פורים תשעז

הפרסומות בעידן הכפר הגלובלי והפתיחות, צועקות לך להיות אתה, להיות נאמן רק לעצמך! ולכן... תשתה קולה כמו כולם ותשתמש באותו בושם כמו כולם...

נכון, שבזמן שלנו יש מדיה חזקה ומשוכללת, אבל תופעת העדר היא תופעה עתיקה הקיימת משחר ההיסטוריה ורק אנשים מיוחדים ידעו ברגע האמת ללכת נגד העדר ולא כי ההליכה נגד העדר היא אופנתית, אלא, כי זהו צו מצפונם. בדרך כלל אנשים אלו סיכנו את חייהם ואף איבדו אותם...

במגילה אנחנו פוגשים שתי דמויות כאלו, ושתי ומרדכי. מגילת אסתר היא מגילת סוד מלאה רמזים וננסה בכמה מילים לחשוף מעט מסוד שני אלו.
ושתי - מסרבת באופן לא ברור לאחשורוש כאשר העונש די ברור לה. אז למה? כי כנראה היה ברור לה שאחשורוש וחבריו לא רוצים רק לראות אותה. הדבר רמוז במילים הדומות בין ושתי ליוסף:
ושתי: טובת מראה, המלך מבקש להביאה, ושתי ממאנת, ושתי נענשת.
יוסף: יפה מראה, אשת פוטיפר מבקשת שיבוא אליה, יוסף ממאן, יוסף נענש.

המגילה אם כן מגלה את יחסה החיובי לושתי כנציגת הנשים,  שמסרבת להכנע לתכתיבים גבריים מושחתים.

מרדכי - גם במרדכי נרמז דמיון ליוסף.
יוסף: ויהי כדברה אל יוסף יום יום..
מרדכי: ויהי כאמרם אליו יום ויום...

המגילה גם כאן מגלה יחס חיובי למרדכי שלמרות שנראה כי סיכן את עצמו ואת עמו בכך שלא השתחווה להמן,  סירב במקום הנכון מסיבות לאומיות כמייצג המיעוט היהודי.

בנקודות החשובות בהיסטוריה יש ללכת עד הסוף תוך סיכון החיים על מנת לעשות את הדבר הנכון שיביא את הגאולה גם אם הפרט שהקריב את חייו לא יזכה לכך.

כשקוראים את המגילה, כשלומדים על המחתרות בגטאות בפולין ועל המחתרות נגד השלטון הטורקי והבריטי בארץ אפשר שנאמר לעצמנו: "אם הייתי שם בוודאי הייתי מסכן את חיי.." אולי.
אבל מה שבטוח הוא שאנחנו נמצאים לא פעם במצבים האלו שיש ללכת כנגד הרוב, כנגד הפחד והבושה לעמוד מול אנשים חזקים לטובת רעיונות גדולים או לטובת החלש בחברה. נכון, זה לא נראה הירואי, אבל לפעמים זה לא פחות חשוב בהבאת הגאולה.

זה כאן. רק צריך לשים לב..
חג שמח, איתן

תצוה - זכור תשעז

בס"ד

פרשת תצווה – זכור תשע"ז

הנה זה מגיע "חג גדול ליהודים (לילדים) – מסכות, רעשנים, שירים וריקודים"... קמתי בבוקר לכתוב לפני הרעש וההמולה. הילדים כבר מתמתחים במיטות, ביקשו שאעיר אותם מוקדם, אין ספק שהיום הוא לא מהימים שאצטרך להתאמץ לארגן אותם בבוקר... שבת זכור, קריאת מגילה, עדלאידע, שוק פורים, שיכורים – הרבה רעש והרבה שמחה ישר לתוך הוריד. לא להיות שמח בפורים נראה כמאפיין רק את אותם "יבשים" או דיכאוניים, יאללה! מה יש לכם אתם?? בתור אחד שלא אהב את החג הזה במשך השנים (כשיש ילדים זה יותר נסבל) התחושה היא של איזו דיקטטורה של שמחה. "משנכנס אדר מרבין בשמחה", בסדר, יהיה חג עוד שבועיים, מה עכשיו ההנחיה הזאת לשמוח כבר מראש חודש? מה אתם מסתירים שם מאחורי השמחה? מאחורי המסכות? אם יש סיבה טובה לשמוח, אז נשמח! למה להכריח? אם צריך לזכור את הטוב שקרה בפורים למה להשתכר? בפסח שותים בשמחה מבלי להשתכר! מה מנסים לטשטש שם בפורים? מה מנסים לשכוח?

נראה, כי הליצן הוא לא סתם הסמל של פורים. ליצן. דמות מצחיקה / מפחידה או לפעמים עצובה, אבל הפנים מאופרות בכבדות שלא תוכל לראות את ההבעה והחיוך מקובע בצבע אדום בוהק, לא תוכל לראות מה קורה שם בפנים – עצוב? חייך עכשיו! למה? ככה! אני זוכר את עצמי בתור נער ולפעמים גם בחיי הבוגרים יותר, מרגיש את הזרות הגדולה הזאת בין הרגש האמתי ובין ציווי החג.

הרבה עצבות יש בפורים[1]. הטעם העולה מהמגילה הוא טעם מר. "אמר רב אשי..  ויהי בימי אינו אלא לשון צער חמשה ויהי בימי הוו ויהי בימי אחשורוש..." (בבלי, מגילה, י',ב'). רש"י: הוא אחשוורוש – הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו. קומץ יהודים מנסה להקים מחדש את בית המקדש בארץ. לפי המסורת בני המן הם אלו המנסים להפריע לבניין וגם לאחר הניצחון עליהם, מה קורה? עם ישראל עולה לארץ? לא! ממשיכים להשתתף במלכות אחשוורוש, הניצחון על המן וסיפוח גדולי האומה הישראלית רק מחזקים את מלכות אחשוורוש, "וישם המלך אחשוורוש מס.." אין בית לאומי, אין מלכות, אין ממשלה בארץ (וכפי שהזכרנו רבות – זוהי מהות הגאולה), הגלות לא נראית עמוקה יותר מבימים אלו, גם עם הניצחון הגדול (לעומת: פסח – חרות, שבועות – תורה וחרות, סוכות – חרות, חנוכה – חרות). ואיך בא הניצחון הזה? בחורה טובה מישראל נאלצה לזנות עם גוי! העם כולו נאלץ להתמסר לגויים וזו גם אחת הסיבות שלא אומרים הלל בפורים. אם נסכם אז: בהתחלה היה גרוע, אחר כך עוד יותר גרוע ובסוף היה רק גרוע... אומר לנו החג - גם על זה חובה לשמוח, גם על ההצלה בדרך הזאת, אבל איך באה ההצלה? את זה כדאי לשכוח.

אם כך, אולי כבר נבטל את חג הפורים, אחרי שזכינו לעצמאות מדינית? אלא, שחג הפורים לא יתבטל –

"והימים האלה נזכרים ונעשים... וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

הנצי"ב מוולוז'ין – "יהודים" זו הגנטיקה, בני האבות. "זרעם" אלו הדור שיהיו במצב הגאולה ויקראו "ישראל" – הזהות הלאומית של היהודים. משמע חג הפורים יישאר גם כאשר תבוא הגאולה. והחגיגה בפורים מראה על הנצחיות, על חוסר התלות במצבו של העם, הקיום הנצחי עובר בעם גם בתקופות הגדולות וגם בתקופות השפל.

שמו של הקב"ה אינו מופיע במגילה, אך דווקא בכך נוכחותו בולטת מתמיד, הקב"ה נמצא בכל, גם מה שבעינינו נראה רע. הכל קדוש וזו הכרה עמוקה מאוד, הטוב, הרע, הקודש, החול – הקב"ה מופיע בהכל. צריך להיות קצת שיכור כדי להגיד את זה בקול רם. בחיינו היום יומיים זו אמירה שעלולה לבלבל, אנחנו מבדילים בין קודש לחול, בין טמא לטהור, בין אסור למותר – כך בנוי העולם הזה. אבל האמת היא ש"ה' אלוהינו ה' אחד" , אך כדי להתנהל בעולם הזה, אנחנו שמים יד על העיניים כשאנו אומרים זאת…

בפורים ניסו לחסל את הגוף, להשמיד (להבדיל מחנוכה) ועל כן בפורים מתגלה קדושת הגוף. ביום הכיפורים אנחנו מתנתקים מהגוף ומגלים את קדושת הנשמה. איזו קדושה גדולה יותר? יום כיפורים הרי הוא כ- פורים, רק דומה לו, קדושת הגוף גדולה יותר, " ידענו מדברי חכמים אמיתים (מקובלים) שהארת פורים גדולה למאד וקדושה גדולה מאירה בו בעולם" [הרב קוק, עולה ראיה ח"א עמ' תל"ט], רק שאין היא יכולה להתגלות כל יום בעולם הזה, יש סכנה שהגוף ייקח את הקדושה של הגוף לקלקול. אז איך מגיעים למצב מאוזן בכל השנה ובפורים?

ואַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃

בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵד֩ מִח֨וּץ לַפָּרֹ֜כֶת אֲשֶׁ֣ר עַל־הָעֵדֻ֗ת יַעֲרֹךְ֩ אֹת֨וֹ אַהֲרֹ֧ן וּבָנָ֛יו מֵעֶ֥רֶב עַד־בֹּ֖קֶר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹ֣רֹתָ֔ם מֵאֵ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃    

וְאַתָּ֡ה הַקְרֵ֣ב אֵלֶיךָ֩ אֶת־אַהֲרֹ֨ן אָחִ֜יךָ וְאֶת־בָּנָ֣יו אִתּ֔וֹ מִתּ֛וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לְכַהֲנוֹ־לִ֑י אַהֲרֹ֕ן נָדָ֧ב וַאֲבִיה֛וּא אֶלְעָזָ֥ר וְאִיתָמָ֖ר בְּנֵ֥י אַהֲרֹֽן׃

וְעָשִׂ֥יתָ בִגְדֵי־קֹ֖דֶשׁ לְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֑יךָ לְכָב֖וֹד וּלְתִפְאָֽרֶת׃

וְאַתָּ֗ה תְּדַבֵּר֙ אֶל־כָּל־חַכְמֵי־לֵ֔ב אֲשֶׁ֥ר מִלֵּאתִ֖יו ר֣וּחַ חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֞וּ אֶת־בִּגְדֵ֧י אַהֲרֹ֛ן לְקַדְּשׁ֖וֹ לְכַהֲנוֹ־לִֽי׃

"בפרשה זו מצות המנורה ובגדי הכהונה כי הארון בחינת נר מצוה שהוא תיקום הגוף... ומשה רבנו עליו השלום בחינת תורה אור שהוא הנשמה. דעיקר המצווה להמשיך אור הנשמה אל הגוף..." (שפת אמת, תצוה, תרס"ג)

שתי תנועות יש בעולם, האחת מלמעלה למטה, זה משה רבנו, קשר עם העליונים ולימוד התורה לעם ישראל. כדי להיות משה צריך להיות קצת מנותק, משה נוטע את אהלו מחוץ למחנה. השנייה מלמטה למעלה, זה אהרון שמדליק את המנורה והאש עולה למעלה. אהרון שמעורב עם הבריות, אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה. משה, שלא נזכר שמו בפרשה, מלביש את אהרון, הנשמה מלבישה את הגוף והגוף מעמיד לנשמה קיום בעולם הזה, אחים שאין ביניהם קנאה. גם אסתר לובשת מלכות (זו רוח הקודש) ומכניסה גם לקיום הכי גופני והכי שפל של העם את המימד הנצחי של קיום האומה. זהו סוד המגילה.

חג כל כך קצר ("הלא רק פעם בשנה אבוא להתארח..") ויש עוד הרבה מה לגלות, אבל בפעם הבאה...

אז לשמוח! וגם קצת לשכוח...

שיהיה לכולם פורים שמח, קירוב לבבות עם משלוחי מנות ומתנות.

מוזמנים לבקר, לדבר ולכתוב...

שבת שלום,

איתן

וגם -

זה הזמן לסלוח

יואב יצחק

מילים ולחן: ערה דינקצ'יאן

תרגום: יואב יצחק

עוד ארוכה הדרך אל האושר

רצופה היא מכשולים רבים

עת לחייך לשמוח גם לדמוע

אך מה יפים יפים הם החיים

זה הזמן לסלוח

לוותר לשכוח

גם אם זה קשה

שנינו יחד את הכל עוד נשנה

לא צריך לברוח

את האמת למרוח

אני ואת לא נשנה את העולם הזה

את שתי עיני נושא אני למעלה

מבקש תשובות לשאלות

אין מענה ואיש גם לא יודע

האם בסוף הדרך ניפגש

---

[1] ואביא מקצתן מתוך "בעוד מועד" – הרב אורי שרקי

תרומה תשע"ז

בס"ד

פרשת "תרומה" תשע"ז

טוב, זה לא סוד שעם כניסתו של חודש אדר אני נכנס לאי שקט. זורם והכל, אבל לא מתחבר ממש לכל הרעש הזה. אני מאוד אוהב לצאת מהמסגרת, אבל הלו! קצת סדר שיהיה פה... אני גם לא אוהב תחפושות, לא אוהב מסכות, אני כל השנה מנסה, משתדל, משדל, להוריד אותן, בואו נראה מי מאחוריה. להשתחרר מהמסכה, לחשוף את מה שיש בפנים – ואז בא החג הזה. יש בו לכאורה, פתיחות, היפוכי תפקידים, הנה הזדמנות להראות כמו שאני בלי העכבות של הסדר היום יומי ואז באים הרעש והמסכות וממלאים את הכל במין עשן כזה לא חדיר.

אז מי אתה חודש אדר? מי אתה פורים? חודש של גילוי עם השחרור, פריצת הגבולות והיין או מסתיר מאחורי מסכות ורעש? חג של הזדמנות לגלות את הקשר הפנימי, לדבר גלויות על הרגשות הסמויים או חג של הסתרה (גמרא חולין קל"ט: "אסתר מן התורה מניין? – ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא [דברים ל"א, י"ח])? ואולי נכון קודם כל לשאול על עצמי - אז מי אני ומה אני רוצה? לפרוץ את הגבולות כדי לגעת בנפש שמעבר? או איש שאוהב ושומר על הסדר והגבולות?

אני רוצה את הלב. ובזאת אנסה לקיים מצוות "והלכת בדרכיו" כמובא בספרי על פרשת עקב "מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום" (ספר החינוך מצווה תרי"א) ובזאת אנסה ללכת בדרך של "רחמנא ליבא בעי" (הקב"ה רוצה את הלב. הזהר פרשת כי תצא). ואיך מגיעים אל הלב? איך מאמנים אותו? איך פותחים אותו? זוהי אומנות יום יומית במפגש של האדם עם חברו ועם בוראו. ובגלל שלהגיד שזו עבודה יום יומית זו תשובה מתחמקת, אני אנסה בכל זאת להשיב (לעצמי קודם) איך נראה לי עושים את זה ואיך עושים בלילה מסדר ובלגן כדי להצליח.

" וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּר֙ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ-לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל-אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת-תְּרֽוּמָתִֽי: וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵֽאִתָּ֑ם... וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָֽׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם:"

הציווי על המשכן. מקום השראת השכינה. מקום גילוי הקשר, קשר של אהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל. "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". לקחת? לתרום? נדבה? זה תלוי ברצון?

"...וקשה דהיה לו לומר יתנו. ופירש רש"י ז"ל יפרישו לי ממונם נדבה. ונראה שזה הבחינה שפורש אדם דבר משלו ומבדילו לה' יתברך חשוב לפניו יותר מגוף הנתינה. כי לי הכסף ולי הזהב... ומצווה זו נוהגת בכל דבר להיות בו חלק לה' יתברך" (שפת אמת, תרומה, תרל"ד).

המשכן עשוי לא מכסף, אלא, מכיסופים, לא מזהב, אלא מלב זהב[1]. הקב"ה מציע לנו דרך לקנות את התכונה של התרומה, של הנתינה, של הדרך לחשוף את הקשר ואת האהבה. ציווי מחייב לתת היה יכול לפגוע בקשר הזה, להוציא את הרצון מהקשר הזה. הקב"ה לא צריך זהב, הוא מחפש את הרצון, את תנועת הנפש שיודעת לקחת משהו ששייך לי ולהגיד "זה בשבילו". זה הלב שהקב"ה רוצה מאתנו ולא רק במשכן, כותב השפת אמת, אלא, בכל דבר ועניין בחיים. אהבה משמעותה להגיד "זה מוקדש ל...".

היינו מצפים, אם כן, שהמשכן יהיה מלא נדבות, סוגים שונים של מזבחות, מנורות, סוגי קטורת, שכל אחד יקדיש את מה שהוא מתחבר אליו, את מה שהנפש שלו רוצה וכך זה גם נשמע בהתחלה – זהב, כסף, נחושת, עורות אילים.... אבל הציווי אחר כך הוא מאוד מדויק, כל דבר במקומו, במידות הנכונות ולא כל אחד יכול בכלל להיכנס למקדש, רק אנשים מסוימים, אחרי תהליך מסוים וגם אז לא לכל המקומות ובמיוחד לא לקודש הקודשים. אז איך נפגשים עם הבורא? מתוך פרץ של אהבה, רצון ונתינה או מתוך סדר מובנה ויציב המבוסס על פקודות מגבוה? נראה לי שהבסיס הוא הרצון והאהבה, אך ללא גבולות, בלי ללמוד כיצד להביא אותם לידי ביטוי אפשר להגיע לעבודה זרה (מול הקב"ה) ולהשתלטות על נפשו של האחר או להתבטל בפניו (מול אדם אחר), יש חוקים בעולם, יש חוקים בנפש.

הקב"ה אחד והוא מופיע בפנינו בשתי התגלויות. דרך הטבע באופן נסתר ודרך ההתגלות הישירה. כך גם הפגישה שלנו עם בני האדם, לפעמים אנו פוגשים אחד את השני דרך התפקיד, דרך המקצוע ומה שהוא מסמל ולפעמים פגישה ישירה בה האישיות העצמית שלנו באה לידי ביטוי. כך, שהתשובה שלי, היא השילוב הזה, המנעד הזה, בין שני סוגי המפגש הזה, אני נפגש אתך דרך מה שאני מייצג (מורה נגיד..), אבל גם מאפשר במינון הנכון את הפגישה הישירה עם האישיות שלי וכך אני יכול לגלות אהבה טהורה.

שבת שלום,

איתן

---

[1] הרב אייל ורד

משפטים תשעז

בס"ד

פרשת משפטים תשע"ז

"אין קץ לחורף הזה / ניצן קטן שבגינה / פרח השקד..." (לואי שארפ. "עונות"). אני שב ומדבר על המתח הזה; הרצון להוביל את עצמי מול תחושת חוסר השליטה, מול התחושה כי מישהו אחר מכוון את חיי. היכולות שלי, הרצונות שלי רוצים לפרוץ (?), אני רוצה לשלוט על החיים שלי (?), אבל נותן להם לזרום, נותן דווקא למישהו אחר – משהו אחר, להוביל את חיי וכמו נכנע לזרם הזה. מרגיש רע אתו, מרגיש נסחף – ולא מתנגד. אבל, אולי באמת זה יהיה יותר קל? יותר קל להתנהל בחיים, פחות צורך בקבלת ההחלטות, אעשה מה שיגידו לי ואפילו אעשה את זה טוב. לא כולם חייבים להוביל. שהאחריות תהיה על מישהו אחר – על המנהל, על בן / בת הזוג... רגע, זה אפילו ממש ענווה!  "רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ" (אבות ד', ד'),  "שפַל רוּחַ שְׁפַל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה.." (פיוט, רשב"ג) הנה, דווקא זה היא עבודת ה' האמתית, אני מאידאל לא תופס פיקוד, אני אוהב את המצב הזה, אתקרב למישהו גדול, אהיה תלוי בו, הוא יכוון אותי, יחליט בשבילי ואני, שפל הרוח, אני העניו אתמכר למצב הזה, הנה מצאתי פתרון!

באמת??

יש לי סיכוי / אביתר בנאי

יש לי סיכוי להינצל אני יודע

אני אוכל להתעורר להתפכח

אני אוכל עוד לדבר באהבה

על עצמי ועל העיר ועל אשה

כבר עכשיו אני פחות כועס

וגל שקט של רגש מתפקע

אמא שרה לבן בלילה

אמא כאן לידך כל הזמן

אני מרגיש שמשהו משתנה

העייפות תחלוף האור יעלה

ואז אכיר אותך יקירתי

ומיד תכירי את אותי

תמיד פחדתי להשתגע

שהלב יקפא ויתרוקן

אבל עכשיו כמו שאני יושב

יש לי סיכוי להינצל אני חושב

"טעם הנרצע אחר שש – אוזן ששמעה עבדי הם...ולא בשעת המכירה. כי סבור היה שיכול לקבל העבדות שלא ינתק על ידו זה מעבדות של הקב"ה ואחר שידע טעם עבדות שבשר ודם שעל ידי זה פורק עול מלכות שמיים אין לו לומר אהבתי את אדוני לא אצא חופשי...אבל באמת צריך להיות שונא יותר מי שיודע ומרגיש גודל החטא... (שפת אמת, משפטים, תרל"ה)

התורה נלחמת בעבדות, זו המצווה הראשונה לאחר מתן תורה. לכאורה דווקא נראה כי התורה מעגנת בחוקיה את העבדות, אבל מהתבוננות בדיני העבד ניתן לראות כי התורה בעצם עושה מהפך במעמדו של העבד והופכת אותו מעבד לסוג של שכיר. העבדות קבועה בזמן, אין שינוי של המעמד החברתי והדתי של העבד, על האדון לדאוג לעבד לכל מחסורו ובסוף התקופה אף לשחרר אותו עם מענק מכל מה שיש לו. אבל דווקא התיקון הזה יכול להביא לקלקול גדול. דווקא בגלל שהעבד הוא לא אדם חסר מעמד שניתן להשפילו בכל זמן ואין לו שום סיכוי לצאת ממעמד זה, דווקא זה יכול להתחבר אצל העבד לאהבה.  "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בני – לא אצא חופשי"!! לנוחות, אפילו לאיזו אידאולוגיה של קשר עם האדון הטוב שיוביל ושינהיג. אבל עבדות, גם כזאת מעודנת, היא עבדות! והלך הנפש הזה של העבדות הוא ממכר. יש מישהו שדואג לי, קובע לי את הזמן, נותן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.

המצב הזה לאדם מישראל הוא בלתי אפשרי, באופן זמני, עוד איכשהו אפשר, אבל לא באופן קבוע. עבדות לבשר ודם מסתירה וחוסמת את העבדות לקב"ה. העבדות לקב"ה מבוססת על האחריות והבחירה החופשית ואילו העבדות לבשר ודם מבוססת בדיוק על ההיפך. לכן רוצעים את אזנו של העבד רק אחרי שהוא מתאהב בעבדות ומגלה בכך שאולי כבר מלכתחילה המצב הכלכלי הדחוק היה רק תרוץ. אולי כבר מההתחלה האדם חיפש להיות עבד.

את מלכותו של הקב"ה קיבלנו בכפייה -  "כפה עליהם הר כגיגית" במעמד הר סיני. ודווקא כפייה זו, עבדות זו, מגלה לנו מי אנחנו ונותנת לנו חירות לבחור אם להיות עצמנו או לא. לעומת זאת דווקא "העולם החופשי" בסופו של דבר מביא אותנו לשעבוד של התנהגות והתנהלות שלא בחרנו. ערב ר"ח אדר, בו גילה עם ישראל את מרכיב הבחירה החופשית, את הרצון לקבל את התורה מבחירה "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" – ולא מכפייה.

כבר רואים את הפריחה והניצנים המתעוררים בעצים ומתחילים כבר להריח את חג החירות.

בחירות זה עכשיו.

שבת שלום,

איתן

יתרו תשע"ז

בס"ד

פרשת יתרו תשע"ז

יום מתן התעודות. אחרי התהליך הארוך והעמוק שעברנו בשלושת השבועות האחרונים (אותו תיארתי בשבוע שעבר), הגיע היום בו עלינו למסור את התעודות ועל התלמידות לקבלן. ימי שיא דרכם להיות מעוררי התפעלות, מעוררי רגשות ואפילו מעוררי מחשבה. ובאמת, אי אפשר היה להישאר אדישים לשמחה, להכרת הטוב ולביחד שחווינו אתמול. הנגן שפתח אתנו את היום היה רושם את הבת שלו מיד אם הוא לא היה גר רחוק…

אבל, ימי שיא דרכם לעבור. ובחינוך כמו בכל תחומי החיים, החשיבות היא לרצף. יש משמעות לעבר, יש משמעות להווה ויש משמעות להתייחס לעתיד עוד כשאתה נמצא בהווה. לרגע של שיא, אם זה יום הולדת, בר/בת מצווה, חתונה, סיום שנה, בגרות.... לכל אלו ועוד קדם תהליך שהוביל את האדם לאותו הרגע. בדרך כלל התהליך הוא ארוך, קשה ולא זוהר. מאפיין אותו עבודה אפרורית שנראית ללא תכלית, תכלית אשר מתגלית רק בשלב מאוחר יותר ולפעמים אפילו קשה לנו להצביע ממש מה עשתה לנו אותה עבודה אפורה, כיצד היא שינתה אותנו, כיצד בנתה אותנו.

וכן, זה לא נגמר, אחרי רגע השיא יבוא תהליך נוסף של עבודה יום יומית שיכולה להראות שוב אפורה וחסרת תכלית, עבודה שיכולה להיות קשה ומתישה ורק היכולת לקשור בין מה שעברתי עד כה, לבין חווית השיא שחוויתי ולבין הדרך בה אני בוחר ללכת מכאן, רק היכולת הזאת תרים את האדם מדרגה אחת למעלה ותיתן משמעות לכל התהליך. חוסר היכולת לקחת את רגעי השיא שבחיים ליום יום יכולה להביא לנפילות. לדיכאון, לתחושת חוסר הטעם בחיים וגם להתמכרות לרגעי שיא, זה יכול להיות מסיבות אינסוף ללא תכלית או ריגושים אחרים החל מספורט המביא את האדם לסיכון ועד לצפייה אינסופית בתכנים אלימים או פורנוגרפיים וגם לסמים.

"קבלת התורה נקראת עבודה כמו שכתוב "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים"... כי מי שזוכה לדעת באמת מיד מטה לבו אליו יתברך והיא עבודה שבלב זו תפילה היינו השתוקקות וכלות הנפש לדבקה בו... וצריך להיות עיקר הרצון להדעת כדי שיבוא לידי מעשה. ואבותינו שהבינו זאת הקדימו נעשה לנשמע, להודיע כי תכלית הדעת היא המעשה..." (שפת אמת, יתרו, תרמ"ג).

אחד מרגעי השיא הגדולים ביותר של העם היהודי. ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון פ"ז) וכן הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ח', א') מתארים את ההתגלות של הקב"ה במעמד הר סיני כאירוע שהביא באופן מוחלט וסופי לאמונת בני ישראל בקב"ה ובמשה שליחו ובעצם מהווה עד היום כהוכחה האמונית והשכלית לכלל האמונה בבריאת העולם, בבחירת עם ישראל ובתורה. מעבר לחשיבות של המעמד, הוא גם היה מרשים ביותר. שלושה ימים של הכנה גופנית ונפשית, משה עולה, ענן וערפל, קולות וברקים וקול שממלא את העם בוודאות מוחלטת. כל ילד בעם ישראל זכה אז לראות מה שלא זכו לראות גדולי הנביאים ("ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא"). הכל התחבר להם באותו רגע, תחושה של וודאות שאין כמותה – הסיבה לבריאת העולם, לאן העולם הולך – הכל מוצג לעיניהם בידיעה גמורה.

אבל, בידיעה הזאת יש גם סכנה. סכנה שכל אותו הידע ייהפך לידיעה לשם הידע בלבד. אמנם ידע חשוב ומדהים, השכל במלוא כוחו ועוזו, אבל מבלי לקחת את הידע הזה פנימה אל תוך החיים הוא יהיה ריק מתוכן ואף יכול להביא לחיפוש ריגושים שכליים שכאשר הם לא יימצאו תבוא הנפילה.

קבלת התורה היא הקדמה. הקדמה לעולם של עבודה, עבודה שהיא תפילה. מהי התפילה? התפילה היא הופעה של הרצון, הרצון שהידע יהיה חלק ממני והרצון לשמור, לעשות ולקיים. מתן תורה מזמין את העם לעבוד, ליום השיא של מתן תורה יש תפקיד להיות חלק מהרצף של בניית האדם. התורה היא לא שכל קר. אם למדתי הלכות ממונות, הלכות לשון הרע, הלכות בין אדם לחברו, הלכות בית המקדש, השלב הבא יהיה להתפלל, להתפלל ולבקש מהקב"ה עזרה להפוך את הידיעה של ההלכות והתובנות לחלק מהחיים שלי, לשמור הלכות לשון הרע, ממונות, בין אדם לחברו ולצפות לבניית בית המקדש. מתוך תפילה כזאת כל החיים שלי הם חלק מרגע השיא.

רגע השיא נתן לי קריאת כיוון ואני ממשיך אותו יום יום. אני רוצה להתקדם, אני רוצה להתפתח, אני רוצה להפסיק להיות... ועם זה אני אצא יום יום לעבודת חיי וכך אסכם את יומי לעת לילה. מה אני רוצה? ומה צריך לעשות כדי להגשים?

מאחל לכם רגעי שיא רבים ומשמעותיים ויום יום של עבודה משמעותית, עבודה של בחירה ורצון להתקדם, לפתח ולשנות..

שבת שלום,

איתן

בשלח תשע"ז

בס"ד

פרשת "בשלח" תשע"ז

לאחר תקופה של בחינה ובדיקה, החלטנו בצוות החינוכי של האולפנה לשנות את מבנה התעודה. ממבנה תעודה שבה התלמיד הפאסיבי מקבל גיליון שאומר לו: "אתה... אתה... וגם הנה מספר.." למבנה תעודה שבה עוד עמודה אחת משמעותית, עמודה שנקראת "הלמידה שלי". בעמודה זו התלמידה בעצמה מתארת את הלמידה שלה, מה טוב לה בשיעור / באולפנה, מה היא רוצה לשפר, איך טוב לה ללמוד, מה מפריע לה, כיצד היא רוצה שהמורה תקדם אותה וכיצד היא לוקחת אחריות על הלמידה בעצמה. בנוסף, עם המחנכת, התלמידה מדברת ומתארת את עולמה הרוחני, האישי והחברתי...   אנחנו לא הראשונים לעשות כן, ראינו תעודות ממקומות אחרים ובנינו לנו את ההתאמה בשבילנו. יש לנו רצון להיות מובילים שינוי בחינוך ובפדגוגיה ולא להיות מובלים על ידי השינוי שכבר קורה בעולם ובחברה.

וכמו כל דבר טוב שאתה עושה, השאלה היא, איך לא עשיתי את זה קודם. אמנם תמיד השתדלתי לשוחח עם התלמידות באופן לא רשמי גם מחוץ לשיעור וגם בזמן השיעור (מקבוצה אחת קיבלתי השנה הערות חוזרות על כך שאני אפילו גולש יותר מדי מהביולוגיה לחינוך בשיעור...), אבל כשאתה עושה את הדברים באופן מובנה יש לזה עצמה אחרת. שמעתי שם מה טוב לבנות ומה קשה להן [אל תדאגו, דווקא שם נעבוד חזק.. :) ], מה עוזר להן ואיפה הן רוצות להיות.

בצדקה, בחינוך ובכלל בהתנהגות האנושית, החסד היותר גדול הוא לאפשר לאדם אחר לגדול לידי. לתמוך, לעזור, להחזיק כשצריך – זה בוודאי. אבל בלי לתת כלים, וגם בלי לתת לילד / לנער / לחבר / לאדם בכלל להתמודד לבדו עם המשברים; לנסות, להיכשל, לנסות שוב, להצליח, לשאול את עצמו מי אני, מה היכולת שלי, איך אני בונה לי את הדרך שלי כדי לגדול... בלי כל אלו זהו לא חסד, זוהי לא עזרה, להיפך, זו גאווה וזה אגואיזם. אני המורה, אני העוזר, אני הצלתי, אני גאלתי... ואז גם שואל את עצמו איש החינוך שדיבר, שהשקיע שעות בעזרה פרטנית, שנתן מעצמו הכל – איך הוא לא הצליח? איך, אחרי כל מה שנתתי לו, התלמיד לא רוצה? [ברמה הפנימית – איך אני לא הצלחתי? איך אני נכשלתי?]... רק השחרור הפנימי העמוק, רק ההפנמה כי לי יש 100% אחריות לתת את כל מה שאני יכול וצריך לתת, אבל לילד יש גם 100% אחריות על הלמידה שלו, על הגדילה שלו, רק שחרור כזה, רק הבנה כזאת, תאפשר לתהליך החינוכי להיחרט בליבו של הילד ולהפוך לחלק ממנו.

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָֹ֖ה אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: {ב} דַּבֵּר֘ אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֒ל וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַֽחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַֽחֲנ֖וּ עַל-הַיָּֽם: {ג} וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר: {ד} וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת-לֵב-פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל-חֵיל֔וֹ וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי-אֲנִ֣י יְהוָֹ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ-כֵֽן: (שמות י"ד).

מטה ההופך לתנין, עשר מכות, הבדלה בין מה שקורה בארץ מצרים לבין מה שקורה בארץ גושן... הקב"ה עושה ועושה ופועל "והצלתי, וגאלתי, והוצאתי..." ובני ישראל – צופים מהצד, בסוף מקבלים איזו משימה קטנה של קורבן, אבל לא משתתפים בשום פעולה אקטיבית להפוך מעבדים לבני חורין – "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון..". גאולה כזאת, מרשימה ככל שתהיה, אולי תקדש את שמו של הקב"ה בעולם, אבל לא תהפוך את נפשו של העבד לנפש של בן חורין, לא תחולל בנפשו שינוי משמעותי. ולכן הקב"ה ממש מבקש ממשה ("דבר" – לשון רכה) שהעם יעשה תרגיל צבאי טקטי מול מצרים, שיסתובב חזרה [רק לחשוב איך מסובבים עם של כ-6 מיליון איש חזרה...], יעשה את עצמו כאילו הוא תועה בדרך, על מנת למשוך את פרעה למלכודת ים סוף.

"דבר אל בני ישראל וישובו.. שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה והיא לשעה. ורצה ה' יתברך שיישאר לגאולה זו בעצמות ישראל וכן רצון ה' יתברך תמיד... ואז צריך לקבוע בלבו... ולכך ציווה שיחזרו ועלו מעצמותם ולכך ויצעקו... שעתה צריכים לגבור מעצמם... שהיה הרצון שיגאלו גם על ידי דין...אך כי רצון ה' יתברך היה שהם בעצמם ממש יזכו..." (שפת אמת, בשלח, תרל"א).

נס שמגיע מגבוה בעצמה כזו מרשים מאוד, אך, אומר השפת אמת זה לשעה, זה עושה רושם זמני בלבד וכדי שהרושם האלוהי יישאר בעצמותם של בני ישראל, שיהיה מגיע להם להגאל גם על פי מידת הדין ולא רק ברחמים עליהם להיות פעילים בתהליך הגאולה. זה לא פשוט, זה גורם לבני ישראל לצעוק! אולי לא כדאי שנידון על פי מעשינו! אולי כדאי שנחזור למצרים, נעשה תשובה לאט ואז תדון אותנו, אנחנו עלולים שלא לזכות בדין הזה! אבל הקב"ה, מגלה לבני ישראל את הכוחות שלהם עצמם, מאפשר להם מרחב פעולה, זורק אותם למים [כדי לזרוק בסוף את המצרים למים...] ומקבע בליבם את החירות, לא רק הקב"ה גואל ומציל... גם בני ישראל שותפים בגאולה, שותפים במעשה בראשית.

"ויחנו לפני פי החירת" – הוא פיתום ועכשיו נקרא פי החירות על שם שנעשו שם בני חורין... (רש"י).

שם נעשו ישראל בני חורין באמת, לא אחרי עשר המכות המרשימות, גם לא אחרי היציאה, אלא, רק אחרי שהיו שותפים בעצמם לגאולה.

בהצלחה לכולם בכל מעשה ידיכם,

שבת שלום,

איתן.