אם מתוכנן, בין אם שמחים בו ובין אם לא, יש לא מעט חששות וישנה גם התרגשות. זו יכולה להיות כניסה לתהליך קצר, או כניסה לתקופת חיים שלמה. זאת בהנחה, כמובן, שהאדם מודע לשינוי שהולך לעבור עליו. החששות, איך אעבור את השינוי, מה יחכה לי מהצד השני, האם אני הולך להשתנות בתהליך הזה ואיזה אדם אהיה בסופו. האם אצליח לשמור על עצמי, להשאר נאמן למי שאני, או שאני עלול להשתנות ולהפגע. מי יודע, אולי אני בכלל רוצה לנטוש את מי שהייתי קודם ולצאת ממנו אדם אחר לגמרי. אחת הדוגמאות הבולטות היא הכניסה למסגרות שאחרי תיכון, צבא, חתונה, שינויים דרמטיים המשפיעים שנים ועשרות שנים קדימה…
אני חושב שאחת מנקודות המפתח להצלחה בצליחת השינוי ויציאה ממנו מחוזק יותר, תוך שמירה על האישיות שלך, היא המעורבות של האדם בתהליך. עד כמה הוא מכין את עצמו לפני, עד כמה הוא נכון להכנס לתהליך, עד כמה הוא מוכן להכנס אליו עם עיניים פקוחות ולהיות פעיל בו.
אפשר להכנס אליו ולהיות בו כמו על סרט נע שמישהו אחר מפעיל ושולט בו (ע"ע הקליפ לשיר The wall של הפינק פלויד. קליפ מזעזע שיום אחד שווה להעז ולשאול האם הוא עוד רלוונטי היום), אפשר לתת לכוח הכובד (שהוא כוח נפשי לא פחות מכוח פיזיקלי) לעשות את שלו, "לזרום" לאן שהחיים ייקחו אותי… הפאסיביות הזאת תגרום בדרך כלל, ממש כמו בקליפ, שאסיים אותו בנפילה אחר נפילה שונה ומעוך, נפילה שלפעמים אין אחריה תקומה… השבוע ישבתי לאכול בחוץ עם הבן שלי ונגש אלינו אדם לקבץ נדבות. שאל אותי הנער "איך מגיעים למצב כזה?", עניתי לו שיש כמובן כאלה שעברו חוויות קשות שאנחנו לא נבין, שנגזר עליהם, בעל כורחם גורל אכזרי. אבל, לרוב, בתהליכי הנפילה האלה, האדם גם עמד בפני צמתים בהן הוא היה יכול לבחור אחרת. בעיקר, לבחור לקחת אחריות. אמרתי לו שזה מתחיל ממש עכשיו, בגיל הנעורים כתהליך גדול, המורכב מעשרות תהליכי משנה קטנים.
לעומת זאת לקיחת אחריות על כניסה לשינוי, על כניסה לתהליך ואקטיביות במהלכו של השינוי, תביא לכך שגם אם השינוי לא צלח, גם אם לא השגתי את המטרות שרציתי, ואפילו אם נפלתי, אני אוכל לומר שעשיתי מה שיכולתי ובעיקר שנשארתי אני. תהליך כזה גם יאפשר לי לקום ולהמשיך הלאה, לנסות ולעבור עוד שינוי, עוד תהליך. להיות בתנועה שסך הכוחות שלה למעלה, גם אם ישנן נפילות.
בשם מו"ז ז"ל ראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות למצרים. ופי' שהי' צריך לירד מדריגה אחר מדריגה עד למצרים. וע"י יוסף זכה לירד למצרים בלי השתנות. ויש להוסיף ע"ד מ"ש וירא כו' העגלות אשר שלח יוסף כו' ותחי רוח יעקב כו'. שראה שיוכל לילך למצרים בלי השתנות וזהו ההפרש בין שלשלאות לעגלות וזה היה עיקר שמחתו. וז"ש שעגלות של פרעה פסל אותם כי הי' חקוק עליהם ע"ז כו' והוא כנ"ל [שפת אמת, ויגש, תרל"ה]:
גזירת ברית בין הבתרים הייתה ידועה, כמובן, ליעקב וכדי שיתקיים "ודור רביעי ישובו הנה" הוא הבין שעוד רגע ותגיעה השעה ותהליך גלות נוסף של העם העברי שאך זה מתהווה, יגיע. אפשר להניח כי הוא נכנס לתהליך מתוך אמונה בברית ובתוצאה החיובית שבסופה, אך, אולי לא פחות, בחשש מגזירת "וענו אותם ארבע מאות שנה" ואיך ייצאו ממנה.
הוא אולי חשב, למשך מספר שנים, שהוא מוכן. שניים עשר שבטים הוליד, כולם נבחרו להיות שבטי י-ה ועם כוח כזה, עברנו את לבן, נעבור גם את פרעה. אבל החבילה מתפרקת, יוסף איננו, יהודה יורד מאת אחיו, ראובן בכורו חוטא, שמעון ולוי, מי יודע מה עוד יעשו, כך, שאולי, אין כאן עם, אין אפילו משפחה שתוכל לעבור את הגלות הזאת. נראה שיהיה כאן תהליך של שלשלאות ברזל. מפרש ה'שפת אמת' שלשלת במובן שהיא עשויה מחוליה ועוד חוליה, התדרדרות אחר התדרדרות, כמו מפולת סלעים במורד ההר. חוליות ברזל שאי אפשר לנתק אותן אחת מהשנייה, אין שליטה…
ואז מגיעות העגלות של יוסף עם הבשורה של 'עוד יוסף חי'. המשפחה חזרה להיות שלמה (עוד לא מושלמת, אבל איזו משפחה כן..), הדרך היא אמנם לגלות, אבל דרך ישרה, נשלטת, מתוך כוח, מתוך עוצמה. אז כן, נעבור את הגלות ההכרחית הזאת, כדי להיות לעם שמקבל על עצמו את משימת העבדות ולהביא את בשורת החירות לעולם. לא כי התדרדרנו לכך, אלא, כי נסענו אליה בדרך ישרה, בעיניים פקוחות ובאמונה בקב"ה. במבט נוסף על העגלות הוא רואה, שיוסף, בתוך כל 20 שנות בדידותו במצרים, שמר על עצמו, אלו עגלות של איש עברי גאה, עגלות שיוצרו במצרים, אבל שהורדה מהן העבודה זרה.
יעקב אורז את הבית ומחייך.
"ותחי רוח יעקב אביהם".
שבת שלום,
איתן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה