לך לך תשפ"ב

 בס"ד

היה זה שבוע שעבר ואני נכנס עם התאג"ד לבסיס ממש עם כניסת השבת. גם בצבא, גם מבלי לשנות את הבגדים או להתארגן, אי אפשר שלא לחוש בשבת הנכנסת. הבסיס שקט וחיילים מתקבצים לתפילה. מעולם לא נתקלתי במניין חסר בקבלת שבת. הפעם היה קצת יותר קשה. מישהו הלך לחפש עשירי ואני מסתובב בינתיים בין מדפי הספרים ומחפש לימוד קצר היוצא משגרת הלימוד היומית והשבועית שלי.

צדו עיני את ספרי הרב קוק ועלתה בליבי מחשבת כפירה. האם מאמר ה'דור' עוד רלוונטי היום? המאמר פורסם לפני כ-115 שנה בתוך הספר "עקבי הצאן". השנים הן שנות תחילת המאה ה-20' ובארץ שתי קבוצות מרכזיות, החרדים של היישוב הישן והעולים החילונים של היישוב החדש. המתח בין הקבוצות אלה מלווה אותנו עד היום, אבל אז, בתקופה שאנשים רבים יצאו בשאלה דווקא מתוך בתי המדרש ובחרו בחיים "חופשיים", דור של חלוצים שפרק את עול התורה מעליו, אפילו שהכיר וידע אותה, המתח בער.

הרב קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל, מציב במאמר זה אמירה ברורה וחד משמעית לגבי גדולתו של הדור הזה. האהבה שלו כלפי כל יהודי והאמונה החזקה שלו בתחיית האומה, דווקא מתוך הכפירה ומתוך הקשיים חזקה ובלתי ניתנת לערעור. וכמה המאמר רלוונטי. כמה הוא מדויק. אנחנו דור ה-X מסתכלים על דורות ה-Y וה-Z לפעמים בביקורת ואפילו בזלזול. הדור שרוצה הכל, הדור שהמציא את ה"בא לי", הדור שזה חייב להתאים לו באופן אישי, שאם הוא לא "מתחבר" הוא לא עושה...

לראות דור כזה, בדיוק כמו שהרב קוק ראה את החלוצים עושה כלשונו: "המכאוב הגדול, המדכא את הנפש ביגון נורא ואיום, המצוי בדורנו בלב כל מי שחושב מעט מחשבה והוגה מעט דעה, ביחוד אם הוא גם-כן מוכשר לקבל הרגשה עדינה וישרה בלבבו, אין לתאר ולספר…" אין פה התעלמות, או "יהיה בסדר", יש מכאוב מתוך דאגה עמוקה. הדור ש- "המתהפך בחבליו בענות נוראה ומצוקי שאול. והכאב כל כך גדול, עד שנוטל ממנו גם כן את כשרון הדבור…" אין כמו המשפט הזה לתאר מצוקה של דור, שהבטן מתהפכת לו והוא אפילו לא יכול לתרגם אותו למילים, למשמעות.

שימו לב לתאור של הרב קוק את הדור. אני קורא את מה שנכתב ב-1916 ואני רואה בעיני את 2021: "דורנו, הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאד למצא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה. הוא שפל וירוד, גם רם ונשא ; הוא כולו חייב, גם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו..." והרב ממשיך ומתאר את הדור שרוצה גובה, שרוצה אמת. הנפש הגבוהה שלו מזהה את תורת הגלות כחוסר אמת ולכן הוא כופר בכל. בהמשך הוא גם נותן את הסברה החינוכית המרכזית בעיניי - אתה רואה דור במצב של שפל עם נשמה גבוהה? דבר איתו גבוה, ערכים, מוסר ואמת. תראה לו מהי התורה באמת. כן, התורה מתבטאת גם בדין שור שנגח את הפרה, אבל התורה היא חיבור של כלל המידות שבחיים, היא חיה מחוץ לבית המדרש ואת זה צריך להראות.

טוב, ברור שטעיתי. רלוונטי מאי פעם. וגם מחזק אותי כמורה ומחנך. משקפיים של אמת אנחנו צריכים, שרואים מבעד לכל הביטויים החיצוניים. אז מי שיודע לתת גודל ואמת - קדימה, למשימת החינוך.

מסתיימת התפילה. גם כשיש רק מניין מצומצם, עומדים בחוץ ומדברים. בחור מזוקן אחד דן בפרטי פרטים של הלכות עם המשגיח של הרבנות בדינים מסוימים ובהבדלים בין ספרדים לאשכנזים ותוך כדי דיבור מדליק סיגריה… אפשר לזעוק לשמיים לנוכח האבסורד. ואפשר לנשום עמוק, להביט בבחור הזה, לתהות על הגודל שהנפש שלו מבקשת. נשאל את עצמנו - איזו רוח גדולה חסרה לו בשביל שיימנע מהסיגריה בשבת? האם אנחנו מסוגלים לתת אותה?

נפשי יצאה אליו. נפשי יוצאת אליכם.

שבת שלום,

איתן.

נח תשפ"ב

 בס"ד

אחד המאפיינים בלהיות מורה בתיכון, הוא היכולת לחוות גם את הנעורים שלך שוב. להזכר שוב. מעיין הנעורים ממש. כמו כל זיכרון עבר, גם הזיכרון מהנעורים נע בין נוסטלגיה ועונג לבין הפינות האפלות שבנפש. לזכור ולהודות על המזל שנפל בחלקנו לחיות בעידן טרום הטלפונים הניידים, עודף התקשורת וכל הלחץ שמגיע איתם (בטח למי שגדל ביישוב נידח..), על החופש והתמימות. וגם, לא תמיד נעים להזכר, על הזמנים שהיה קשה, שלא היה אפשר להכיל יותר ושהיית בטוח שאף אחד אחר בעולם לא חווה את זה ככה (ואולי זה גם נכון), אף אחד לא שומע, ואף אחד לא יכול להבין.

לא תמיד זוכים ויש מי שמקשיב. לא תמיד יש מי שיודע גם לשמוע. שרואה את הדבר גם בעיניים השקטות. את ההקשבה ואת הראייה האלו צריכים בכל גיל. את היכולת לפתוח את העיניים והאזניים צריך לְפַתֵח בכל גיל. אתה יכול להיות משמעותי בכל גיל, בדיוק כפי שאתה צריך מישהו משמעותי בכל גיל. אתה יכול להיות גם וגם במקביל, זה אפילו נכון. אל תוותרו שתהיה לכם אוזן. לשמוע, שְתִּשְמַע.

ברש"י נח הי' צריך סעד ואברהם הי' מתחזק בצדקו מאליו. ודאי כל אדם צריך סיוע השי"ת כדאיתא אלמלא הקב"ה עוזרו וזה נאמר גם על אברהם. וגם כי אברהם אע"ה בעצמו אמר אשר התהלכתי וכ' ויחשבה לו צדקה. כי אברהם חשב שהכל מהשי"ת ואיך אמר שא"צ סעד. אבל הפי' שהכל מהשי"ת רק לפעמים השי"ת עוזר באופן שיצטרך סעד ולמי שראוי נותן באופן שלא יצטרך סעד. אבל צריך האדם לידע כי הכל רק מהשי"ת. ולמי שא"י זאת כראוי אין השי"ת נותן לו כן [שפת אמת, נח, תרל"ד]:

את האלוהים התהלך נח. קשור לאלוהים, הולך אחריו, כקשור בחוט, כנשען על מקל. נח קיבל סעד כדי להציל את העולם בעצמו, כדי לנהל בכוחו עולם בתוך עולם במשך שנה שלמה. נוח קיבל סעד, אך גם ידע להיות איש האדמה, לטעת ולפעול.

אברהם מעיד על עצמו שהוא התהלך אחרי האלוהים, מיוזמתו, צופה קדימה והולך זקוף. אברהם התהלך, פעל ובעצם שינה את העולם מבחינה רוחנית. אברהם שהעיד על עצמו "ואנוכי עפר ואפר" ידע גם הוא, לתפוס את שני הדברים בו זמנית. ידע מה תומך בו, מה מחייה אותו. ידע שבכוח זה שקיבל עליו לפעול מתוך הקשבה, גם אם אלו אנשי סדום.

שבת שלום,

איתן

בראשית תשפ"ב

 בס"ד

והארץ הייתה תוהו.

ובוהו -

כל אירופה.

ותמרות אש

ועשן -

המשפחה.

ויהי אור.

מאור קטון.

ויחל לעבוד,

ביום ובלילה.

ויאספו על פני המים,

ותראה, מרחוק, היבשה.

ויצא שורש מגזע כרות,

ויגדל עלה,

ויצץ ציץ,

ויגמול שקדים - 

המשפחה.

נפרדנו השבוע מסבתא שלי שייבי (בת שבע) זִכרה לברכה. בת 94 הייתה במותה. יצאה פעמיים מתוך אושוויץ, פגשה את סבא שלי, נתפסו בניסיון העלייה לארץ, התחתנו במחנה מעצר בקפריסין (עם פרחים עשויים מנייר טואלט…) והקימו משפחה וקהילה מתוך האובדן והזוועות ועם קשיי המחיה והפרנסה ובלי תלונות. משתף אתכם במה שאמרתי בהלוויה, שם נמצאים השורשים שלי. אין יותר "בראשית" מזה..

אז יש לנו גנים לאריכות ימים. מה עוד? ממה מורכב לנו ה'שמשוביץ'? מהן המתנות הגדולות שקיבלנו בגנים הביולוגיים ובגנים של החינוך? אני יודע להסתכל אל עצמי פנימה ולהגיד ממה אני מורכב, מה השפיע עלי, מיהם הגיבורים שלי ומה אני משתדל להעביר לדור הבא.

הגיבורים שלי הם אנשים שעשו את הבלתי ייאמן. כל יום. ושיהיה אפרורי ככל שיהיה. הם לא עמדו מנגד, הם קמו ועשו. הם גם לא תפסו את מרכז הבמה. למי יש זמן לזה? יש הרבה דברים לעשות. לוותר? לנוח? לא עכשיו (אולי רק בשבת על הכסא נוח, כדי להוציא לגרמנים את העיניים…).

סבתא, עשית את הבלתי ייאמן. במשך 94 שנים. כל יום. שרדת את השואה. כן, סיפרת לנו על השואה כשרצינו לשמוע, אבל התחושה הייתה של סיפור מופלא שתָחוּם בזמן עבר. כי בהווה אתם פה ועכשיו אני אעשה הכל כדי שיהיה לכם טוב ושהכל יהיה במקום, אז שבו, אני כבר אעשה... שרדת את השואה יום יום גם אחרי שהיא נגמרה. הקמת וטיפחת משפחה וקהילה מאפס. בעשר אצבעות ועם כל הלב. ובשביל זה עשית כל יום את מה שלוקח לאחרים לעשות במשך כמה ימים. גידול הילדים, הפרנסה, החינוך. מי יכול היום לעמוד בקצב שלך?

להיות אצלכם בבית כילד, הייתה תחושה של עולם אחר בעולם הילדות המושבניקי שלי. בלעתי את החוויות, את הטעמים, את הריחות והקולות. היום אני מרגיש שדיברת אלי דרך כל הדברים האלה, ושבאופן שיטתי הדברים והמסרים נטמעו בי. דיברת אלי לקום, לעשות, לא להתפשר. ולתת ולתת. לבחור בחיים ולהגיד אני פה כדי לעשות טוב למשפחה ולכל מי שסביבי.

גם ביום שישי האחרון, כשבאתי אלייך בפעם האחרונה, דיברת אליי. זה שניסית ולא יצא לך קול, זה בכלל לא משנה. אני שמעתי. אני הבנתי בדיוק. ואני מבטיח להעביר את זה הלאה.

עכשיו לנוח.

שבת שלום,

איתן.

שבת חול המועד סוכות תשפ"ב

 בס"ד

מתך/מטח (שתי האפשרויות נכונות) של גשם ראשון הבריח אותנו אתמול מהסוכה. אתם אנשים של קיץ או חורף? שמש או גשם. אני חד משמעית אבחר בגשם. בקור שצורב קצת על הפנים. בזרימות. בירוק. יש משהו בגשם שמבטיח המשכיות, קביעות, נחמה וביטחון.

נראה שמאז שהחורף נגמר, לוח השנה מחליט לטלטל אותנו מתחושות של קביעות ונחת. בפורים סכנת חיים, בפסח לצאת מעצמך לחירות, ספירת העומר ושבועות כתהליך למעבר של חיים מחייבים, האבל של תמוז - אב - יציאה לגלות. עוד לא מספיקים כמעט לנוח ומגיע ראש חודש אלול ומתחיל לנער אותנו לאט, קול שופר, ואז, הנה יום הדין, ראש השנה, יום כיפור, שעת נעילה, הזדמנות אחרונה. חג האסיף? לנוח על זרי הדפנה לאחר קציר ואסיף? צאו מהבית. דירת עראי. יש בכל התנועה הזאת משהו מחייה, מניע, משנה חיים, פעיל, אבל גם חסר מנוחה משהו.

ואז מגיע שמיני עצרת. עוזבים את הסוכה. חוזרים הביתה. אין צום. אין דין. רק השמחה. ובקשת הגשם. שיבוא. שיעצרו עוברי הדרכים. שנשב בבית בעוד הפרנסה מגיעה מהשמיים. לנוח. די עם התזזיתיות מאז האביב. לעצור. כן, יש בזה משהו אפור, סביל, אפילו קמל לעיתים, אני חושב ששמחת תורה מלמדת אותנו ונותנת לנו כוחות, רגע לפני החורף, לעבוד ולהשתנות גם כשקר.

אני אוהב את הגשם. אני אוהב להיות בבית כשבחוץ משתוללת סופה (מה שמכונה גשם רגיל במקומות אחרים בעולם, בישראל זו סופה), אני אוהב את הדברים המוכרים. אבל יותר מכל אני אוהב "לרקוד" בגשם (המרכאות במקום…). להיות פעיל מתוך הקביעות, להשתנות מתוך הכרות עמוקה עם עצמי, לשנות, לפעול  ולהשפיע מתוך יציבות, לדחוף לתזוזה מתוך ביטחון. טוב, נולדתי באביב…

ג' רגלים בכל לבבך נפשך מאודך. בפסח נגאלו מיצה"ר. ושבועות הרגשה בנפש נפשי יצאה בדברו. ובסוכות מאודך צא מדירת קבע כמ"ש ז"ל שלא לסמוך על ממונו ובנינו רק לבטוח בהשי"ת. וכן חיבת ענני הכבוד הוא חיבה יתירה כענין העשירות שחוץ לגוף. וכעין זה שמעתי ממו"ז ז"ל אשר ג' רגלים נגד קנאה ותאוה וכבוד. והוא ג"כ כנ"ל. קנאה בגוף כמ"ש רקב עצמות קנאה. ותאוה לנפש. וכבוד חוץ לגוף כנ"ל [שפת אמת, סוכות, תרל"ד]:

שלושת הרגלים מלמדים אותנו, מרגילים אותנו, מחנכים אותנו בדרכים לעבודת ה'. איך לעבוד עם שני היצרים בפסח, איך למסור את הנפש בשבועות ואיך לבטוח בה' בסוכות. לשמוח גם כשכל מה שיש לנו מעל הראש זה כמה כפות תמרים. תהליך הלימוד, החינוך הזה, מסתיים בסוכות, בשמחת תורה. עם הלימוד הזה נוכל להאיר גם את החורף. אהה גם לזה יש חג…

שבת שלום ומועדים לשמחה,

איתן.

האזינו תשפ"ב

 בס"ד

הימים הקסומים שבין יום הכיפורים לסוכות מאפשרים לנו לקחת את הרגשות, הלקחים והתובנות מיום כיפור ולהתחיל להטמיע אותם ב-364 הימים שבהם אנחנו בני אנוש. להמשיך בבחינת הלב. מה לקחתי מיום הכיפורים הזה? איך הבנתי את הסיפור של החיים שלי, באילו מילים ובאיזה צבע של דיו אני רוצה להמשיך ולכתוב אותו. את המוטיב הזה של כתיבה בספר הרגשתי השנה יותר מתמיד. פחות חשבתי על אותם ספרים גדולים בהם הקדוש ברוך כותב וחותם. הצלחתי השנה קצת יותר לראות את הספר שלי. את מה שאני כתבתי.

כשמסתכלים באלבומים ישנים (וככל שהם ישנים יותר…) התחושות מעורבות. זה מצחיק, זה מביך, מעלה געגוע, זה צובט… העבר שלך נמצא לפנייך בתמונה וצבע וחיים וברורים ואתה יודע טוב גם מה נמצא מאחורי התמונות. מה חשבת אז, באיזה מצב נפשי היית, האם אתה גאה באיך שהתמודדת באותה תקופה, האם יש חרטות שמכרסמות את הלב, ההזדמנויות שלקחת בשתי ידיים וגם אלו שהוחמצו… בזמן הוידויים השנה הרגשתי את דפי האלבום, את דפי הספר שלי, עוברים למול עיניי. רק אני יכול לראות את התמונות כל כך ברורות, רק אני יכול לקרוא את הכתב באופן ברור. זה לא תמיד נעים להיות כל כך חשוף, אפילו בפני עצמך.

אנחנו חיים בתוך סיפור. בסיפור הזה יש הרבה מרכיבים שהם לא אנחנו, דמויות וסיטואציות שלא אנחנו כתבנו. לא תמיד אנחנו בוחרים את הספר, את המסגרת שלו, את הדפים ממנו הוא עשוי, אבל, לפחות בדברים החשובים באמת, העט בידיים שלנו. ולא משנה עד כמה העמודים שנכתבו כבר מקושקשים ולא משנה עוד כמה דפים חלקים נשארו לנו, הקצה של העט נוגע תמיד בדף חלק, דף נקי, כל בוקר הוא שם, ריק וחלק. והעט, באמת, ביד שלנו.

חיים טובים תִּכְתֶּבוּ וְתַחְתֶּמוּ.

בפסוק שימו לבבכם לכל הדברים כו' כי לא דבר רק הוא מכם כו' ודרשו חז"ל אם רק הוא מכם. הענין כי התורה מתפרשת לפי הכנת לבן של ישראל. דכתיב מגיד דבריו ליעקב ולא כתיב הגיד. רק בכל עת כפי יגיעת בנ"י בדברי תורה מתרחבין ומתגלין הדברים. וז"ש לא דבר רק הוא מכם. פי' שאין דבר בתורה שיהי' רק מכם. כלומר שיש לבנ"י חלק בכל הדברים כמ"ש אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. וזהו ספר וסופר וסיפור. כי כפי מה שלומדין בהספר כך משפיע הקב"ה אורות וטעמים בהתורה. אך צריכין באמת לזה לב טהור ולכן צריכין לטהר הלב להיות כלי מוכן לדברי תורה. ושימו הוא סידור והערכת הלב כמ"ש לאדם מערכי לב. וכמ"ש בפסוק ושם דרך אראנו כו' דרשו חז"ל השם אורחותיו. כן המיישר לבו ומעריך בלבו כוונות ישרות להיות כלי מוכן לדברי תורה. ועי' בזוה"ק בפסוק ושמו את שמי בפ' נשא שהוא סידור כמו ושמו איש על עבודתו ע"ש. כן י"ל הכא ענין שימו לבבכם. ישמע חכם ויוסיף לקח [שפת אמת, האזינו, תרמ"ד]:

אפילו ספר התורה עדיין נכתב. ספר התורה של כל אחד נכתב יחד איתו. כל אחד משפיע על ספר התורה הלאומי שנכתב. מה שיתגלה מספר התורה של הקב"ה, זה שקדם לעולם, תלוי בהכנת הלב של כל אחד ושל האומה. זה נראה לי חידוש קיצוני מאוד. הנצרות נראית לנו נאורה ומתקדמת עם הזמן, האיסלאם נראה כמו שקוע מאות שנים בעבר והיהדות כמשהו שמזדחל קדימה… אבל הנצרות, בדיוק כמו האיסלאם תקועה מאוחר, דת קפואה בזמן, אלא, שמאמיניה מקיימים חיים כפולים בתוך ומחוץ לכנסייה. 

רק היהדות היא דת חיה, נכתבת כל הזמן, מתמודדת עם השינויים של התרבות והאופנה, החיות שלה מתבטאת בהתנגשויות האלה, בקרבות האלה, בלימוד המתחדש, במלחמה להכניס כל דבר, לגלות את הניצוץ שיש גם בדברים שנראים לנו הכי רחוקים ובוודאי באדם הנמצא רחוק.

יש ספר ללמוד, יש סיפור לקרוא ויש צורך בסופרים טובים שיכתבו את הפרק הבא.

שבת שלום,

איתן.

וילך - שובה תשפ"ב

 בס"ד

כלל גדול באומנויות לחימה למיניהן, או לפחות כלל גדול בסרטים על אומנויות לחימה (משם הידע שלי בתחום…), הוא שימוש בכוחו של היריב כנגדו. האגרוף של היריב מונף לכיוונך? כל שעליך לעשות הוא לזוז מעט הצידה ולהוסיף איזו ברך, או יד במקום המתאים ומשם לתת לחוק ניוטון השלישי לעשות את העבודה במקומך (אם כי כנראה החוק הראשון הוא זה שעושה את זה כואב יותר). אומרים שזה נשמע קל יותר מאשר לעשות את זה ממש, סביר להניח שרובנו היינו מקבלים את ניוטון לפרצוף…

בתחום הרגשי, הערכי, הנפשי, נראה כי הדברים פועלים באופן די דומה. אנחנו מתפתים להפנות את כוחו של "היריב" נגדו. ילדים קטנים אלופים בזיהוי החולשות של חבריהם למשחק ולוחצים באופן מדויק על הנקודות הרגישות האלה. ילדים כאלו שגדלים, אך לא מתבגרים בפן המוסרי והערכי ("לא אפויים") ממשיכים לנצל את היכולת הזאת ואף לשכלל אותה, הם יהיו המתעללים האולטימטיביים, נצלני הגוף והנפש של החברה.

אבל, מגיל ילדות, גם ניתן לראות כיצד ילדים רגישים יודעים להפנות את כוחו של "היריב" בעדו. לראות את הרגל של החבר נעה קדימה, מועדת, רועדת והם מוסיפים את היד שלהם, לא כדי לעצור את התנועה, אלא, כדי לתקן אותה, להשלים אותה. כיצד הם בוחרים משחק, או אסטרטגיה במשחק כדי שלחבר יהיה קל ונוח יותר. אני צופה בשלישיה הקבועה בה בני הקטן משחק ואני מתרגש מהמחוות הקטנות האלה שהם עושים האחד לשני. אלו יגדלו להיות המטפלים הגדולים (ולא משנה מה יהיה העיסוק הרשמי שלהם) בבני האדם שסביבם.

המלחמה הגדולה ביותר היא זו הפנימית. היריב החכם והמסוכן ביותר לעצמי הוא אני. אני מכיר את עצמי כל כך טוב, שאני מזהה את התנועה של עצמי עוד לפני שעשיתי אותה. לנצל את התנועה הזאת, הכוחות האלה, הרצונות והמאוויים האלה כדי להכשיל או כדי לתמוך? בסופו של דבר, אני חושב, זו העבודה של התשובה. לעמוד בימים האלה ובכל יום (רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום…) מול עצמי, להכיר את הכוחות ומתוכם את החולשות. מה עוד חסר בתמונת עולם הרצונות שלי? למה אני לא הצלחתי עדיין להגיע לשם? איפה אני מכשיל את עצמי בגלל התשוקות שלי? איך אני מקדם ומשפר את עצמי בזכות אותן התשוקות בדיוק?

איתא האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו כו'. הטעם כיון שקלקל ע"י התשובה לכן אין מספיקין בידו. ויש ללמוד מזה ג"כ למי ששב בתשובה על ידי יראת חטא שירא פן יכשילהו היצה"ר שנית. נמצא ע"י החטא שב בתשובה. אין מספיקין בידו לחטוא ומצילין אותו מן החטא כנ"ל [שפת אמת, שבת שובה, תרל"ח]:

ה'שפת אמת' מציב בפנינו תמונת עולם מורכבת. יש אדם המשתמש בכוח התשובה כדי לחטוא. האדם יכול "לעבוד" על עצמו שהוא בתהליך תשובה, רק כדי להרגיע את המצפון שלו, עד העונג הבא. שבוי במעגל של הלקאה עצמית, שגם אם היא מוחשית, היא משתמשת באותן נקודות כדי להכשיר את החטא הבא. אוי כמה "יצר הרע", אני, מכיר בדיוק את המנגנון, את הכוח, שיאפשר את החטא הבא, דווקא בעזרת מה שנראה כתשובה.

האלטרנטיבה שמציע ה'שפת אמת', היא, בהפוך על הפוך, להשתמש בכוח של היריב הפנימי כדי להרים. להשתמש בחטא כדי לחזור בתשובה. "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהילים נ"א, ה'). אני מכיר אותך "יצר הרע" שלי. אני יודע בדיוק מה אתה רוצה. איך אתה פועל. אני מכיר בך. אתה אני. אני רואה אותך כדי לא לחטוא. 

זו תמונת עולם מורכבת, זו עבודה לחיים שלמים. אין תחליף למבט האמיץ והחודר פנימה. להכיר את הכוחות, את המנגנונים, את התשוקות והתאוות. להיות הדיין האמיתי לעצמי, לשפוט את מעשיי כל הזמן לאור ההיכרות הזאת. ולא תמיד התשובה ברורה לשאלה, האם אני שב כדי לחטוא או חוטא כדי לשוב?

שבת שלום וגמר חתימה טובה,

איתן.

נצבים תשפ"א

 בס"ד

אחד הדברים הכי מרתקים במחקר, בעיניי, הוא עצם הגילוי. אתה מעלה השערה, אתה מנחש ניחוש מושכל, יש לך רעיון איך דברים צריכים להראות, אבל עד שהדבר לא נמצא באופן גלוי מול העיניים בצורה כזאת או אחרת, זה עוד לא זה. לחובבי הז'אנר (כמוני) אין כמו טבלאות וגרפים, ממוצע, סטיית תקן, אלפא ושאר מונחים כדי לצייר את גילוי, כאילו הטבע עצמו מתגלה מבעד לתאים של האקסל (כמו במטריקס… חובבי הז'אנר וזה..וכן, יצאתי חנון גאה). אבל, שלא כמו במחקר, הגילוי מגיע גם במילה, משפט, מכתב או הברקה. ה'אאוריקה' היא תחושה נפלאה, דברים היו מעורפלים במוח ובלב ופתאום הם כל כך בהירים. הבנתי. גיליתי.

כמורה למקצועות המדעים העוסק גם בחקר מדעי וגם בהוראה, אני נמצא בסוג עולם של חקר המכונה "מחקר משולב". מצד אחד אני עוסק במחקר מדעי כמותי, מדויק עם כללים נוקשים ומצד שני אני עוסק  במחקר המכונה איכותני המנסה ללמוד על אותם הדברים שקשה להכניס למספרים. להבין מצבי רוח, תחושות, מניעים, רגשות. הנתונים שנקלטים בכל שנייה של אינטראקציה עם הסובבים אותנו, הן זאת המתוכננת והן זאת הספונטנית, נקלטים ומעובדים כדי לאפשר לנו לתת את התגובה המתאימה, את המילה המתאימה. ומתוך הלמידה, מתוך אותו "מחקר" להמשיך ולשפר ולדייק שוב ושוב את הדרך שבה אני פועל, עובד, מחנך וחבר.

נסתרות הטבע הם רבים, מגוונים ונפלאים, כל גילוי רק מביא לשאלות רבות נוספות. נסתרות הטבע האנושי מגוונים לא פחות. גם הם, גלויים ונסתרים כמו קרחון שרק הקצה שלו בולט מעל המים. כמה מתוך החלק הקטן והגלוי מעיד על החלק העמוק והנסתר? האם אפשר בכלל ללמוד מהסתכלות בו על מה שמתרחש במעמקים? איך אפשר לתת לחיים שמתחת להתגלות ולפרוח גם למעלה? לא אפסיק לנסות ולענות על השאלות האלה. 

 

בפסוק הנסתרות לה' אלוהינו כו' זה נוהג בכל דבר שיש בחי' סתים וגליא [סתום וגלוי] כמ"ש בזוה"ק שמא דקוב"ה ואורייתא סתים וגליא. וכמו שהקב"ה שגבהו דרכיו מדרכינו כביכול בעבור חיבת בנ"י תיקן בשמו ית' ובתורה בחי' גליא. כמו כן צריכין בנ"י למצוא בכל מעשיהם בחי' סתים לתת חלק להשי"ת בכל מעשיהם. ואם שא"י האיך עכ"ז ע"י הביטול אליו ית' זוכין להמשיך לחול על הכנה זו ש"ש. שכך שלימות האדם צריך להיות ע"י בחי' הביטול ובמ"א נאריך בזה אי"ה [שפת אמת, נצבים, תרל"ט]:

לתורה חלקים רבים, גלויים ונסתרים, פרד"ס עמוק ורחב עד אין קץ. על הקב"ה כמובן אי אפשר לדבר. ה'שפת אמת' נתלה בדברי הזוהר המדבר על גילוי והסתר בתורה ובשמו (מטרה, רצון, דרך) של הקב"ה. חסד הבריאה בכלל וההתגלות לאנושות, במיוחד בשיא של מתן תורה, הוא האופן הגלוי שבו אנחנו יכולים לתפוס את התורה ואת שמו של הקב"ה. 

אנחנו פועלים באופן גלוי, זה ברור. אבל, אומר ה'שפת אמת', כמו שהקב"ה פועל באופן "שלנו" הגלוי, אנחנו צריכים לפעול גם בנסתר. לגלות, לחשוף, לחפש בכל דבר מה הוא חלקו של הקב"ה, מה מסתתר מאחורי ההעלם הגדול. ובמקומות שאי אפשר, גם לבטל את הערך העצמי, כדי להתחבר לערך עליון ממני. להבין כי יש עומק גדול. עצם ההבנה הזו שיש עוד הרבה שאני לא יודע, היא גם המנוע לפעילות חשיפה וחקר אינסופיים וגם מביאה לקצת ענווה.

שבת שלום,

איתן.